כביש 232 העובר בין יישובי העוטף משופץ וחלק, ללא מהמורה אחת. לאורך כל הנסיעה עליו להופעה של שגיא דקל חן – כחצי שעה משדרות לקיבוצו ניר עוז שממנו נחטף ב-7 באוקטובר – רק פינות הזיכרון, השלטים והכתובות על המיגוניות בצידי הדרך מעידים על האימה של אותו יום.

כ-3,000 איש הגיעו להופעה, שחלק ניכר ממנה, לצד השירים, הוקדש לסיפורים שסיפר בעל פה. לא רק על החטיפה ועל התקופה בשבי, אלא על הבחירה בהורות ובחיים גם ברגעים חשוכים.

"השיר הזה הוא בשבילי", שר דקל חן, "אף אחד לא רוצה סיפור כמו שלי/ זיכרונות שלא רוצה לזכור/ כל מה שקרה אחרי שכבה האור". 'שיר בשבילי' הוא אחד מתשעת השירים שכתב והלחין בראשו ב-498 ימי שהותו בשבי. הוא כתב על חוויית השבי, ובעיקר על אשתו, על בנותיו ועל חיי המשפחה בקיבוץ.

ללא ניסיון מוזיקלי קודם, אך עם אהבה גדולה למוזיקה, החליט לאחר שחזר בפברואר 2025 לפרסם את תשעת שיריו באלבום ולבצע אותם במופע מיוחד, שנערך במסגרת 'פסטיבל ישראל'. את המופע פתח דקל חן בקול רועד בשירו של יגאל בשן 'שמיים': "רק השמים מעליי יודעים קצת לפניי/ לאיזה בוקר חם, לאיזה בוקר קר נתעורר מחר/ רק השמים מעליי שומרים עלייך ועליי/ ובגללם אני, ומתחתם אני עדיין שר".

בהאזנה לאלבום 'מינוס אחד' של דקל חן, שנקרא כך משום ששיריו נרקמו במנהרות חאן יונס, עולה שוב ושוב השאלה – מאיפה הכוח לכתוב שירים? "האם בדקת לפני ששרת ש'לאסון יש פתרון'?", שר דקל חן, בשיר פרי עטו המתכתב עם 'יש לי אהבה' של אריק איינשטיין, "כי כבר שנה אני פה, בורח ממקום למקום עם שקית של תקווה/ בין געגועים, ייאוש, חרדה". גם בשירים הכי קשים ומרים באלבום יש ניצוץ של אהבת החיים ובחירה בחיים.

האדם מחפש משמעות: "שיקרתי לעצמי כדי לשרוד"

דקל חן מביא בדבריו עדות מהטבח ומהשבי, תוך מעבר מדי פעם לאנגלית, "כי הבנות שלי עוד ערות". הוא אומר כי בזמן השבי היה בטוח שאשתו אביטל ובנותיו בר, גלי ושחר נרצחו בטבח, כיוון שהוא שמע פיצוצים מביתו רגע לפני שנחטף. "במשך כל תקופת השבי נלחמתי במסקנה הזאת, כי הבנתי שאם לא אאמין שיש לי למה לחזור, לא אצליח לשרוד. אז שיקרתי לעצמי".

ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר ומחבר הספר 'האדם מחפש משמעות', כתב בעקבות חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז שהאדם נדרש למצוא משמעות כדי לשאת סבל וייסורים. משיריו של דקל חן, שרובם מתארים געגוע ליומיום פשוט של הורות שמחה, נראה כי הוא נאחז במשמעות תפקידו כבעל וכאב לשלוש, במאמץ לשרוד. כמו שכתב בגב חוברת ההופעה: "אני לא זמר, אני אבא ששר".

"המוזיקה הייתה חלק מההורות הדמיונית שלי", הוא מתאר. "כל לילה הייתי עורך טקס לילה טוב לבנות שלי, מספר להן על שירים שכתבתי ועל המשמעויות שלהם. כל לילה שיר אחר, סיפור אחר". בבוקר המוזיקה שימשה אותו כדי להרגיש קרוב לאשתו. "כל בוקר היה לנו דייט, בדמיון, כמובן. הייתי הולך לצד של ה'חדר', ושם, בפינה השמאלית, היינו רוקדים".

"שקית התקווה" שהחזיקה את דקל חן בחיים חייבה בחירה. "אופטימיות ותקווה אינן זהות", כתב הרב יונתן זקס בספרו 'לרפא עולם שבור', "אופטימיות היא סגולה פסיבית, התקווה היא אקטיבית. לא צריך אומץ כדי להיות אופטימי, אבל צריך הרבה אומץ כדי לקוות". דקל חן ראה את האמונה שמשפחתו בחיים כ"שקר" שהוא דואג לתחזק, הנוגד להיגיון, "ולפעמים השקר היה נסדק, והייתי שוקע למעמקים". ובכל זאת, הוא בחר לתחזק את ה"שקר", את התקווה, עד ליום שבו התבשר על שחרורו – אז, לפי תיאורו המצמרר, "השקר עשה את שלו", והוא החל לתכנן בדמיונו את ההלוויות לבני משפחתו.

"כתבתי על ילדה שלי שאני לא יודע עליה כלום"

שלושה מתוך תשעת שירי האלבום מוקדשים לבנותיו של דקל חן – שיר לכל אחת מהן. בתו הצעירה, שחר, נולדה כשעוד היה בשבי. "זאת ילדה שלי שאני לא יודע עליה כלום", הוא אומר, "אז כתבתי דווקא על זה".

"עוד לא הכנתי לך חלב", כתב בשיר 'לא יודע את שמך', "עוד לא שפכת לי את הנס/אבל אצלי במחשבות, מרגיש לך את הנשימות/אני מדמיין עיניים עם רוגע של שמיים/אני בדרך אלייך, שמרי על אמא ועל אחיותייך/ וכשתביטי בחלון, שלחי איזה חיוך ראשון/ עוד לא יודע את שמך".

במופע מספר דקל חן על התהליך שעבר כשנאלץ להיעדר מלידת בתו. הוא דמיין את אשתו יולדת, "ממש הזיות של צרחות", ולאחר מכן שמע בראשו ללא הפסקה בכי של תינוקות, בתקופה שלדבריו הייתה גם כך הקשה ביותר בשבי: "חושך מוחלט, הפצצות, דלקות, כוס מים ופיתה ליום". הוא מספר שנכנס אז "לתקופה ארוכה של דיכאון".

למרות זאת הוא בחר שוב בתקווה, וחשב על אשתו אביטל, שכינויה הוא מילי. "הבנתי שהילדה היא כל מה שמילי צריכה עכשיו. מילי צריכה להניק, משהו שיקרקע אותה ואולי יוריד לה את הדופק. מילי אמא מושלמת, אתם בכלל לא מבינים, והתינוקת תהיה בשבילה חלק חדש ממני, פיקדון שהשארתי". שמה של הבת הוא שחר, אך הוא מכנה אותה בשמה השני, מזל, 'שם הבטן' שלה. "תרימו יד, כל מי שהחזיק את מזל, הבת שלי, לפניי. אל תתביישו", הוא אומר, וידיים בקהל מונפות באוויר. דקל חן מחייך. "אני מודה לכם. איזה עולם".

"קמתם ונלחמתם, ומאז נלחמנו יחד"

הבחירה בתקווה יכולה להיעשות גם לבד, אפילו במעמקי השבי. אך במקרה של קיבוץ ניר עוז ומאבקו להשבת החטופים, זו בחירה של קבוצה, שנותנת את הכוח לחבריה. הקיבוץ נאבק להשבת דקל חן ושאר החטופים, מאבק שאליו הצטרף דקל חן כשחזר מהשבי. "יכולתם לשקוע לתוך העצב, אבל בחרתם לקום ולהילחם", אמר בהופעה לחברי הקיבוץ. "נלחמתם עליי, נלחמתם על מילי והבנות ומאז גם נלחמנו יחד על מי שהשארנו מאחור. אני פה בזכותם וגם קצת בשבילכם".

קיבוץ ניר עוז פתח את שעריו לרגל המופע, לראשונה מאז 7 באוקטובר. האלפים שהגיעו להופעה פסעו בשבילים מגודרים. מעבר לגדר היה ניתן לראות את הבתים ההרוסים, ובהם ביתם של בני משפחת קדם סימן-טוב, שנרצחו בטבח: תמר, ג'וני ושלושת ילדיהם ארבל, שחר ועומר. שלטים הוצבו על השביל וסיפרו את סיפורי המקומות שנפגעו.

לקראת סוף ההופעה עלו כמה מחברי הקיבוץ לשיר יחד עם דקל חן את השיר 'תחזור תחזור' של משינה. "מחר, מחר יום חדש/אוויר, אוויר, אני נרגש/תחזור, תחזור, תן לי גב/אולי, אולי אני אוהַב".

כששוחחנו בעקבות ההופעה, חשבנו על מציאות החיים בישראל האלימה והמקוטבת, על הבחירה לחיות בארץ בתקופה כל כך מבלבלת. התקווה, כתב ההוגה אבי שגיא שנפטר לאחרונה, היא "שפה שעמוסה באי ודאות, בעצב ובגעגועים, בצער ובנחמה. היא נושאת עמה את הכאב, אבל יחד עם זאת מצליחה להרים את המבט אל מעבר לו. היא דורשת מהאדם להביט אל הקיים, אבל יחד עם זאת לא לוותר על מה שעדיין אין לו… זהו דיבור שמציב אותנו כישים חופשיים, הבוחרים בתגובה שהם מעוניינים בה לנוכח המציאות הסוגרת". סיפוריהם של דקל חן ושל שורדי שבי נוספים, והבחירה שלהם במשמעות, בחיים ובשמחה – הם ציווי להרים את המבט.