בפתחו של הרביעי בחומשי התורה, עם ישראל נערך למסע לארץ כנען, לאחר שעבר את מעמד הר סיני וחטא העגל, מתן התורה בשנית ובניית המשכן. בני ישראל עורכים מפקד גדול של הגברים בני עשרים ומעלה בכל השבטים. 603,550 אנשים כשירים ללחימה, שהיו אמורים להיות הכוח הצבאי שיכבוש את הארץ המובטחת.
בשלב זה, לפני חטא המרגלים, עוד לא נכתב שבני ישראל ייענשו לתור במדבר ארבעים שנה; שכל אותם גברים חסונים ובוגרים לא יזכו להיכנס לארץ ישראל. עם זאת, העובדה שהספר על 36 פרקיו נקרא 'במדבר' יכולה לרמז לקורא שבני ישראל עדיין לא נמצאים על סף חייהם החדשים.
מעבר לחטא ועונשו, פרשנים רבים רואים בחומש כתיאור של מצב הביניים: הפרוזדור המוביל מהמצב האסוני של "בית עבדים" במצרים, אל עבר הריבונות והגאולה בארץ ישראל. זהו גם סיפורים של דור המדבר; של אלו שהשילו את שלשלותיהם ויצאו אל המדבר; של מי שחרף המאמצים, המאבק והתלאות שבדרך – לא זכו להיכנס ארצה.
הדרך לירושלים
היום, ביום קריאת פרשת במדבר, מצוינים שני אירועים שבשנים האחרונות חוברו להם יחדיו: חגיגת איחודה של ירושלים, ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל.
הכיסופים לארץ ישראל מלווים את עם ישראל לאורך רוב תולדותיו. הם מתחילים כמעט מיד אחרי יציאת מצרים, עם הרצון בהתגשמות ההבטחה האלוהית לחזור לארץ שהובטחה לאברהם. לארץ שממנה ירדו יעקב ובניו כשעוד היו רק משפחה, ולא אומה בת 12 שבטים.
סיפור הגעגועים הבין-דורי הזה, הזיכרון של ארץ שגם מי שמעולם לא היה בה חש שהיא שלו ואליה הוא מבקש לחזור, ליווה את העם בין הגלויות והפזורות. הוא שרה בליבם של משוררי הגלות הראשונה, שישבו על נהרות בבל ובכו בזוכרם את ציון, שנשבעו את מה שיישבעו לאחר מכן דורות של חתנים בחופתם: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קל"ז ה-ו). הזיכרון הניע את רבי יהודה הלוי לכתוב את שירו "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב" כשהיה בספרד, וגם דחף אותו לעלות לירושלים, שבשעריה נהרג.
התשוקה לשוב לארץ המובטחת, והמוכנות ללכת כמעט כל דרך שנדרשת במסע אליה אפיינה דורות של מעפילים במשך שנות הגלות, בין אם בודדים או כחלק מתנועה רחבה. הנחישות הזו מהדהדת מכתביהם של בנימין זאב הרצל ושל משה הס, כמו גם במשנתם של הרב צבי הירש קלישר והרב יהודה אלקלעי; היא נכחה בתפילות היהודים בימי חג ובפרעות הקשות ביותר.
עם הקמת מדינת ישראל התחדש הקיום הריבוני של עם ישראל בארצו, ובמלחמת ששת הימים אוחדה ירושלים ונכבשה העיר העתיקה. על אף מחלוקות רבות לגבי מלחמות ישראל והשלכותיהן, יהודים רבים ראו בשיבה אל ארצנו ההיסטורית ואל בירתה כהגשמה של שאיפותיהם של דורות רבים.
אך באותה שעה חיו בעולם יהודים שדרכם לארץ ישראל הייתה עדיין חסומה, בין אם מאחורי מסך הברזל בגוש הסובייטי או בקהילות במזרח הרחוק ובאפריקה. אחת מהן הייתה קהילת יהודי אתיופיה.
בין מדבר סיני למדבריות סודן
קצרה היריעה מלספר את כאן את הסיפור החלוצי ורחב ההיקף של העלייה מאתיופיה, אך מדובר בקהילה ששמרה על יהדותה ועל כיסופיה לירושלים לאורך עשרות דורות. מורשת איתנה זו הביאה אלפים רבים לצאת למסע מסוכן של מאות קילומטרים לסודן, משם קיוו לעלות לישראל.
כאשר מספרים את סיפור העלייה מאתיופיה, מרבים להזכיר את פועלם של חיל האוויר והמוסד, את הרב עובדיה יוסף שפסק על יהדותה של הפזורה האתיופית, ועל מנחם בגין שדרש להעלותם. כבודם של כל אלו במקומם מונח, אך מפרשת במדבר ניתן ללמוד את חשיבות הכבוד לאנשים הממשיים שהלכו במדבר בדרך לארץ ישראל.
בפרשה מוקדשים מספר פסוקים למניית שמותיהם של מנהיגי מטותיהם של השבטים השונים, אלו שנצבו בראש המחנה והובילו את עמם לעבר הארץ. ברוח דומה, ראוי לזכור, להזכיר ולכתוב שוב ושוב בדפי ההיסטוריה והגבורה של עם ישראל את שמותיהם של המנהיגים שהובילו את הקהילות באתיופיה במסע אל הגשמת החלום. אנשים כגון יונה בוגלה ז"ל, פרדה אקלום ז"ל, ברוך טגניה ז"ל, זימנה ברהנו ז"ל, חרות טקלה, טדסה ביוך ועוד רבים.
כמו כן, ראוי לספר את תולדותיהם של האלפים שיצאו ממאות כפרים וערים ולא זכו להגיע לארץ, לירושלים. מניינם המדויק איננו ידוע ומוערך ב-5,000-4,000, אך זכרם צרוב בליבה של כמעט כל משפחה יוצאת אתיופיה, שאיבדה קרובים יקרים, וראוי שיינצר גם בלב האומה.
היום הזה תובע מאיתנו לשמור את זכר הנספים, ויש בו גם ציווי לעתיד. הוא מזכיר לנו שישנם עוד יהודים שנתונים בצרה ומבקשים לעלות ארצה – במקומות שונים בעולם ובאתיופיה בפרט. בשנים האחרונות לא קודמה עלייתם של אלפי יהודים הממתינים גונדר ובאדיס אבבה, בעוד שהממשלה מתכננת השקעות של מיליונים דווקא בעלייה מארצות דוברות אנגלית.
במילותיו של פרדה אקלום, ממנהיגי ופורצי הדרך לעלייה באתיופיה: "למה אתם ישנים, זה לא כאב של יהודי אתיופיה בלבד. רוצים שתצאו מחר ברחבי הארץ, תזדהו, תצעקו על איחוד משפחות! עד מתי אנחנו צריכים לסבול?"
