תוצאות, אמת: במערכון 'ליל הבחירות' של תכנית המערכונים האמריקנית SNL מוצגת קבוצת צעירים ליברלים בערב הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016. הסקרים, העיתונים והתחזיות הכינו אותם לניצחון סוחף להילרי קלינטון אותו הם מתכננים לחגוג, אבל במהלך הערב הם מגלים לאט על ניצחונו הקרב של טראמפ. המערכון מצליח לתפוס במדויק את הנחיתה האיטית והכואבת שלהם למציאות, בין ארה"ב שהם דמיינו בראשם והודהדה להם בתקשורת ובמעגלי חייהם, לזו שבפועל יצאה להצביע בניגוד לדעתם. היחיד שלא מופתע מכך הוא חברם האפרו אמריקני (דייב שאפל). כשאחת מהן אומרת בהתרגשות בהתחלה 'זה הולך להיות ערב היסטורי!' הוא עונה, "יכול להיות. אבל בואי נראה, זאת מדינה גדולה".
הרבה ישראלים גילו ביום רביעי האחרון שגם ישראל הקטנה היא מדינה גדולה. יש בה הרבה אנשים שתומכים בליכוד ובראש הממשלה בנימין נתניהו, גם אחרי 7 באוקטובר והשינויים במערכת המשפט. יש בה גם הרבה אנשים שממש מאמינים שצריך להחליף אותו. יש בה מעט מאד חרדים שמחפשים אלטרנטיבה פוליטית מודרנית. ויש בה הרבה ערבים.
כוחן הופך הבטן של הבחירות הוא בעובדה שיש בהן תוצאות אמת. לא סקר, שיח אולפנים, פרשנות או מחקר אקדמי. פתק פיזי שמוכנס על ידי אדם אמיתי לקופסת קרטון, נשלח, ממוין ונספר. דימויים וחלומות אווריריים קורסים לנוכח מציאות קשיחה.
אנשים הם מורכבים יותר מהפתק שלהם בקלפי. אי אפשר למצע את שלל התחושות הדעות והמחשבות להחלטה אחת בין חלופות שלא אתה קבעת. בסיבוב בקלפיות אפשר לראות שהבוחרים הרבה פחות נחרצים מהפתקים שהם משלשלים. ולצד זאת – כל הצעה שמבקשת להתעלם מרצון הבוחר, היא הצעה לא דמוקרטית. הנחת המוצא חייבת להיות: זה מה שאנשים בחרו, כי זה באמת מה שהם חושבים. אלה התוצאות, ואין אחרות.
הדמוקרטיה עובדת: היציאה ההמונית של הערבים להצביע היא רגע דמוקרטי חשוב וצודק. ממשלת נתניהו האחרונה אינה דומה לממשלות ימין שהיו לפניה. השר איתמר בן גביר והשרה מאי גולן ניהלו מדיניות מוצהרת של התעמרות בציבור הערבי. לא רק הסתה ברשתות, אלא גם הסטה של תקציבים בפועל, הפקרה, אדישות וזלזול בחיי אדם. במבחן התוצאה, חייהם של ערביי ישראל היום פחות טובים מלפני כמה שנים בגלל הממשלה. סיבה מצויינת להצביע נגדה. זאת האמת שנגלתה בקלפי, והיא חייבת לקבל ביטוי פוליטי.
לכאורה הדבר צריך לסלול את הדרך לממשלת שינוי בתמיכת הערבים. אבל גם בלי להיכנס לדיון על המפלגות ועמדתם, יש פה בעיה. ישראל נמצאת בעימות צבאי ארוך שסופו עוד רחוק. אפשר לחלוק על האופן בו ניהל אותו נתניהו, אבל אי אפשר לחמוק מכך שהוא ממשיך להתקיים. אפשר לטעון ששותפות עם המפלגות הערביות צריכה להיות מלווה בהפסקתו אבל שוב, בלי להיכנס לדיון העקרוני, המציאות היא שאין קואליציה כזאת. מרבית מפלגות גוש השינוי צידדו בקו ביטחוני תקיף, גם אם שונה בהיבטים מסוימים.
כלפי הרשימה המשותפת הנגזרת במובן זה היא פשוטה. מפלגה שאנשיה התנגדו למלחמה, האשימו את ישראל ברצח עם ואף הצטרפו לתביעה בהאג – אפשר להניח שתפעל בכלים שברשותה על מנת להשפיע נגד פעילות צבאית של ישראל. בהיבט זה לא קריטי אם התמיכה היא רשת ביטחון או שותפות בקואליציה – הממשלה תלויה באצבעות שלהם כדי להתקיים.
ביחס למפלגת רע"מ השאלה יותר מורכבת. עבאס בעצמו אמר בעקבות ממשלת השינוי שהוא לא מעוניין להיות שוב האצבע ה-61, אבל מאז שינה את עמדתו. קמפיין מסית מנסה לצבוע את רע"מ כשלוחה איסלמיסטית מהפכנית, אבל עבאס נדרש לדבר לקהל אחר, כפי שניתן לראות בהימנעות שלו מקביעה שחמאס הוא ארגון טרור. בסך הכל מדובר באחד המנהיגים האמיצים ביותר בחברה הערבית ובישראל בכלל, אבל גם הוא מתנהל בתוך מסגרת של שיח ודעת קהל מסויימת. בכל מקרה, במצב הנוכחי לא די בו כדי להקים ממשלה.
יכול להיות שזה לא נכון, והמפלגות הערביות יכולות לתת פטור ביטחוני מלא לממשלה. אבל האמת היא שאין איך לדעת. בנקודת הזמן הנוכחית, אחרי שבעה באוקטובר ובתוך מאבק מתמשך, אזרחי ישראל צריכים לדעת שאין שיקול פוליטי שיכנס בשאלות הביטחון הבסיסי שלהם. שממשלת ישראל תוכל ליזום מתקפת נגד במידת הצורך בלי לקחת בחשבון אם הדבר יסכן יציבותה. ברור שעל החשש הלגיטימי יצטרף רובד של הסתה, אבל גם אם נשים אותו בצד – מדובר במבנה מאד לא יציב, שינסו לאתגר אותו מבחוץ ומבפנים כל הזמן. הסיכון מנגד הוא אדיר: שותפות יהודית ערבית בשלטון שתעשה בתנאים עקומים כל כך ותתנפץ יכולה להרחיק את הערבים מהפוליטיקה שנים קדימה.
לאור התוצאות, חייבים למצוא דרך לשתף את המפלגות הערביות במשחק הפוליטי אחרי הבחירות, לכל הפחות את רע"מ שמוכנה לשלם מחירים כבדים בעבור שותפות. אבל מעבר לסוגיות ערכיות, להתבסס עליהם לקואליציה, בתנאים הנוכחיים, אינה תוכנית ברת קיימא.
מות הרל"ב: 3 שנים אחרי 7 באוקטובר ו-4 שנים אחרי הצגת תוכניתו של יריב לוין, אחת העובדות שעולות מהבחירות האחרונות היא שנתניהו הוא עדיין הפוליטיקאי הכי פופולרי בישראל, עם כמעט רבע מהמצביעים. אפשר לתלות את זה במניפולציות, בהסתה או סתם בשכחה. לצד זאת, צריך גם לקחת בחשבון את האפשרות שבוחרים רבים פשוט מרוצים מהמדיניות שהוביל ראש הממשלה מאז.
דעתי היא שנתניהו היה צריך לרדת מהבימה הפוליטית כבר מזמן. אפשר לזקוף לזכותו גם כמה החלטות מכריעות נכונות, אבל הוא אחראי לשבעה באוקטובר ובולם את חקירתו. הוא מנהיג הניאו ליברליזם בישראל. הוא חסר מעצורים, מוכן להסית ולפגוע במוסדות על מנת לשמור על השלטון. הוא הכשיר את בן גביר, וכעת את פייגלין. את ממשלת החילופין עם גנץ הוא פירק, והוא יכול לעשות את זה שוב.
המציאות נשארה בעינה: אין ממשלה יציבה ללא נתניהו. הנוסחה 'ליכוד בלי נתניהו' היא המצאה שאין להיתכנות שלה בדל של ראיה. הרל"ב (רק לא ביבי) כפרויקט פוליטי מת. מבחינה מוסרית זה תפיסה שעדיין אפשר להחזיק בה, ועל בסיסה גם לקבל החלטות. למעשה הבחירות מוכיחות שזו תפיסה מאד פופולרית. אבל כתנועה עם אופק פוליטי – הקמת ממשלה יציבה ללא נתניהו – זה נגמר.
גם ממשלת ימין על מלא – קרי הקואליציה הנוכחית – היא פרויקט שנראה שיהיה קשה לממש. הבחירות האלה מוצגות בתור מיצוי כוחו של גוש השינוי, אבל גם הימין התאמץ מאד לנצח. בחירות חוזרות אולי יזיזו את הקו, אבל קשה מאד להניח שמספיק. הגושים די יציבים בתוך עצמם, ובמציאות הנוכחית, גם אם מישהו יחצה את הקו בקול אחד – אף אחד מהם לא יכול להקים ממשלה שתזכה ללגיטימציה ציבורית רחבה.
ממשלת אין ברירה: האופק היחידי כרגע ליציבות פוליטית וחברתית הוא ממשלת אחדות. אף אחד לא רוצה בזה: לנתניהו נוח יותר לשייט לעוד בחירות. לראשי גוש השינוי אין שום מוטיבציה להיות בחסדו של נתניהו. אפילו הציבור הישראלי דחה את האופציה הזאת – כל המפלגות שהציעו אותו נמחקו.
אבל האמת היא שאין ברירה אחרת.
יש רגעים בהם עם חפץ חיים צריך למצוא אפשרות איפה שאין אפשרויות. להסתכל למציאות בעיניים, ולבחור בין מה שקיים. לא צריך למכור חלומות – זה לא לידה של תנועה פוליטית חדשה. זה לא מציאת מרכז ישראלי ערכי. זה לא יפתור את משבר הקיטוב בדמוקרטיה הליברלית במערב. זה אפילו לא ממש ממשלת אחדות. זו הפסקת אש.
אין לי תשובה לשאלות הפוליטיות הרבות שהחלטה כזו מזמנת. חקירת שבעה באוקטובר, משפט נתניהו, הרוטציה ועוד אלף אחרות. אבל צריך לנסות ולשים הכל על השולחן. פשוט כי אין ברירה.
זאת לא תהיה הממשלה שתתקן את מערכת המשפט, או תעביר חוק גיוס מקיף. זאת ממשלה מוגבלת, שתנסה לנהל את המבוי הסתום הפוליטי של ישראל בדרכים פחות אלימות. זאת ממשלה שתפעל לאט, בצורה לא קוהרנטית. היא תפעל במרחב הקונצנזוסאלי הצר מאד – אחריות על ביטחון ישראל, ניהול תקין של מוסדות, תנהל כמה מינויים בהסכמה. היא לא תנסה לגשר על כל המחלוקות, אלא לשקם קצת את כללי המשחק. אולי היא תתעלה למשהו גדול יותר, ואולי תתפרק לתוך ברדק.
אבל האמת שעולה מתוצאות האמת היא – שאין ברירה.