בשקט בשקט, בלי כמעט שום תהודה ציבורית, משרד הרווחה פועל בלי שר בפועל כבר יותר מחצי שנה. ביולי 2025 יעקב מרגי פרש מתפקידו כשר הרווחה, ובמשך כארבעה חודשים המשרד תפקד ללא שר בכלל. בנובמבר מונה חיים כץ לתפקיד, וכעת הוא מכהן במקביל כשר הבריאות, שר הבינוי והשיכון ושר התיירות. כלומר: לישראל יש שר רווחה ברבע משרה.

כץ אמור לנהל ולהוביל את השירותים החברתיים בישראל ברבע משרה. האם זה סביר? לא מדובר בטעות ולא בתקלה זמנית, אלא בחירה מודעת שמספרת סיפור ברור: לממשלת ישראל לא אכפת מהרווחה.

גם כשיש שר, המשרד ואלפי השירותים שהוא מפעיל ממשיכים לעבוד. הפניות נערמות, והעובדות והעובדים מגיעים יום יום לתת את הטיפול הכי מקצועי ומסור שניתן. אז מה חסר? מי שיישא את המשרד על גבו בדיוני הממשלה. שיילחם, שיקבל החלטות קשות, שיתעדף, שישלם מחיר פוליטי. כרגע מי שמשלמות את המחיר הגדול הן, כרגיל, האוכלוסיות הכי מוחלשות בחברה הישראלית.

החברה פצועה, המדינה "מכבה שריפות"

דו"ח העוני האחרון של הביטוח הלאומי מזכיר את היקפי העוני בישראל, מציאות חיה וכואבת עבור מאות אלפי משפחות ויחידים. מדובר על על ילדים שגדלים עם מקרר ריק, קשישים שלא יכולים לקנות תרופות מרשם, ומשפחות שנזרקות לרחוב כי אין להן כסף לשלם שכר דירה. עוני הוא תוצאה של מדיניות ולא יכול להיות מטופל בלי מדיניות אקטיבית, מתכללת ועיקשת. בלי שר רווחה שיאבק על תקציבים וינווט את הגורמים השונים- לאן המצב עוד ידרדר?

סוגיה נוספת היא האלימות במשפחה. משרד הרווחה נושא באחריות הכבדה של הובלת הוועדה הבין משרדית בתחום, ואמון על כל רצף הטיפול, המניעה, ההגנה, השיקום והטיפול, גם לנפגעות וגם לפוגעים. בלי הנהגה פוליטית ששמה את הנושא בראש סדר העדיפויות של הממשלה, המענים נותרים מצומצמים.

גם הפצעים החברתיים של המלחמה עולים לפני השטח בתקופה הנוכחית. משפחות שכולות, משפחות חטופים, שבות ושבים, מפונים, מילואימניקים ומשפחותיהם – כל אלו מוצאים רק עכשיו מרחב רגשי להתחיל תהליך ריפוי ושיקום. זו אינה עבודה לחודש או משהו שאפשר לפתור במענק חד־פעמי, אלא תהליך חברתי עמוק שדורש תכנון, רצף ומדיניות. בלי שר רווחה שמוביל תפיסה כוללת של שיקום, המדינה מסתפקת בהתמודדות נקודתית עם כאבים ובכיבוי שריפות.

העובדים הסוציאליים מופקרים

העובדות והעובדים הסוציאליים משלמים גם הם מחיר. העומסים הבלתי אפשריים, שידועים כבר שנים, הם לא גזירת גורל, אלא תוצאה של היעדר הכרעה. בלי שר שמסמן את הסדרת העומסים כקו אדום, השחיקה הופכת לשגרה. רבות נוטשות את המקצוע, מה שמייצר "מעגל קסמים" שלילי: כל עו"ס שעוזבת בעקבות העומס משאירה אחריה "ירושה" של תיקים שמתחלקים בין מי שנשארו במערכת. כל עו"ס חדשה שמגלה שאין גבול למספר האנשים בהם תצטרך לטפל, שוקלת היטב האם להיכנס למיטה החולה הזו. כך, ככל שיש פחות תקנים ואין מפתחות תקינה מוסדרים, גם התקניים הקיימים פחות מאוישים, והעומס הולך וגדל.

כך גם בנושא המוגנות של העובדים הסוציאליים. הזכות הבסיסית לסיים את יום העבודה בחיים, בלי איומים ובלי אלימות, הפכה למותרות. כשהפשיעה בחברה הערבית ההולכת וגוברת, המדינה שולחת את אנשי המקצוע להתמודד עם מצבים טעונים, אלימים ומסוכנים, אך לא טורחת להגן עליהם. בהיעדר שר, האחריות להתמודדות עם הבעיה הזו מתפזרת, והעובדים נותרים עם הסיכון.

בסופו של דבר, הממשלה בחרה. היא בחרה מי המשרדים הראויים לשר במשרה מלאה, ומי המשרדים הפחות חשובים. הבחירה הזו אומרת דבר פשוט וכואב: שירותי הרווחה אינם חשובים מספיק.

עו"ס רבקה ליאון זדה היא רכזת מדיניות חברתית ופרויקטים באיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים