התעקשותו של מו"ל הארץ דה מרקר עמוס שוקן למזג בין מערכות העיתונים באופן חד צדדי, תוך התעלמות מזלזלת מועד העובדים היא רק ציון דרך נוסף בביוגרפיה של מי שחרט על דגלו את המאבק באיגודים המקצועיים בכלל ושבירת העבודה המאורגנת בענף התקשורת בפרט. על אף דימויה הציבורי של הוצאת שוקן כעיתונות המזוהה עם השמאל, בשל עמדותיה היוניות – עיתוני הארץ ודה מרקר הם הסמן הימני מבחינה חברתית וכלכלית בשוק התקשורת, ונוקטים קו ניאו-ליברלי מובהק.

בראשית שנות ה-80 היה עמוס שוקן הראשון בענף העיתונות שהחל להעסיק עובדים בחוזים אישיים, תחילה עם הקמת חברת המקומונים של קבוצת הארץ, ובהמשך עם הקמת העיתון היומי 'חדשות' – תוך שהוא מנהל מאבקים קשים מול ועדי העובדים בהארץ, אשר פעלו בניסיון למנוע את יציאת העיתון החדש. עד אז היו עובדי ענף התקשורת מאוגדים ברובם ומועסקים תחת הסכמים קיבוציים – עיתונאים, אנשי מנהלה, ועובדי הדפוס אשר היו מאוגדים בארגון ארצי.

בשנת 1983 פעל שוקן לשינוי מודל ההעסקה בעיתון הארץ הותיק עצמו, למודל של חוזים אישיים וביטול ההסכמים הקיבוציים – לאחר עשרות שנים של עבודה מאורגנת. ועדי העובדים ביקשו לנקוט שביתה, וטענו כי המהלך מנוגד להסכמים ולהסדרים הקיבוציים בעיתון – אולם הנושא נתברר בבג"צ אשר קבע בשנת 1989 כי ההסכמים הקיבוציים בהארץ מאפשרים חתימת חוזים אישיים מחד – ואוסרים נקיטת שביתה כנגדם מאידך, בשל סעיף "שקט תעשייתי". שבירת העבודה המאורגנת בעיתון הארץ ובקבוצת שוקן בישרה מגמה שפשטה תוך שנים מעטות עד שהקיפה את מרבית גופי התקשורת בישראל – ונמשכה עד להקמת ארגון העיתונאים בהסתדרות בינואר 2012, המקיף כיום כ-25 גופי תקשורת ובמסגרתו התאגדו מחדש גם עובדי קבוצת שוקן.

כאמור המאבק הנוכחי של ועד העיתונאים בקבוצה נסוב סביב עתידו של עיתון דה-מרקר – מוסף הכלכלה של הארץ – המחזיק גם במערכת נפרדת ובאתר אינטרנט נפרד. למעשה, החל דה מרקר את דרכו כאתר אינטרנט – יוזמה של העורך הכלכלי וחבר הנהלת מערכת הארץ גיא רולניק, בעידודו של המו"ל שוקן ובשיתוף פעולה עם האתר הכלכלי האמריקני TheStreet.com. בתחילה פעל האתר בהפרדה מלאה מעיתון הארץ, אולם החל משנת 2001 החלו המערכות לשתף פעולה. החל מינואר 2005 אומץ המותג דה מרקר על ידי הארץ, והחל כאמור לצאת כמוסף.

כיום, משמש רולניק כסגן המו"ל של קבוצת הארץ, ובמקביל הוא מכהן כפרופסור חבר קליני באוניברסיטת שיקגו – ונחשב לדובר בולט של האסכולה הכלכלית-פוליטית שפותחה באוניברסיטה זו על ידי מילטון פרידמן – 'אסכולת שיקגו' או 'הניאו-ליברליזם' הדוגלת בהפרטה, צימצום וקיצוץ תקציבי, חשיפת השווקים ללחצים בינלאומיים וכמובן – מאבק בארגוני העובדים והחלשת מעמד העובד. מדיניות זו כבשה את השיח הכלכלי בעולם המערבי בשלושת העשורים האחרונים, ויושמה על ידי מנהיגים כגון מרגרט תאצ'ר בבריטניה במאבקה כנגד איגודי הכורים, ורונלד רייגן בארה"ב.

גיא רולניק ועמוס שוקן (ויקיפדיה)

שיתוף הפעולה בין שוקן ורולניק, הוא חיבור של הון ותקשורת שמטרתו הטמעת אידיאולוגיה – ואכן, במרוצת השנים כבש לעצמו העיתון תפקיד ייחודי בעיתונות הכלכלית ואף בשיח הכלכלי העממי, כשהוא מטמיע מושגים ותפיסות עולם. כך למשל המושג 'מחוברים' שטבע רולניק, המבקש ליצור זהות בין מיליארדרים ובעלי הון השולטים בשרשור באחוזים ניכרים מהמשק הישראלי, לבין איגודי עובדים חזקים המגנים על עובדיהם. בשירות מדיניות ההפרטה, והעברת נכסי מדינת ישראל ותשתיותיה לידיהם של בעלי ההון, תרם דה מרקר לשיח הכלכלי-חברתי בישראל את הביטוי 'מונופולים ממשלתיים' – ביטוי המטשטש את היותן של החברות הממשלתיות חברות בבעלות ציבורית, המאפשרת לציבור לקבוע את מדיניותן בכלים הדמוקרטיים. במדינה שנעשו בה כמה מהניסיונות השיתופיים המרשימים בהיסטוריה האנושית, כגון הקיבוץ והמושב – מסלף עיתון דה מרקר את המילה 'שיתוף' ומצמיד אותה לחברות מסחריות כגון אובר ואיירביאנבי, הפועלות למסחר היבטים נוספים בחיים החברתיים, תוך שהן מייצרות כלכלה המחליפה עובדים בעלי זכויות ויכולת התאגדות ב'ספקים' – שמוגבלים ביכולתם להתאגד ולממש זכויותיהם.

הופעתו של רולניק, אידיאולוג של מדיניות הקיצוץ והחנק התקציבי, בסרטו של דורון צברי מגש הכסף שנעשה בעקבות המחאה החברתית ב-2011 (לצידו של פרופ' ירון זליכה, מי שהיה החשב הכללי ויישם לצד נתניהו את הקיצוצים הגדולים של 2003) היתה אולי שיאו של תהליך גניבת הדעת החברתית, אשר ביקשה לצייר את עיתון דה מרקר כנציג המחאה – מהלך שתכליתו היתה להסית את המחאה מדרישות לקידום צדק חברתי באמצעות חידוש מדינת הרווחה והשקעה ממשלתית – למאבק צרכני-ליברלי המתמקד ביוקר המחיה ומקדש את התחרות. כך ביקש רולניק 'ללמד את מובילי המחאה כלכלה', ואף דחק בהם שלא להיכנס לשותפות עם ההסתדרות – ארגון העובדים הגדול בישראל.

עיתון הארץ, הותיק בעיתונים היומיים העבריים בישראל אשר הוקם ב-1918, נרכש על ידי משפחת שוקן ב-1937. איש העסקים שלמה זלמן שוקן, רכש את העיתון כמתנת חתונה לבנו גרשם – תמורת 23,000 לירות שטרלינג, ומאז הפכו השמות 'שוקן' ו'הארץ' לשמות כמעט נרדפים. תחת ידי משפחת שוקן אימץ העיתון קו ליברלי, המנוגד לעמדת תנועת העבודה שהיתה בשלטון בשנותיה הראשונות של המדינה. כך למשל התנגד העיתון לעליה ההמונית מצפון אפריקה, וקרא להטיל סלקציה בעולים, וכן הרבה לתקוף את ההתיישבות העובדת ובייחוד את צורות החיים השיתופיות בה. המו"ל הנוכחי עמוס שוקן הוא בנו של גרשום.