אזרחי ארמניה יצאו ביום ראשון לקלפיות, לבחירות פרלמנטריות שרבים ראו כגורליות. הבחירות היו זירה מרכזית במאבק ההשפעה בין רוסיה למערב על ארמניה.

ראש הממשלה ניקול פשיניאן ומפלגתו 'החוזה האזרחי', שנתמכים בידי המערב, זכו בניצחון מובהק עם כ-49.8% מהקולות. הם הבטיחו בין 61 ל-64 מושבים, בפרלמנט בן 101 חברים. מפלגת 'ארמניה החזקה' של המיליארדר סאמוול קראפטיאן (בעל אוריינטציה פרו-רוסית) הגיעה למקום השני עם כ-23.3%.

מפלגת 'ברית ארמניה' של הנשיא לשעבר רוברט קוצ'ריאן, אשר גם כן מקורבת למוסקבה, הגיעה למקום השלישי. מפלגת 'ארמניה המשגשגת' של האוליגרך גאגיק צארוקיאן נמצאת מעט מתחת לאחוז החסימה, וממתינה כעת לתוצאות הספירה החוזרת כדי לדעת אם תצליח להיכנס לאסיפה הלאומית. שיעור ההצבעה עמד על כ-59%, הגבוה ביותר מאז 2018.

בחירות ראשונות מאז התבוסה

זו הפעם הראשונה שהארמנים הצביעו מאז אובדן נגורנו-קרבאך ב-2023. רוב הפליטים הארמנים מנגורנו-קרבאך, כ-100,000 איש במדינה של כ-3 מיליון תושבים, לא יכלו להשפיע על התוצאות, שכן הם לא קיבלו אזרחות ארמנית מלאה. רק חלק קטן השלים את תהליך ההתאזרחות בארמניה, תהליך בירוקרטי ממושך אשר מנע מרובם המוחלט את ההשתתפות בבחירות, ואולי גם אפשרות להטות את הכף.

פשיניאן, שביומו הראשון כראש ממשלה לאחר שעלה לשלטון בשנת 2018 ביקר בנגורנו-קרבאך והכריז ש"קרבאך היא ארמניה", שינה מאז את מדיניותו מן הקצה אל הקצה. הוא נאלץ להתמודד עם ביקורת קשה מבית, כמו גם מארמנים רבים בפזורה הגדולה בחו"ל, המונה כשני שליש מהעם הארמני.

אזרבייג'אן כבשה במהלך ימים ספורים בספטמבר-אוקטובר 2023 את חבל נגורנו-קרבאך, דבר שהוביל להתמוטטותה המהירה של הרפובליקה הארמנית נגורנו-קרבאך (ארצאך). הרפובליקה שלטה שם במשך כ-30 שנה, בחסות ממשלת ארמניה, על אף שהשטח מוכר בינלאומית כחלק מאזרבייג'אן.

המפלה הצבאית גררה בריחה המונית של כ-100,000 ארמנים אתניים מחבל ארץ שבו הייתה נוכחות קבועה של ארמנים במשך אלפי שנים. עבור הפליטים עצמם מדובר באסון אישי ולאומי כאחד, ורבים מהם מפנים את זעמם בעיקר כלפי ראש הממשלה ניקול פשיניאן.

ברמה הלאומית, הן בארמניה והן בתפוצות, נתפס האירוע כפרק נוסף בטראומה ההיסטורית המתמשכת של העם הארמני, ששיאה היה רצח העם הארמני לפני 111 שנים, שבו נרצחו וגורשו כמיליון וחצי ארמנים מאזורים הנמצאים כיום בתחומי טורקיה.

הרוב של פשיניאן לא מספיק לשלום

ניצחונו של פשיניאן מחזק את המסלול הפרו-מערבי ומאפשר המשך רפורמות, חתירה להסכם שלום עם אזרבייג'אן והפחתת תלות ברוסיה, אך גם מעמיק את הקיטוב.
הרוב הפרלמנטרי שקיבל פשיניאן (כ-61–64 מושבים) אינו מספיק לביצוע שינויים חוקתיים משמעותיים. לשם כך נדרש רוב מיוחד של שני שלישים מחברי הפרלמנט (כ-68 מושבים בפרלמנט של 101 חברים) כדי לאשר הצעת חוקה חדשה ולהעבירה למשאל עם.

אזרבייג'אן דורשת שינויים כאלה כתנאי מרכזי לחתימה על הסכם שלום סופי – בעיקר הסרת התייחסויות בחוקה הארמנית, שלטענת אזרבייג'אן מהוות טענות סמויות נגד שלמותה הטריטוריאלית. ללא שינוי חוקתי כזה, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיג התקדמות משמעותית בתהליך השלום מול אזרבייג'אן, שיוביל גם להפשרת היחסים עם טורקיה.

רוסיה מאיימת ומשתמשת בדיסאינפורמציה 

ארמניה עדיין תלויה במידה רבה ברוסיה: כשליש מהסחר החיצוני, אספקת גז, והימצאותם של כ-5,000 חיילים רוסים על אדמתה. החיילים נמצאו בבסיסי צבא שנותרו מתקופת ברית המועצות, כשארמניה היוותה גבול עם טורקיה, החברה בנאט"ו.

רוסיה הפעילה לחצים כבדים כדי לשמר את ההגמוניה שלה. היא איימה בסילוק ארמניה מהאיחוד האירו-אסייתי ובחרם על אספקת גז, הפעילה קמפיין דיסאינפורמציה ענף (כולל סייבר והפצת תכנים מזויפים), החרימה סחורות ארמניות, והטיסה מרוסיה אזרחים ארמנים בעלי אזרחות כפולה כדי להצביע. האופוזיציה הפרו-רוסית, בראשה מפלגת 'ארמניה החזקה' של המיליארדר סאמוול קראפטיאן, נתפסה כמועדפת על הקרמלין.

לעומת זאת, פשיניאן זכה לתמיכה בולטת במערב, כולל פסגת הקהילה הפוליטית האירופית שנערכה בארמניה כחודש לפני הבחירות (בהשתתפות מנהיגים מעשרות מדינות), תמיכה פומבית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, והשקעות והסכמים אמריקאיים-אירופיים.

מנהיג פופולרי, אך הביקורת גוברת

פשיניאן, שהגיע לשלטון ב"מהפכת הקטיפה" של 2018 על גל של תקווה למאבק בשחיתות, נותר דמות פופולרית, אך גם שנויה במחלוקת. מצד אחד, הוא זוכה להערכה רבה על הישגים משמעותיים: צמיחה כלכלית גבוהה, יצירת מאות אלפי מקומות עבודה, בניית תשתיות (כבישים, גנים ובתי ספר), מאבק בשחיתות, רפורמות דמוקרטיות, חיזוק חופש העיתונות והתקרבות למערב שסייעה בגיוון מקורות התמיכה של ארמניה. רבים רואים בו מנהיג שמנסה להוציא את ארמניה מהמלכודת ההיסטורית של סכסוכים מתמשכים ולכוון אותה לעתיד של שלום ושגשוג.

מצד שני, מבקרים רואים בו מנהיג אימפולסיבי. בין מושאי הביקורת הבולטים: עימותים חריפים שערך עם הכנסייה הארמנית האפוסטולית (כולל דרישה להתפטרות ראש הכנסייה, הקתוליקוס קארקין השני ומעצרים של ארכיבישופים); יחס שנתפס כעוין לפליטי נגורנו-קרבאך; והתבטאויות שנתפסו כמזלזלות בזהות הלאומית הארמנית ובפצעי ההיסטוריה.

הוא זכה לביקורת גם על טיפולו בסוגיית האסירים הארמנים באזרבייג'אן, רובם מנהיגים פוליטיים ואנשי ציבור בכירים מנגורנו-קרבאך, כולל נשיאים לשעבר, שרים וקצינים בכירים. האסירים נעצרו ונחטפו על ידי שלטונות אזרבייג'אן במהלך גירוש הארמנים ב-2023, ומאז מוחזקים בבתי כלא בבאקו. האופוזיציה הפרו-רוסית, בהובלת קראפטיאן (השוהה כעת במעצר בית) והנשיא לשעבר קוצ'ריאן, ניסתה לנצל לטובתה את התסכול סביב נושאים אלה.

גם בפזורה הארמנית הגדולה, שיש לה השפעה משמעותית בארה"ב, בצרפת ובמערב אירופה, יש ביקורת רבה נגד המשך שלטונו של פשיניאן – מצד ארמנים אתניים שתמכו בו מאוד ב-2018 וסיפקו רוח גבית למהפכה שחולל. קשה להאשים את אותם גולים בנטיות פרו-רוסיות; להפך, רובם המוחלט מתנגד לרוסיה ומחזיק בעמדות ליברליות – מערביות.

האתגרים של ארמניה נותרו עצומים: שיקום כלכלי, טיפול בפליטים, ניהול היחסים עם הכנסייה והפזורה והתמודדות עם איומים חיצוניים. פשיניאן קיבל מנדט להמשיך, אך השאלה הגדולה מעבר למנהיגותו של פשיניאן עצמו, היא האם המערב יספק את התמיכה הדרושה, או שארמניה תישאר תקועה בין המעצמות.