בספרה 'הלאומנים החדשים' טובעת אן אפלבאום את המושג 'השקר הבינוני'. בשונה מהשקר הגדול של המדינות הטוטלטריות, שדרשו מהיחיד להתמסר להצגה שלמה של מציאות בדויה, הכוחות הפופוליסטיים הלאומנים החדשים מבקשים מהתומך בהם להתמסר לשקר קטן יותר, אבל אפקטיבי לא פחות. זה יכול להיות תיאוריית קונספירציה, חצאי עובדות מלאות בשקרים, או סתם תיאור מציאות חלופי בצורה רדיקלית. מעין זינוק אמונה מעבר לרוביקון של חוסר אמון מוחלט באמצעי התיווך, שמאפשר הבניית מציאות חדשה.

עבור טראמפ זה היה הרוביקון של 'גניבת הבחירות' ב-2020. עם כניסתו לתפקיד ב-2024 שימש אירוע זה כמעין מבחן נאמנות למעוניינים בתפקידים לצידו. יתכן שטראמפ עצמו ממניעים נרקיסיסטיים באמת האמין שהוא לא באמת הפסיד, אבל כדי לקבל את האמת הזאת צריך להתעלם מכל כך הרבה עובדות ולוותר על אמון בכל תיווך רציונלי, שאפשר לראות בה כרגע עניין אמוני-דתי לחלוטין, מעין שבועה לנסתר.

השבוע הפסידה המפלגה הרפובליקנית בענק בבחירות האמצע בארה"ב, ובאופן שהפתיע רבים, טראמפ ויתר הפעם מראש על הטענה שהן נגנבו. אולי זה בגלל עוצמת ההפסד; אולי זה כי נשארו לו רק שנתיים בתפקיד; אולי כי השם שלו לא היה כתוב על פתק ההצבעה, מה שהשאיר לו מרחב תמרון נפשי גדול יותר. אבל השורה התחתונה היא שעשר שנים אחרי שנכנס לתפקיד ושש שנים מאז המהומות בקפיטול, משהו השתנה.

מעניין שדווקא בשבוע בו השקר הבינוני של טראמפ מת, שותפו בנימין נתניהו מטפח שקר בינוני חדש: גניבת הבחירות בישראל. אסור להמעיט בחשיבות החקירה המתנהלת, או להקל בכובד החשדות. החשדות מדאיגים, ואם יתבררו אפילו נכונים חלקית, זה אירוע חסר תקדים. אבל גם במצב כזה, הסיכוי שיזיז את המחט בבחירות האלה לא קיים.

בתרחיש הקיצוני ביותר יהיו בחירות חוזרות בכמה קלפיות – שסביר להניח שיניבו תוצאה די דומה. ייתכן שזאת פרשה מאוד חמורה, אבל היא לא קשורה לאמת שנגלתה בקלפי. המנגנון האפקטיבי ביותר להוצאת ערבים להצביע היה ונותר בן גביר, וגם ראש השב"כ דוד זיני לא טוען אחרת.

השקר עושה לו כנפיים

המניע הפוליטי של נתניהו לדחוף את השקר הזה ברור. בתור מי שאין לו רוב כנסת, במשא ומתן הפוליטי יש לו קלף אחד: בחירות חוזרות. אין לו נתיב לממשלה שלא 'בחסדי' איזנקוט. מאחר שהוא לא מעוניין להתחנן, יש לו רק שני כיווני פעולה אפקטיביים: להבאיש את המפלגות הערביות, ולהבאיש את הבחירות. לשני הכיוונים האלה יש השלכות הרסניות על ישראל. אבל נתניהו, ולא בפעם הראשונה, מוכן להקריב הכול בשביל מה שהוא רואה בתור האינטרס האסטרטגי העמוק ביותר של ישראל – המשך שלטונו.

בינתיים השקר הבינוני שלו כבר עושה לו כנפיים. תוך הישענות על סנטימנט של חוסר אמון במוסדות, מה שנראה מופרך במבט ראשון הולך ומכה שורשים הוא מקבל הסברים, פודקאסטים, כתבות תחקיר. משבר האמון (המוצדק בחלקו) בערוצי החדשות ובאמצעי התיווך האחרים כבר יצר ציבור שמוכן לקבל תמונת מציאות חלופית ללא בעיה.

זה לא חדש, אבל זה צעד גדול קדימה לתקדים מסוכן: חוסר אמון בתוצאות הבחירות טומן בחובו חוסר לגיטימציה עמוק לכל מוסדות המדינה. ומכאן, כל האפשרויות פתוחות.

אחדות – לא בכל מחיר

עם פרסום תוצאות הבחירות כתבתי שלדעתי הפתרון הנכון בעת הזאת הוא ממשלת אחדות. אני לא חושב שהמצב עכשיו הוא שונה באופן יסודי. לא בגלל שההתנהלות לא חמורה, אלא בגלל שזה לא לגמרי חדש. התנהלות חסרת עכבות ומוכנות להקריב את המרקם החברתי בישראל בשביל שלטון היא לא חדשה. מי שחשב שברגע האמת יתגלה נתניהו ממלכתי טועה. אני גם לא חושב שזה ישתנה עם הקמת ממשלה. אני כן חושב שצריך לייצר מערכת תמריצים בה הקיטוב משתלם פחות פוליטית. בראש ובראשונה לנתניהו, ולא רק.

יש המפרשים את תוצאות הבחירות בארה"ב השבוע כעדות לירידה בקיטוב במדינה. לשיטתם, ההצבעה למועמדים דמוקרטיים במדינות אדומות שהתחרו ברפובליקנים שאכזבו, מעידה על ענייניות ופרגמטיות, שנדמה שנעדרה מהשדה הפוליטי בעשורים האחרונים. עוד מוקדם לומר כמה התיאוריה הזאת מבוססת. אבל בהנחה שארה"ב מקדימה אותנו בכמה שנים, אפשר למצוא בזה גרם של תקווה.

אני עדיין חושב שאחדות היא האופציה העדיפה, אבל חשוב לחדד – לא בכל מחיר. אם נתניהו ימשיך להתחפר בסיפור גניבת הבחירות, המחיר יהפוך לגבוה מידי. יכול להיות שהוא מאמין בזה באמת, ויכול להיות שזה רק משחק ציני של משא ומתן. אבל לאורך זמן, הכוונות לא משנות. למציאות יש התגלגלות משל עצמה.

נתניהו מתקרב לקצה, ולא בפעם הראשונה, אולי מתוך אמונה שהוא תמיד יכול להטות חזרה את הספינה. אבל מספיקה טעות אחת. קעקוע דה לגיטימציה לתהליך הבחירות בישראל יהיה רוביקון אחד יותר מידי.