בעוד מספר ימים, ביום שני ה-22 במאי, יתקיים דיון נוסף בבית הדין הארצי לעבודה, באולמו של השופט אייל אברהמי, בעניין זכותם של עובדי הנמלים לשבות לצורך הגנה על מקור פרנסתם. שלוש שנים שבית הדין הנכבד מונע מהעובדים זכות בסיסית זו, שלוש שנים שמול עיניהם הולכים ונבנים הרציפים החדשים, בחיפה ובאשדוד, שיופעלו על ידי חברות זרות בבעלות ענקי ספנות עולמיים.

עובדי הנמל בבית הדין לעבודה, ארכיון. (צילום: שי תקן).

בשלוש השנים האחרונות העובדים וההסתדרות מקפידים לשמור על הוראות החוק וכבוד בית הדין ומנסים למצות כל דרך כדי להגן על תנאי ההעסקה של עובדי הנמלים מבלי לפגוע בתכנית הממשלתית לשינוי אופן הפעלת הנמלים. אך נראה שעכשיו, יתכן שעמוק בזמן הפציעות, כבר לא ניתן להסתיר אמת פשוטה: אם מטרת הממשלה היא לשבור את יכולת ההתאגדות של העובדים בנמלים, אין שום הסכם שניתן להגיע אליו. לכן, דורשים הוועדים את זכות השביתה ונראה שהפעם כב' הנשיא יעניק להם סעד זה.

לפני כמעט 4 שנים הכריז נתניהו באופן לוחמני ביחס לעובדי הנמלים במסיבת העיתונאים: "אני לא מוכן לקבל את המונופול הזה. תבינו. זה נגמר". מסיבת העיתונאים החגיגית, בה הודיע נתניהו יחד עם השרים כץ ולפיד על המכרזים להקמת הנמלים החדשים בחיפה ובאשדוד הייתה חגיגית במיוחד מבחינת נתניהו, וסיכמה, כדבריו תהליך של למעלה מעשר שנים.

המלחמה בעבודה המאורגנת בנמלים היא חיונית מבחינת מי שמעוניינים להעמיק ולבסס את שליטת ההון ובעלי ההון במשק. העובדים בנמל הם, כידוע, "שאלטריסטים" – כאלה שבידיהם הכוח לבצע השבתה משמעותית של המשק לעת שביתה כללית. ואין דבר שמאיים יותר על ההון מאשר עובדים עם כוח. ולכן, אחת מהמשימות שלקחו על עצמם "מובילי דעה" ופוליטיקאים, ונראה שעשוה בהצלחה יתירה, היא השנאתם של עובדים אלו על הציבור הרחב. לטובת משימה זו לא היססו להמציא מספר לא מבוטל של אגדות ומיתוסים אודותיהם.

במשך שנים רבות מספרים פוליטיקאים ופרשנים את האגדה לפיה יש קשר בין עובדי הנמלים ליוקר המחיה. המציאות רחוקה מאוד מכך. הקשר המהותי ביותר בין הנמל ליוקר המחיה קשור דווקא למדינה עצמה. מדובר בנורמה עולמית, לפיה שער הכניסה למדינה – בים או באוויר, הוא הזדמנות מיסוי קלה באופן יוצא דופן. מדינת ישראל קובעת את תעריפי הכניסה לאנשים וסחורות ומדשנת את קופתה. המדינה היא זו שקבעה תעריפים שמספיקים לא רק למימון של פיתוח הנמלים ושדות התעופה, אלא גם למשיכת דיבידנדים למילוי קופת המדינה.

מיכל לוגסי, יו"ר ועד עובדי מינהלה בנמל אשדוד (צילום באדיבות המצולמת).

השכר המכובד המשולם לעובדי הנמלים אינו משפיע על יוקר המחיה, והתחשיבים לכך מופיעים בנייר עמדה שהכינו פרופסור אביה ספיבק ודר' מאיר אמיר עבור העובדים לפני מספר שנים. לצורך החישוב הניחו הכלכלנים כי כל עובדי הנמל עובדים בחינם. לפי עמדתם המלומדת, רק אם הנמל יגלגל את כל החיסכון בגין שכר ועבודה לחברות הספנות, שתגלגל את כל הכסף שיישאר לקופתה, מבלי לגזור רווח לעצמה, ליבואנים, והיבואנים יעבירו לסיטונאים, שיעבירו הכל לקימעונאים, אזי גם במקרה זה – שבו כלל עלות שכר עובדים הנמלים נמחקת ממחיר המוצר לצרכן מבלי להותיר רווח נוסף אצל אף גורם אחר בשרשרת היצור – הרי שגם אז מחירי המוצרים המיובאים במשק ירדו באלפית ממחירם בלבד.

ספיבק הודה בזמנו כי שיבושי עבודה ושביתות הן בעלות אפקט כלכלי משמעותי כלפי יבואנים ויצואנים, אך "מס הנמל" הנוכחי שמוטל דווקא על ידי המדינה הוא גבוה דיו, כך שאפשר להעלות את שכר העובדים, להוריד את תשלומי האגרות למשתמשים בנמלים ועדיין לשמור על איזון כלכלי. ואם מכאן אנו למדים ששכר העובדים בנמלים אינו משפיע על יוקר המחיה אנו נאלצים להסיק שיוקר המחיה הוא רק תירוץ, ונראה שהמטרה האמתית של הרפורמות בנמלים היא לפגוע בעבודה המאורגנת ובהסתדרות.

שלב אחרי שלב

כאמור, נתניהו שם את העבודה המאורגנת בנמלים "על הכוונת" לפחות מאז 2003. הרפורמה שהוביל ב-2005, פיצול רשות הנמלים למספר חברות ממשלתיות שיתחרו זו בזו כהכנה להפרטתם, לא השיגה את מטרותיה המוצהרות והכמוסות. עובדי הנמלים פוצו בסכומים גבוהים, שנאמדו ב-1.2 מיליארד ש"ח במהלך 3 שנים, תמורת הסכמתם למהלך. רק נמל אילת הופרט למעשה, ואילו נמלי חיפה ואשדוד, הגדולים בהרבה, נותרו בבעלות המדינה. אולם במסגרת מאמצי המדינה להחליש את העובדים החלה שיטת הסכמי השכר בנמלים, אשר יצרו מעמד של עובדי דור א' ודור ב', מה שהחליש את לכידות הועדים. בנמל חיפה עובדי דור ב' עברו להיות מיוצגים על ידי ועד משלהם.

דוגמא לשינוי התפיסה של נמל ימי מנכס לאומי ונכס לעבודה המאורגנת כאחד, לנכס מופרט ממנו מרוויחים בעלי הון והעובדים התרחש כאשר ועד עובדי נמל אשדוד, בהובלת היו"ר דאז אלון חסן, עבר לתמוך בהפרטת הנמל, ותכנן לרכוש ממנו נתחים ע"י עובדים. הממשלה נסוגה מכוונה זו ב-2013, אך הבקע בין האינטרסים של עובדי הנמל כפי שתפס אותם אלון חסן, לבין תפקידם כחוד החנית של ההסתדרות כבר נוצר. כאשר חלק מחברי ועדי העובדים מהנמל רצו להינתק מההסתדרות השנה, הם הסבירו שהם מעוניינים בהתנהלות עצמאית, שלא "מרוסנת" ע"י ארגון העובדים, בעידודו של אלון חסן, שכבר הודח מתפקידו והואשם בפלילים, אך עדיין נחשב בעיני חלק מהעובדים באשדוד כמקור סמכות.

הסכמתה של ההסתדרות לפעול לפי החוקים ולפי הוראות בית הדין, התפרשו אצל חלקם כייצוג גרוע, כאשר למעשה, היה זה נסיון למנוע מהמדינה "למשוך את השטיח", בדיוק כפי שעשתה ב-2013 עם החלטת השר כץ לבנות רציפים מתחרים ולהעניקם למפעילות זרות. החלטת בית הדין למנוע מהעובדים את זכות השביתה במשך שלוש השנים האחרונות, ביחד עם ההצלחה של גורמים במשרד התחבורה "למרוח" את המשא ומתן על הערבויות שיקבלו העובדים לעת תחרות עם הנמלים החדשים, סייעו לממשלה להגביר את חוסר האמון בין העובדים לבין עצמם וגם ביחס להסתדרות.

ב-2014 התקיים דיון מרתק בנושא הנמלים בכנסת. ח"כ עמר בר-לב (המחנה הציוני) דרש את הדיון בוועדת הכלכלה בטענה שההחלטה על הנמלים התקבלה ללא בדיקת כלכלית ראויה של החלופות, ומכיוון שמדובר בעלויות ישירות של 7 מיליארד שקלים, ו-10 מיליארד בתוספת תשתיות נלוות, הסיכוי להחלטה חסרת אחריות הוא ברור לחלוטין. השר כץ טען אז שמדובר בטענות סרק, וכי "הורדוס בנה נמל ל-1,000 שנה" וש"זהו מעשה היסטורי". מעניין לציין שכיום סבורים שנמל הורדוס בקיסריה התחיל לשקוע ביום שבו נבנה. בעוד שהרציף החדש באשדוד זכה עד כה לשבחים, תכניות נמל המפרץ בחיפה זכו לביקורת רבה על הפגיעה העצומה בנוף, על החרבת החוף של קריית חיים, ועל ההתעלמות מחלופות פשוטות בהרבה שהיו מגדילות את כושר התובלה בהיקף דומה, בתכנון צנוע יותר וזול בהרבה.

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן בדיון בבית הדין הארצי לעבודה על היציגות בנמל אשדוד (צילום: דבר ראשון).

מי יכול להתנגד להפרטה?

זכות השביתה של עובדי הנמלים עוקרה ע"י בית המשפט במשך שנים וכעת ייתכן שיתירו להם לשבות, כך שבסופו של דבר ייחתם הסכם שיש לקוות שיטיב עימם כעובדים, אך צריך להודות בצער שאין בכוחם לעצור את ההפרטה. הנתונים האמתיים לגבי השפעת הנמלים החדשים אינם ידועים, ומה שנותר אלו ההבטחות של השר כץ. נתניהו וכץ הוכיחו שבסופו של דבר, הממשלה היא זו שמכתיבה את המדיניות, ולא ועדי העובדים, כפי שניסו לטעון.

נתניהו עשה מאמצים לפגוע בעבודה המאורגנת  הזה במשך כעשור, כשר אוצר וכראש ממשלה. אך לאורך שנים המהלך המסוכן והמיותר של ההפרטה נבלם באמצעות ההשפעה של ההסתדרות על מפלגת העבודה, וישיבתה של המפלגה בממשלה. המהלך של נתניהו צלח לבסוף בממשלה הקודמת, בתמיכת שר האוצר לשעבר יאיר לפיד ('יש עתיד'). זו היתה הממשלה הראשונה מזה זמן בה מפלגת העבודה נמנעה מישיבה בממשלה.

לשם השוואה, כאשר בחר אהוד ברק להיכנס לממשלת נתניהו ב-2009, דובר רבות על תמיכת שניהם בתקיפה באיראן, אותה התאמצו לסכל ראשי הצמרת הביטחונית בצה"ל ובמוסד. קשה לדעת בדיוק אלו פרסומים בנושא הינם מהימנים, אך קל לקרוא את ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לעבודה מ-2009.

סעיף 28 מתאר חקיקה מהירה להגברת האכיפה של חוקי העבודה, שמומשה, ומסייעת ברציפות מאז ועד היום לגל התאגדות חסר תקדים במשק הישראלי. כנגדה, סעיף 69 מתאר הסכמה לרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, או בשמה האחר – הפרטת קרקעות המדינה, מומשה גם היא, אם כי עוכבה בזכות מאבק ציבורי חוצה קווים פוליטיים מסורתיים.

ברור כי עמדות נתניהו נטועות עמוק בימין. שותפות מפלגת העבודה בממשלה לא עצרה מהלכי הפרטה דרמטיים, אך הצליחה להשיג תמורה בגזרה אחרת. ב-2015, נחבל יצחק הרצוג פוליטית כאשר קיים מו"מ כושל עם נתניהו על כניסה לממשלה. בתקשורת הוא הוצג כאופורטוניסט בלתי מוצלח, ורק לאחר זמן רב התגלה כי ברקע הדברים עמדה יוזמה מדינית אזורית שהוביל מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. ב-2013 יחימוביץ' נימקה את התנגדותה לכניסה לממשלה בהבדלים אידיאולוגיים עמוקים, ושמרה על תדמית של פוליטיקאית נקיה. בממשלה שהוקמה ב-2013 על ידי נתניהו הועברה לבסוף לא רק ההחלטה על הרפורמה בנמלים, אלא גם הכרעות חשובות בנושא יצוא הגז ואת ההחלטה על סגירת רשות השידור.