אחד הסיפורים הבולטים הנוגעים לנשים במקרא מוצג בפרשת פנחס, לקראת סוף מסעם של בני ישראל במדבר סיני. הרקע כמעט בירוקרטי: ה' מצווה על משה לערוך מפקד לשבטי ישראל. מפקד דומה נערך בשנתם השנייה של העם במדבר, מעט לפני חטא המרגלים, שבגינו נגזר עליהם לנדוד 40 שנה בדרכם לארץ.
המפקד השני נערך בערבות מואב, בשנה ה-40, ועליו נכתב במפורש: "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (במדבר כ"ו סד-סה). המפקד מגלה כי גזירת האל התקיימה, ולמעט משה, שלא יורשה להיכנס ארצה, ויהושע בן נון וכלב בן יפונה, צדיקי סיפור המרגלים, כלל דור המדבר הוכחד במדבר.
אך למפקד שתי מטרות מובהקות נוספות. האחת היא אומדן הכוח הצבאי, שכן לא בכדי מצווה האל: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ו ב). בני ישראל נמצאים בתקופה זו ברצף של לחימה עם עמי האזור, ויידרשו לעוד קרבות רבים בתהליך כיבושה של הארץ.
המטרה השנייה נוגעת לחלוקת הנחלות של השבטים ותתי המשפחות שמרכיבות אותם, לאחר שהארץ תיכבש, כפי שמצווה ה': "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ" (במדבר כ"ו נג). הנחלות יחולקו לפי גודלם היחסי של השבטים והמשפחות.
על פניו יש פה היגיון, ואפילו עקרונות של צדק חברתי ושוויון. המפקד מאפשר לוודא שהארץ תחולק על פי כמות האנשים בכל שבט, ולא על פי קרבתם של השבטים לשלטון, למשל, או ההון שבו הם מחזיקים. אך מתוך שיטה זו לחלוקת האדמה עולה סוגיה נוספת: מה עם הנשים?
המקרא נגד העיוורון המגדרי
ביחס לסיפור מן העת העתיקה, העיוורון המגדרי, או ההתעלמות מזכויותיהן של נשים, נראית כמעט מובנת מאליה. אך במקרה זה, התורה דווקא מתעכבת על כך.
פרק כ"ז, המגיע מיד לאחר המפקד, נפתח בסיפורן של בנות צלפחד, הפונות אל משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכלל העדה ומציגות בפניהם את סיפורן הייחודי: אביהם מת במדבר, ולא היו לו בנים זכרים. עתה, לפי חוקי המפקד, הן עתידות להיוותר ללא נחלה למשפחתן. הן שואלות "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן?", ומבקשות: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כ"ז ד).
משה מעביר את בקשתן לערכאה גבוהה יותר ופונה עם הסוגיה לה', שעונה לו מיד: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", כלומר, בנות צלפחד דוברות אמת. האל מורה לו להעניק להן את הנחלה שהייתה מיועדת לאביהן. אך הוא איננו מסתפק בכך, אלא קובע חוק והלכה לדורות.
"אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ", פוקד האל על עם ישראל, "וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו; וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו; וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ". הוא מדגיש את המחויבות החוקית: "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".
דרשניות, חכמניות וצדקניות
תביעתן של בנות צלפחד מבססת את זכותן של נשים לירושה במשפט העברי. אמנם תורן מגיע לאחר הגברים, וחז"ל אף הדגישו זאת וקבעו כי "כל יוצא ירכו של בן קודמין לבת", אך יש חשיבות להגדרת הבנות כיורשות לגיטימיות הקודמות לגברים אחרים במשפחה, כגון אחיו של האב.
אמנם, יש שטענו כי אין כל חידוש בקביעה זו. בגמרא במסכת סנהדרין הזכירו את לאה ורחל, שאומרות "הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ", דבר המעיד על זכותן לנחלת אביהן עוד בתקופת האבות. כך או כך, הזדעקותן של בנות צלפחד ותשובתו החיובית של האל מעידות שלכל הפחות נדרשה הבהרה ביחס לחוק.
אמנם, ככל סוגיה ביהדות, יש דעות לכאן ולכאן, אך ככלל בנות צלפחד מקבלות יחס אוהד מחז"ל ומפרשנים מאוחרים יותר. לעצם ההצגה של שמותיהן "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה", ניתן להתייחס כאות כבוד. בתורה כולה נכתבו שמותיהן של 41 נשים בלבד. בשלושת החומשים האחרונים של התורה יחד (ויקרא, במדבר ודברים) מופיעים שמותיהן של שבע נשים בלבד, כולל חמשת שמותיהן של בנות צלפחד.
במסכת בבא בתרא של התלמוד הבבלי (דף קי"ט ע"ב) נכתב "בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן". ראשית הן מתוארות באפיון המחמיא ביותר ליהודי בגמרא, כתלמידות חכמות ודרשניות בבית המדרש, ולאחר מכן גם כצדיקות "שלא נישאו אלא להגוּן להן".
קוצים ושורשים
בתיאורן של בנות צלפחד במקרא מודגש קשרן המשפחתי ליוסף. בפרשנויות לפסוק זה, נכתב כי מטרת חיבור זה היא להדגיש את חיבתם לארץ ישראל – תכונה המיוחסת ליוסף, שאת עצמותיו נשאו בני ישראל במדבר כדי להשיבו לארץ.
שם אביהן 'צלפחד', שנכתב במקור ללא ניקוד, יכל להתפרש כשילוב המילים 'צל' ו'פחד', אך הפירוש שניתן במרבית הפרשנויות וקיבל ביטוי גם בניקוד שנתקבע בדפוס התורה הוא דווקא כתיאור של צלף, הצמח בעל הקוצים החדים.
המטייל בארץ ישראל בעונה זו יתקשה לפספס את הצלף, הנפוץ כמעט בכל חלקי הארץ – מהנגב ועד לגליל ולגולן – ומפליא בעונה זו בפריחתו הלבנה-צהובה ובענפיו ועליו בעלי גווני הסגול והאפור הירקרק. בשורשיו העמידים הוא מצליח להיאחז בקרקע כמעט בכל תנאי מזג אוויר, ובקוציו הוא מגן על ניצניו ופירותיו, שאותם למד האדם לכבוש ולהשתמש בהם להכנת מעדנים.
כמו הצלף החד, גם בנות צלפחד נאבקו על זכותן להשתתף בבניין הארץ וביישובה, ולפי ממצאים ארכיאולוגיים אף קיבלו את הנחלות וביססו אותן – שמותיהן הופיעו על שמות נחלות על גבי כלי חרס. מאבקן על זכות זו מהדהד לנו את מאבקן של נשים לאורך דורות בדרישה להיות חלק מהמאמץ ומהגשמת החזון, וגם על זכייה בפירותיו, על חלק הוגן בירושה.
באור זה, מצטיירות בנות צלפחד כמקדימות את הופעתן של נשים פמיניסטיות בציונות החלוצית, דוגמת עדה פישמן מימון (1893-1973). פישמן מימון, בין היתר, הקימה חוות פועלות חקלאיות, ונאבקה על זכות הצבעה לנשים ועל גיוס נשים למשימות הגנה. היא נאבקה באותה נחישות על שוויון הזכויות ושוויון החובות. בתקופתה כח"כית אמרה על במת הכנסת: "האישה היא שותפה בכל בניין ומפעל שקם בארץ הזאת. אין ישוב שלא יהיו ניכרים בו גם מאמציה וכוח יצירתה של האשה. היא ידעה ותדע גם להבא לחונן בזיעתה את עפרות הארץ ובשעת מלחמה – גם בדמה. החובה לבנות את המולדת מחדש – מצוות־עשה זו מוטלת על העם העברי, והאדמה השוממה של הארץ הזו מחכה ליד הגואלת של העובד והעובדת לעבדה ולשמרה".
