דו״ח חדש של המרכז לרפורמות באירופה, שכתבו הכלכלנים סנדר טורדואר ובראד סטסר, מראה כיצד הזינוק ביצוא הסיני, שהם מכנים 'הלם סין 2.0', פוגע קשות בכלכלה הגרמנית, הכלכלה הגדולה באירופה ומעצמה תעשייתית שנמצאת בשנים האחרונות בשחיקה. סין הזניקה את היצוא שלה והשתלטה על נתח גדול מהשוק העולמי בתעשיות חשובות כמו רכב, כימיקלים, מכונות וטכנולוגיות ירוקות. היא עשתה זאת בעזרת ארגז כלים שחורג מכללי הסחר החופשי, בין השאר בסובסידיות עתק לתעשיות נבחרות והתערבות אגרסיבית בשער המטבע.

דונלד טראמפ, אחד הנשיאים השנויים במחלוקת בהיסטוריה האמריקאית, לא המציא את החרדה המערבית מפני סין, אבל הוא נתן לה את הביטוי הפוליטי הברור ביותר. טראמפ טוען שעליית הייצור והיצוא הסיניים לא רק הוזילה מוצרים לצרכנים אמריקאים, אלא גם שאבה ביקוש מהכלכלה האמריקאית, דחקה החוצה מפעלים, והשאירה מאחור את התעשייה המקומית. בעוד שמדיניות המכסים שלו ספגה ביקורת רחבה, הרעיון שלפיו הצמיחה הסינית באה על חשבון כלכלות המערב זוכה כיום להתייחסות רחבה יותר. דו"ח של קרן המטבע הבינלאומית מאפריל האחרון הדגיש את הנזק מחוסר האיזון בסחר הבינלאומי, ובכירי הקרן קראו לסין לפעול להגברת הצריכה המקומית, בין השאר כדי לנתב חלק מהייצור הסיני לשוק המקומי.

גרמניה סובלת מ"כאב פנטום סיני"

גרמניה כבר אינה מעצמת היצוא שהייתה במשך עשורים. לפי הדו״ח, התוצר הגרמני נמוך כיום בכ־6% בהשוואה למסלול הצמיחה שקדם למגפת הקורונה, והייצור התעשייתי בירידה כבר שש שנים. הדיון הפוליטי בגרמניה מתמקד בחשודים המיידיים: מחירי האנרגיה והביורוקרטיה האירופית העודפת. אלה קיימים, אבל לפי מחברי הדו״ח, מספקים הסבר חלקי בלבד. גרמניה סובלת ממה שהם מכנים "כאב פנטום סיני": כאב שמורגש במקום שבו כבר אבד משהו חיוני, במקרה הזה ביקוש חיצוני למוצרים גרמניים. לפי ניתוח של בלומברג שמובא בדו״ח, כ-40% מתת-הביצוע של הכלכלה הגרמנית נובע מאובדן שווקי יצוא.

הטענה המרכזית של הדו״ח היא שגרמניה מתמודדת עם "הלם סין 2.0": שינוי מבני בסחר העולמי שבו סין מרחיבה במהירות את הייצור והיצוא שלה, אך אינה מגדילה באותו קצב את היבוא. מאז המגפה, לפי הדו״ח, נפח היצוא הסיני עלה ביותר מ־40%, בעוד שהיבוא הסיני כמעט לא גדל. התוצאה היא שסין "לוקחת" ביקוש משאר העולם, אך מחזירה לו מעט מאוד דרך יבוא.

זהו ההבדל הגדול בין הלם סין הראשון להלם הנוכחי. ההלם הראשון, אחרי הצטרפות סין לארגון הסחר העולמי ב־2001, פגע בעיקר באזורי תעשייה חלשים יחסית ובענפים עתירי עבודה כמו טקסטיל, רהיטים ואלקטרוניקה בסיסית. גרמניה דווקא הרוויחה אז במידה רבה: הכלכלה הסינית שצמחה במהירות קנתה מכונות, מכוניות, כימיקלים וציוד תעשייתי גרמני. הפעם, לפי הדו״ח, סין כבר אינה רק מפעל זול לעולם. היא מתחרה בדיוק בליבת היתרון הגרמני: כלי רכב, מכונות, כימיקלים מיוחדים, ציוד חשמלי, מטוסים, סוללות וטכנולוגיות ירוקות.

חלום הסחר החופשי, ושברו

לפי טורדואר וסטסר, מאחורי 'הלם סין 2.0' עומדים שלושה מנגנונים, ששניים מתוכם קשורים לקידום היצוא על ידי הממשלה הסינית באופן המנוגד לגישת ה'תחרות ההוגנת' וה'סחר החופשי' האירופית. המנגנון הראשון הוא מדיניות תעשייתית אגרסיבית. לפי הדו״ח, בייג׳ינג ממשיכה לתמוך בענפים אסטרטגיים כמו מכונות, מכוניות ומטוסים באמצעות סובסידיות ישירות, קרקע זולה או חינמית, הלוואות ציבוריות וציוד זול. המחברים מצטטים הערכה של קרן המטבע לפיה היקף הסובסידיות התעשייתיות בסין מגיע ל־4.4% מהתוצר, כ־800 מיליארד דולר בשנה.

הייצור הנרחב מגיע לשווקים הבינלאומיים בעזרת שני המנגנונים הנוספים: צריכה מקומית חלשה והחלשת המטבע. לפי הדו"ח, משבר נדל"ן ומערכת רווחה מצומצמת גורמים לסינים לחסוך יותר ולצרוך פחות. לפי הכלכלן מייקל פטיס, גם אי שוויון, המתבטא בריסון שכר העובדים, תורם לצריכה החלשה. כשהביקוש המקומי אינו מספיק כדי לקלוט את הייצור, החברות הסיניות מנתבות את הסחורה החוצה.

המנגנון האחרון, החלשת המטבע הסיני, הוא זה שמקנה יתרון לתוצרת הסינית בשווקים העולמיים. כאשר היואן נחלש מול מטבעות של שותפות הסחר, ובהן האירו, עלות התוצרת הסינית באירופה נעשית לזולה ואטרקטיבית יותר בהשוואה לתוצרת המקומית. ללא מעורבות ממשלתית, עודף יצוא על יבוא מביא להתחזקות המטבע כי היצואנים ממירים את ההכנסות שלהם במטבע זר למטבע מקומי, וכך מחזקים אותו. אלא שכותבי הדו"ח מעריכים שהבנק המרכזי הסיני מנחה בנקים מקומיים לרכוש דולרים, מה שמפעיל לחץ כנגד התחזקות היואן. היואן מתומחר בחסר של כ-16% לפי הערכה של קרן המטבע המצוינת בדו"ח. אולם מחברי הדו"ח סבורים שתמחור החסר בפועל גדול יותר, ועשוי להגיע לכ-30%.

איך סין הפכה מיעד ליצוא – למתחרה

המשמעות לגרמניה כבדה. לפי הדו״ח, מסוף 2023 גרעה הירידה ביצוא נטו כ־3% מהתוצר הגרמני במצטבר. הירידה הזו התרחשה אחרי זעזוע הקורונה ואחרי משבר הגז הרוסי, ולכן המחברים רואים בה סימן לבעיה עמוקה יותר מאשר אירוע זמני. הענפים הגרמניים החשופים ביותר לתחרות סינית, נטען בדו״ח, התכווצו יותר מענפים שחשופים פחות לתחרות הזו.

הקשר הסיני היה בעבר מקור כוח אדיר לתעשייה הגרמנית. לפי הנתונים שמובאים בדו״ח, בשיא ב־2021 כ־1.1 מיליון משרות בגרמניה היו תלויות במישרין או בעקיפין בביקוש מסין. מאז, חלקו של היצוא הגרמני לסין בתוצר ירד ביותר מ־40%. מכאן גוזרים המחברים אובדן או סיכון של יותר מ־400 אלף משרות הקשורות ליצוא לסין.

הפגיעה ניכרת במיוחד בתעשיית הרכב. סין כבר הפכה ליצואנית הרכב הגדולה בעולם, והיצוא שלה ממשיך לזנק. לפי הדו״ח, בסין קיימת יכולת ייצור של כ־55 מיליון כלי רכב בשנה, כ־65% מהביקוש העולמי. בתחום הרכב החשמלי יכולת הייצור הסינית מספיקה, לטענת המחברים, כדי לכסות את כל הגידול הצפוי בביקוש העולמי. במקביל, שוק הרכב הסיני עצמו סגור יחסית: לפי הדו״ח, רק כ־2% משוק של כ־25 מיליון מכוניות מגיע מיבוא. כך גרמניה מתחרה עם סין לא על השוק הסיני, אלא בעיקר על שאר העולם.

הסיפור אינו מסתיים ברכב. לפי הדו״ח, מאז אמצע 2025 גרמניה קונה מסין יותר אמצעי ייצור מכפי שסין קונה מגרמניה, נקודת מפנה סמלית בתחום שבו גרמניה הייתה במשך שנים כוח מוביל. גם בתחום המטוסים, שבו איירבוס עדיין החזיקה מעמד בסין, התמונה מורכבת יותר: היצוא הגרמני של מטוסים לסין ירד בכ־50% מהשיא, בין היתר על רקע העברת הייצור לסין עצמה.

החשש העמוק של המחברים אינו רק מאובדן יצוא, אלא מאובדן יכולות. תעשיות כמו רכב, מכונות, כימיקלים, רובוטיקה ותעופה אינן רק מקומות עבודה; הן מערכות ידע. סביבן נבנים ספקים, מהנדסים, מוסדות הכשרה, מרכזי מחקר ושרשראות אספקה. אם הייצור עובר לסין, גם הידע והחדשנות עלולים לעבור איתו. במקרה כזה, גרמניה לא תהנה מ"הרס יצירתי" שבו ענפים ישנים מתחלפים בענפים חדשים, אלא מאובדן התיעוש שלה, שבו מפעלים יסגרו ויכולת ייעלמו ללא תחליף בעל פריון גבוה.

לכן, הדו״ח מבקר את התגובה האירופית. האיחוד האירופי כבר הפעיל צעדים נגד יבוא מסובסד מסין, למשל בענף הרכב החשמלי, אך המחברים טוענים שהצעדים איטיים, נקודתיים וצרים מדי. הם מציינים כי המכסים על רכב חשמלי סיני לא עצרו את הגידול ביצוא הרכב הסיני לאירופה, בין היתר משום שהיבוא הסיני זז במהירות גם לכיוון רכבים היברידיים שלא נכללו באותו אופן במסגרת המכסים.

הפתרונות קיימים – אך עלולים ליצור בעיות אחרות

הפתרונות שמציעים טורדואר וסטסר חורגים מהגישה הכלכלית שהייתה מקובלת באירופה במשך שנים. הם קוראים להפעיל כלים רחבים יותר: להגן זמנית על ענפים שלמים שנפגעים מהצפה של יבוא סיני; ליצור כלי אירופי שיאפשר להגיב למדיניות סינית שמעניקה יתרון לא הוגן לתעשייה שלה, גם כשקשה להוכיח סובסידיה למוצר מסוים; ולקבוע שכספי ציבור אירופיים, למשל סובסידיות לרכב חשמלי, סוללות או טכנולוגיות ירוקות, יחזקו ייצור באירופה, ולא יסבסדו בפועל מוצרים סיניים שכבר נהנים מתמיכת המדינה הסינית.

אבל גם המחברים מכירים בכך שאין פתרון נקי מסיכונים. צעדים כאלה עלולים להעלות מחירים לצרכנים, לעורר תגובת נגד סינית, לפגוע ביצואנים אירופים בענפים אחרים ולהעמיק מחלוקות בתוך האיחוד האירופי. גרמניה עצמה מהססת בדיוק משום שחברות גרמניות גדולות עדיין מושקעות עמוק בסין, וחלקן מייצרות שם עבור השוק העולמי. במובן הזה, גרמניה לכודה בין שני מודלים: מצד אחד היא רוצה לשמור על סחר פתוח; מצד שני, סחר פתוח מול מדינה שמרחיבה ייצור מסובסד, מגבילה יבוא ומדכאת ביקוש מקומי עלול להחליש את הבסיס התעשייתי שלה.

הדו״ח של טורדואר וסטסר אינו רק אזהרה לגרמניה. הוא אזהרה לאירופה כולה. אם סין תמשיך להגדיל את חלקה בייצור העולמי, לצמצם תלות ביבוא ולבנות שליטה בשרשראות אספקה קריטיות, התוצאה לא תהיה רק תחרות מחירים קשה יותר. עלולה להיווצר תלות אסטרטגית עמוקה ביסודות נדירים, בסוללות, ברכיבי רכב, בציוד תעשייתי ובטכנולוגיות הדרושות לביטחון ולמעבר לאנרגיה ירוקה.