הסכם המסגרת בין ישראל ללבנון עשוי לסמן נקודת מפנה משמעותית ביחסי המדינות, ואולי אף להוביל להסכם שלום היסטורי. ההסכם, שהוא פרי שיחות של למעלה מחודשיים בין שגרירי המדינות בארה"ב, נשען ברובו על מתווים קודמים אך מביא עמו בשורות חדשות. עם זאת, מבלי להפחית בחשיבותו ובפוטנציאל הגלום בו, יש לזכור כי הסכם הנחתם בדרג שגרירים הוא רק הצעד הראשון. הדרך לחופשות ישראליות בביירות עודנה ארוכה, וישראל, לבנון וארה"ב יידרשו לצלוח שורה של אתגרים מורכבים.

מנקודת מבט היסטורית, כבר היו בעבר מספר הסכמים בין ישראל ללבנון, והמתווה הנוכחי אף שואב כמה מסעיפיו ככתבם וכלשונם מהסכמי העבר. אולם, נקודת הפתיחה הפעם שונה בתכלית, ומתבססת על מציאות חדשה בלבנון ובסביבתה: החלשת הציר האיראני, פגיעה אנושה בחיזבאללה, חילופי המשטר בסוריה, נכונות פורמלית של ממשלת לבנון לפרק את המיליציות מנשקן, וכן הסכם הגבול הימי שנחתם ב-2022. כל אלה מהווים מדרגות משמעותיות שאפשרו את גיבוש ההסכם השאפתני, ועשויים להבטיח את שרידותו לאורך זמן – בניגוד לכישלונות העבר.

כדי להבין אם למסמך שנחתם בוושינגטון יש סיכוי ממשי לשנות את פני המזרח התיכון, או שמא הוא צפוי להצטרף לבית הקברות של הסכמי העבר, יש לקרוא בקפידה את האותיות הקטנות. ניתוח מעמיק של 14 הנקודות שפורסמו חושף כיצד המתווה החדש מנסה לייצר "יצור כלאיים" גיאופוליטי: מחד, שימוש בתשתית משפטית והצהרתית המועתקת ישירות מניסיונות קודמים; ומאידך, שילוב של מנגנוני אכיפה, פיקוח ותמריצים כלכליים חסרי תקדים, המותאמים למזרח התיכון של שנת 2026.

הפוטנציאל מול צל העבר

ניסיונות העבר מלמדים שהסכמים בזירה הלבנונית מתקשים לשרוד, וגם כעת יידרשו שנים כדי לבחון אם המתווה החדש אכן יכול לכונן שלום בר-קיימא בין המדינות. ובכל זאת, ישנן כמה נקודות המאפשרות לאמץ אופטימיות זהירה.

הגורם העיקרי שסיכל את ההסכמים הקודמים היה חולשתה של מדינת לבנון אל מול הגורמים הקיצוניים שפעלו סביבה ובתוכה. ארגוני הטרור (אש"ף, אמל ולימים חיזבאללה) תמיד שאפו לעימות עם ישראל, וכך גם סוריה ואיראן, שעבורן הסכם מסגרת לבנוני-ישראלי היה בבחינת סיוט שחובה לסכלו באמצעות מתקפות אלימות.

לבנונים נושאים דגלי חיזבאללה בדאחיה, ביירות, לבנון, בעקבות הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה (צילום: AP Photo/Bilal Hussein)

במצב הנוכחי, אומנם מדינת לבנון לא התחזקה משמעותית, אך כל יתר הגורמים החתרניים נחלשו דרמטית. כך למשל סוריה תחת המשטר החדש, שעל פניו אינה מפגינה עניין בליבוי סכסוך אלים נגד ישראל. מנגד, איראן נותרה המחולל המרכזי שפועל לייצר עימות מול ישראל. הסדר הקבע האמריקאי מולה יהיה חייב לכלול את ניתוקה מההשפעה בלבנון, כפי שדורש סעיף 6 בהסכם: "לבנון דוחה את טענותיה של כל מדינה או כל גורם שאינו מדינתי להשתמש בכוח בשמה ללא הסמכה מפורשת מצדה", וכן כי "כל טענה של מדינה או של גורם שאינו מדינתי למלא תפקיד צבאי או ביטחוני היא בלתי חוקית לפי החלטות ממשלת לבנון ומנוגדת לאינטרסים הלאומיים של לבנון".

יש לציין כי קריסת ההבנות בין טהרן לוושינגטון עלולה להוביל לעימות צבאי בזירה הצפונית, שכן עד כה איראן דרשה כי ישראל תעצור את התקדמותה למיגור חיזבאללה בלבנון. ההפצצות האחרונות במפרץ והאיומים מצד הנשיא טראמפ במהלך סוף השבוע, אינם מעודדים במובן הזה.

על מה נשען ההסכם ובמה הוא מזכיר את העבר?

הסכם המסגרת החדש שואב את התשתית המשפטית המוצהרת שלו ישירות משלוש נקודות ציון היסטוריות: הסכם השלום מ-17 במאי 1983, הבנות מבצע "ענבי זעם" מ-1996, והחלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם מ-2006.

• סיום מצב המלחמה: הסעיף הראשון בהסכם הנוכחי אומנם סטנדרטי והצהרתי, אך הוא מבוסס מילה במילה על סעיף 1 מהסכם 1983, המגדיר את סיום כל מצב הלחימה והכרה הדדית בזכות הקיום. גם סעיף 5 מהדהד את העבר, כשכל צד מכיר בריבונות הטריטוריאלית של רעהו ומצהיר על היעדר שאיפות טריטוריאליות.

• פירוק מיליציות מנשקן: נושא שלילת הלגיטימציה ממיליציות חמושות (למעט צבא לבנון) מופיע בסעיפים 2, 4 ו-6 להסכם הנוכחי, ומתבסס בהרחבה על החלטה 1701 ועל הסכם 1983. בהחלטה מ-2006 מוזכרת בדיוק אותה אחריות המוטלת על לבנון ביחס לארגונים החמושים בשטחה; ההבדל כעת טמון בכוח האכיפה.

• הזירה הבינלאומית: במרחק של 43 שנים, שני ההסכמים מכוונים לאותה מטרה דיפלומטית: התחייבות להימנעות מחרם, מתעמולה או מפעולות בינלאומיות, דיפלומטיות, ציבוריות ומשפטיות העוינות את הצד השני.

• הגבול הימי: הסכם הגבול הימי שנחתם ב-2022 סיים עשרות שנות מחלוקת על המקטע שהוא למעשה החלק הארוך ביותר של הגבול. למרות שנותרו מחלוקות נקודתיות על חוות שבעא והכפר ע'ג'ר (שמעשית עבר לישראל), הסכם הגבול הימי הוריד מהשולחן מוקש משמעותי שהיה עלול לאתגר את ישראל במשא ומתן הנוכחי.

מהם החידושים המרכזיים בגרסת 2026?

מעבר לדמיון הקיים להסכמי עבר, ההסכם הנוכחי מציג התפכחות ולמידה, ומביא עמו מספר חידושים דרמטיים:

• ארה"ב כצד מחויב להסכם: בניגוד לעבר, שבו ישראל ולבנון היו החתומות הבלעדיות וארה"ב או צרפת תיפקדו על תקן מתווכות, הפעם ארה"ב היא צד מחויב לשמירת ההסכם. בממשל הנוכחי אומנם קשה לנבא את המשמעות המעשית המלאה של צעד זה, אך להצהרה עצמה יש משקל רב. הדבר בא לידי ביטוי גם בנוסח ההסכם, הכולל את שמו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ פעמיים, בשעה שאף אישיות אחרת אינה מוזכרת בו.

• נסיגה מדורגת ומפוכחת: במובנים רבים, ההסכם הנוכחי הוא "בוגר" יותר ומכיר בטעויות העבר. במקום לדרוש נסיגה ישראלית מיידית ולהטיל את האכיפה על יוניפי"ל (שנותר כוח בינלאומי חסר שיניים), ההסכם מדבר על נסיגה מדורגת שתחל בשני אזורי פיילוט בלבד. זהו מהלך זהיר ומושכל, הנובע מההבנה שצבא לבנון עדיין אינו חזק דיו כדי לשלוט בתא שטח כה גדול אל מול שרידי צבא הטרור של חיזבאללה.

• חיזוק צבא לבנון והצבת יעדים: בשונה מהסכמים קודמים שהשליכו את האחריות באורח עיוור על הצבא הלבנוני או על כוחות או"ם מתבוננים, ההסכם הנוכחי מציב יעדים קשיחים ומדידים של אכיפת הסדר – זאת בתמורה לחיזוק הצבא. עמידה באבני הדרך הללו עשויה להשיב את הריבונות לצבא ולסייע בשיקום המדינה הלבנונית.

• מנגנון תמריצים כלכליים: סעיפים 10 ו-11 קושרים הלכה למעשה בין הכלכלה הכושלת בלבנון לבין סוגיות הביטחון. ארה"ב מתחייבת להוביל מאמץ בינלאומי לגיוס כספי שיקום מאסיביים ממדינות המפרץ והמערב, אך מתנה זאת בהתחייבות משפטית מצד ממשלת לבנון לחסום זרימת כספים לישויות ומיליציות לא-מדינתיות.

• סוגיית השבויים והנעדרים: חידוש נוסף הוא התחייבותו של כל צד לפעול להשבת חללים ועצורים של הצד השני. מהצד הישראלי, התקווה היא להשיב את שרידיו של יהודה כץ (שנעדר מקרב סולטאן יעקוב ב-1982), וייתכן שגם לשפוך אור על גורלו של רון ארד, שמטוסו נפגע בלבנון ב-1986 והוא נשבה בידי ארגון "אמל" השיעי. מהצד הלבנוני, מדובר בדרישה להשבת עשרות מחבלי חיזבאללה, חלקם עצורים בחיים וחלקם חללים.