דרום סודאן, המדינה הצעירה בעולם, חגגה לאחרונה את יום העצמאות השישי שלה. על החגיגות העיבו רצח המוני, רעב וכולירה – המכים באזרחיה. מתוך אוכלוסיה של 12.5 מיליון נפשות במדינה הצעירה, יותר מ-1.7 סובלים מרעב חמור, וחייהם של כשישה מיליון תלויים בסיוע, שגם אותו האו"ם מתקשה לספק. מגפת כולרה מאיימת להרוג אלפים, וקרוב למיליון בני אדם נמלטו לאוגנדה. כך לפי נתוני האו"ם. אף אחד לא יודע כמה אזרחים נרצחו מאז שהחלה המלחמה במדינה לפני כ-3.5 שנים.

את החזיתות השונות, הפנימיות, של מלחמת האזרחים הקורעת את המדינה הקטנה, סקרנו כבר לפני מספר ימים. לכבוד שש שנים לעצמאות דרום סודאן, הזוכה למעט מדי סיקור תקשורתי, ובעזרת דוח של 'וועד למאבק ברצח עם, נסקור כעת את תפקידן של המדינות המעורבות בסכסוך הדמים המתחולל בה.

ארה"ב

ארה"ב הייתה זו שהובילה לעצמאותה של דרום סודאן, והייתה ערבה לה בתהליך בניית המדינה. כישלונה של דרום סודאן, מסמל כישלון עבור ארה"ב שהשקיעה מאמצים דיפלומטיים רבים על מנת לאפשר את הקמתה. מפאת ריחוקה של הגיאוגרפי והמעורבות הגוברת שלה במלחמה נגד דאע"ש ואל-קאעידה – באפגניסטן, עיראק, סוריה, לוב, תימן וסומליה – נמנעה ארה"ב מלהטיל את כובד משקלה על המלחמה בדרום סודאן. יתכן וזו הסיבה למיעוט הסיקור התקשורתי של מלחמה זו, שאפילו לגבי מספר ההרוגים בה אין הסכמה, וההערכות נעות בין 50 אלף ל-300 אלף בני אדם.

נתיב הפעולה בו בחרה המעצמה העולמית הוא הפעלת לחץ בצירים הדיפלומטיים, ובאמצעות האו"ם, על ממשלת דרום סודאן ועל המדינות השכנות, תוך מתן תמריצים לצעדים שיפחיתו את המלחמה וסנקציות על מי שיסלים אותה.

ארה"ב מנהלת בסבבי שיחות מרתוניים עם  נציגיהם של נשיא דרום סודאן, סילבה קייר, ועם מנהיג האופוזיציה המורדת ריק מצ'אר, יחד עם נציגי ממשלות אתיופיה, קניה, אוגנדה וסודאן, במאמץ להביא להסדרים מקומיים, להפסקת חימוש הכוחות, או לכל הפחות לאפשר סיוע הומניטרי.

המדינות השכנות

את שכנותיה של דרום סודאן מניעים אינטרסים שונים, לעיתים מנוגדים, בנוגע לסדר הפוליטי במדינה. אינטרסים אלו לא מאפשרים כרגע לאיחוד מדינות מזרח אפריקה (IGAD) לשתף פעולה בנושא, ולהטיל סנקציות או אמברגו נשק שיסייעו לסיים את הלחימה. מדינות מזרח אפריקה מתקשות להגיע להסכמה בנוגע למלחמה בדרום סודאן, אף על פי שיש להן אינטרס משותף מרכזי  – הוא להשיב את היציבות למדינה הצעירה. בעוד אוגנדה תומכת באופן גלוי בממשלתו של קייר, וסודאן תומכת בגלוי באופוזיציה, יתר המדינות באזור מציגות תדמית של תמיכה בקידום הסדר ופועלות מאחורי הקלעים על מנת לקדם אי אלו אינטרסים שלהן בדרום סודאן, וזה בדרך כלל תוך פגיעה בסיכוי להגיע להסדר.

עוד טרם הגיעה דרום סודאן לעצמאות, תמכה אוגנדה בצבא השחרור העממי של סודאן (SPLA), הארגון החזק ביותר במדינה המתהווה שהפך לצבא הרשמי שלה. ארגון זה, שנלחם נגד הממשל הסודאני, מזוהה עם הדינקה – הקבוצה הגדולה ביותר בדרום סודאן – ומפקדו הוא סילבה קייר נשיא דרום סודאן. בתוך כך נוצרו יחסי קרבה בין הנהגת ה-SPLA, ובפרט קייר, לבין בכירים באוגנדה.

כתגובת נגד, ממשלת סודאן תמכה ומימנה את צבא ההתנגדות של האל (LRA), בפיקודו של העבריין הנמלט ג'וזף קוני. מיליציה זו פעלה באוגנדה, ובמדינות נוספות באזור, והיא מואשמת בחטיפתם של רבבות ילדים, באונס רבבות נשים וברצח של אלפי בני אדם. כעת, כשהמצב הביטחוני בה רעוע, יש חשש כי ה-LRA הרצחני, ומיליציות נוספות במימון סודאני, ימשיכו לפעול מתוך דרום סודאן, כנגד אזרחי אוגנדה. בנוסף, גל הפליטים הבלתי פוסק מדרום סודאן לתוך שטחי אוגנדה, יוצר נטל כלכלי וביטחוני גדול על השכנה הדרומית.

מאז שזכתה דרום סודאן בעצמאות, סיפקה לה אוגנדה תמיכה הומניטרית וביטחונית. חיילים אוגנדים אבטחו את שדה התעופה ומבנים ממשלתיים נוספים בג'בה הבירה. אוגנדה מיצבה את עצמה במהרה כשותפת מסחר מרכזית של המדינה החדשה, ואזרחים אוגנדים רבים עברו לגור בה לצורכי עבודה ופיתוח. לאוגנדה יש אינטרסים ביטחוניים וכלכליים בשמירת השלום והביטחון בדרום סודאן. מבחינת אוגנדה קייר הוא הכתובת לכך, והם תומכים בהישארותו בשלטון וחיזוקו, מתוך אמונה שהוא יכול להביא לייצובה, ובכך להביא תועלת לאוגנדה.

האינטרסים של אתיופיה להתערב במתרחש בדרום סודאן פחותים מאלו של אוגנדה, עם זאת היא לא יכולה להמנע ממעורבות. אתיופיה שילמה מחיר כבד בעשורים האחרונים מאז התמוטטה סומליה – שכנתה הנחשלת ממזרח – ועל כן תתקשה לגייס כוחות להתערבות במדינה כושלת נוספת. מאידך, היא לא מעוניינת בשכנה כושלת גם ממערב ועל כן מוכרחה להתערב גם במתרחש בדרום סודאן. תושבים רבים בחבל גמבליה, שבמערב אתיופיה, חולקים מוצא אתני דומה לשבט הנואר הדרום סודני ומביעים תמיכה באופוזיציה בראשות מצ'אר. אתיופיה חוששת ממצב בו תושביה ילחמו במלחמת האזרחים של דרום סודאן, ואף יתנו מחסה בשטחה לגורמי אופוזיציה.

בשנים האחרונות, נהנית ממשלת אתיופיה מ"ירח דבש" מדיני עם ממשלת סודאן, התומכת בגלוי באופוזיציה בדרום סודאן. עם זאת, לא עומדים בין שתי המדינות חוזי הגנה משותפים. בשונה מסודאן, אתיופיה נמנעת ממעורבות ישירה במלחמה בדרום סודאן. בנוסף לכך, ישנו משבר בין אתיופיה למצרים, הנוגע להקמת סכר על נהר הנילוס בשטחה של אתיופיה. על מנת לסכל זאת, מצרים מנהלת מגעים עם קייר, תוך הצעה לתמיכה וחימוש כוחות בדרום סודאן, מתוך ידיעה שפעולה זו מאיימת על אתיופיה ועל יציבותה. מצידה של אתיופיה מדובר בהתגרות מצידה של דרום סודאן, שהובילה למשבר ביחסים בין אתיופיה לממשלתו של קייר .

אריתראה, שקיבלה עצמאות ונפרדה מאתיופיה ב-1991, עדיין נמצאת בעימותים עמה. אריתראה תומכת במורדים בסומליה, ובפרט בזרוע אל-קאעידה המקומית המכונה ."אל-שבאב", בעוד שאתיופיה תומכת בממשלת סומליה. בכל הנוגע לפוליטיקה הדרום-סודאנית, מסתמן כי אריתראה תומכת במצ'אר ויתכן כי היא מסייעת לחמש את כוחותיו, ובכך תורמת לאלימות במדינה ולחיזוק הקונפליקט, דבר המעמיד את אתיופיה בדריכות לאור רצונה בהרגעת האלימות בדרום סודאן.

בדומה לאוגנדה, גם קניה הרוויחה כסף וכוח מהקמתה של דרום סודאן. ממשלת קניה נתנה חסות להקמת המדינה, תוך שהיא מסייעת בהקמת מנגנונים שלטוניים ובונה ותשתיות במדינה החדשה. פרויקט הדגל שאמור, היה לצאת לדרך במימונה של סין היה צינור נפט מדרום סודאן לחופיה של קניה, שיהווה קו חלופי למערכת הצינורות שעוברת כיום דרך סודאן. התכנית הסינית כוללת הקמת נמל ימי גדול בקניה אליו יגיע הנפט ובו יועמס על מיכליות שיובילו את הנפט לסין. מכאן שלקניה יש אינטרס כלכלי גדול בשמירת השקט בדרום סודאן, על מנת שלא לפגוע ברווחיות המסחר עמה. אי היציבות בדרום סודאן מסכנת את התוכניות הללו עבור קניה, כמו גם עבור אוגנדה ואתיופיה שאמורות לקחת חלק בפרוייקט הגדול הזה. בדומה לאוגנדה, לקניה יש אינטרס ביטחוני בהפסקת זרם הפליטים המגיעים למדינה מדרום סודאן, וכן בהפסקת הפגיעה באנשי עסקים קנייתים השוהים בשטחי דרום סודאן.

סין

המלחמה בדרום סודאן עשויה להיזכר כנקודת מפנה היסטורית במדיניות החוץ הסינית. סין, הדוגלת מאז ראשית הגלובליזציה במדיניות של "אי-התערבות פוליטית" במדינות אחרות – מושג מתעתע בנוגע למדינה המשקיעה את ההון הגדול ביותר בפרויקטים מחוץ לגבולותיה – עשויה להגמיש מדיניות זו ולהתערב בעימות.

האג'נדה הסינית בנוגע לסכסוכים לא לה היא פשוטה למדי: קידום אינטרסים סיניים  ככל הניתן, תוך התעלמות מהסכסוכים המקומיים. מדיניות זו מובילה אותה להיות בצד של החזקים והמנצחים בכל סכסוך. סין רואה בכל מעורבות אמריקאית, אירופאית או רוסית כצעדים בלתי לגיטימיים של "קולוניזציה", ובעזרת תפיסה זו קנתה לעצמה מקום משמעותי מאוד באפריקה של המאה ה-21. דרום סודאן היא שותפת סחר חשובה בעבור סין, שכן כמעט כל הנפט הדרום סודאני (בדומה לנפט הסודאני) נמכר לסין. אמנם הנפט הדרום סודאני מספק לכל היותר 5% מהצריכה הסינית , אך הצורך בנפט בסין הוא אבן ראשה במדיניות החוץ שלה, גם כשמדובר באחוזים בודדים. זרימת הנפט הדרום סודאני לסין כמעט ונעצר בראשית 2015, כשהמורדים השתלטו על שדות נפט במדינת יוניטי שבדרום סודאן, ואז הסינים הבינו כי עליהם להגביר את המעורבות שלהם בסכסוך הדרום סודאני.

סין קראה ל"פתרון אפריקאי עבור בעיות אפריקאיות" כשהיא מנסה לרמוז לגורמים המעורבים בסכסוך שהיא רק תעודד מהצד ולא תכריע בעצמה את המלחמה. היא חתמה על הסכמים עם שני המנהיגים של הפלגים הנלחמים: קייר ומצ'אר, ולצד זאת, בדומה לארה"ב, הציע תמריצים למדינות שכנות בעבור כך שימתנו את הסכסוך ולא יסלימו אותו.

כעת ניתן רק לקוות כי סין, ארה"ב והמדינות השכנות יפעלו להפסיק את הלחימה בין המיליציות השונות בדרום סודאן. לכל המדינות האלה יש הרבה מה להרוויח מכך, ובטווח הארוך, מלחמה תזיק להן יותר ממה שהיא מזיקה היום.