כדי לחזור לייצור דשנים שגרתי ורווחי, עומדים בפני חברת חיפה כימיקלים שורה של סכסוכים אשר עליה לפתור. שורה של גורמים מטעם המדינה מתייצבים לצד החברה, ומקשים על מתנגדיה – עיריית חיפה, ארגוני סביבה וחלק מעובדיה, להגן על האינטרסים שלהם. בתוך מלאכת האיזונים העדינה הזו, נראה שחולשת המדינה הביאה דווקא את בית המשפט העליון להורות על ריקון המיכל.

הסכסוך עם העובדים

הסכסוך המיותר ביותר נעוץ בכך שחיפה כימיקלים מנסה לפטר את עובדיה במפעל הצפוני, ומחריפה את היחסים הרעועים ממילא במפעל. העובדים מספרים שבמקביל להליכי הפיטורים החברה ממשיכה לנסות להחיות את המפעל, ולא כפי שטענה, לסגור אותו, ולכן אין שום הצדקה לפיטורים, שהוקפאו זמנית על ידי בית הדין לעבודה. גורמים בתעשייה כימית מסרו ל"דבר ראשון" כי גם בתרחיש סגירה ממשי אין הצדקה לפיטורים גורפים, בשל המלאכה המסובכת של הסגירה, וזהו ניסיון של החברה לנצל את המשבר כדי להחליש את ועד עובדיה באמצעות סגירה פיקטיבית. הדיונים הבאים בבית הדין לעבודה בחיפה נקבעו לו26 ול-27 לספטמבר, כאשר אחד מבעלי החברה, ג'ולס טראמפ, צפוי לההשתתף בהם.

הסכסוך עם בז"ן הוא בעל השלכות סביבתיות

נושא חשוב שכמעט ולא מסוקר תקשורתית הוא שקרקעות "חיפה כימיקלים" בצפון מושכרות לחברה בסדרה של חוזים מבז"ן, כאשר לה עצמה אין זכויות מוקנות בהם. החוזים הללו החלו כאשר שתיהן היו חברות ממשלתיות, ו"חיפה כימיקלים" נמצאה בבעלות חלקית של בז"ן. עם השנים שתיהן הופרטו, בתהליך מגושם בו לחברה אחת הוענקו הקרקעות של השנייה ללא צידוק ברור. מהחלטת ביניים בתיק המשפטי מתברר כי ב-2009 הודיעה בז"ן לחיפה כימיקלים כי החוזה לא יחודש לאחר סוף 2015 והתריאה במהלך השנים על הצורך להיערך לכך. ב"חיפה כימיקלים" סבורים כי יצליחו לדחות את התביעה, או לפחות לעכב את מימושה במשך מספר שנים. (הקישו לקריאת החלטת הביניים וההחלטה הסופית בתיק).

בשטח, "חיפה כימיקלים" מוקפת במפעלי קבוצת בז"ן, הרוצים את הקרקע לעצמם. תחת אכיפה סביבתית תקיפה, פינוי השטח הוא מהלך שיכול להקל על הפחתת הזיהום מבז"ן באמצעות שחלוף מתקנים ישנים, אך גם לגרום לתוצאה הפוכה תחת אכיפה רפה. בעבור שוחרי איכות הסביבה במפרץ, מדובר בבחירה בין "נבלה לטריפה" – מפעלים פטרוכימיים המובילים (לרעה) ברמות הזיהום שנפלט מהם לאוויר, או מפעל המצריך אחסון רב של אמוניה, שמסוכנת לציבור במקרה של דליפה.

בינתיים, המפעל מושבת ולא מזהם כלל. בהסתכלות לעתיד, בעוד של"חיפה כימיקלים" יש אפשרות עקרונית לעבור לנגב, כאשר האתגר הוא בעיקר כלכלי, אין כיום מקום בישראל המעוניין לקלוט תעשיה פטרוכימית כחלופה למיקום הנוכחי של בז"ן. תוך 40 יום בז"ן אמורה למסור לבית המשפט דיווח על הליך גישור כאשר הדיון הבא נקבע ל8 במרץ 2018.

הסכסוך עם עיריית חיפה

זהו הסכסוך המתוקשר ביותר, אשר בו נעזרת החברה גם בתמיכה של שרים, פקידי ממשלה, ההסתדרות, התאחדות התעשיינים ועוד. הסכסוך הוא בנושא החלופה למיכל האמוניה. לאחר חודשים ארוכים, אישר המשרד להגנת הסביבה שתי חלופות (ושילוב בין שתיהן) ליבוא אמוניה במקום המערך הקודם שנפסל. חלופה אחת נקראת "אנייה בהזרמה ישירה", והיא מהירה וזולה יותר ליישום על בסיס עגינת אנייה בעלת 2,500 טונות אמוניה. גם המשרד להגנת הסביבה מעדיף אותה, בטענה שהיא בטיחותית יותר, למרות שהמומחה ששכר המשרד, ד"ר אלי שטרן, טען אין עדיפות מובהקת לאף חלופה. חלופה שניה נקראת "איזוטנקים", ובה אין אניית אמוניה, אלא אניות משא רגילות שעל גביהן ייובאו מכולות שבהן מיכלי אמוניה מאובטחים רבים המכילים 12.5 טון אמוניה שייפרקו בנמל, ומשם יוסעו ברכבת או במשאיות למתקני החברה. זו החלופה היחידה המקובלת על עיריית חיפה, שמסרבת להסכים לעגינה קבועה של אניית אמוניה במפרץ.

מיכלי איזוטנקים לאמוניה (צילום: באדיבות חברת אירטמד בע"מ)

פסיקת בית המשפט העליון, אוסרת על חידוש פעילות המפעל ללא כל "טופס הטיולים" – היתר רעלים, היתרי בניה ורישוי עסק, כאשר השניים האחרונים הם בסמכות העירייה. מצב זה גרם לשרת המשפטים איילת שקד ולראש ועדת הכספים משה גפני לאיים בקיצוץ סמכויות הרישוי של העירייה, בדיוק מטעם זה, כדי למנוע מהעירייה לטרפד פתרון שההנהלה מעדיפה והממשלה מאשרת אותו.

מירב הכח – בידי ההנהלה והבעלים

למרות הצרות הרבות שנוחתות על החברה, שנאלצת להמשיך לממן את שכר העובדים חודשים ארוכים בתקופה נמוכה במיוחד, ומאוגוסט ללא תפוקה כלל, מדובר בחברה שהרוויחה מיליארדי שקלים בעשור האחרון. "חיפה כימיקלים" מסוגלת להתמודד עם זעזועים קשים ובפניה יש כל מיני ברירות.

החברה יכולה לסגור את המפעל בצפון במהלך יקר, שכולל את ניקוי הקרקע ובניית מפעל חלופי בנגב. על אלו יש להוסיף מתן פיצוי הגון לעובדים שיפוטרו, ובלבד שהמדינה תתייצב גם לצידם ולא רק לצד ההנהלה. שלושת ההליכים – הקמת מפעל, סגירת מפעל ופיצוי העובדים, עלולים לעלות כמיליארד דולר במצטבר, אך תוך 6-9 שנים יוכלו להחזיר את ההשקעה ולהגביר את רווחיות החברה.

החברה יכולה להסכים ליבוא אמוניה למפעל הצפוני באיזוטנקים, ובהדרגה להשיב אותו לפעילות. לטענת "חיפה כימיקלים" היא מתקשה להשיג די אספקת איזוטנקים בכמות מספקת – 300 לכל מפעל. בדיקת "דבר ראשון" מצאה כי זהו מספר מנופח. בעיריית חיפה קובלים על כך שהחברה מוכנה לפתרון זה בדרום – תוך פריקת האיזוטנקים בנמל חיפה, אך לא מוכנה ליישם אותו במפעל הצפוני הקרוב לנמל. החברה טוענת בצדק, כי אין תקדים של מפעל דשנים בעולם הנסמך אך ורק על אספקת אמוניה מאיזוטנקים, אך במקביל, המפעל הדרומי תמיד נשען על אספקה ממיכליות כביש, שדומה לאיזוטנקים מבחינה לוגיסטית. מעבר לכך, גם חלופת האניה בהזרמה ישירה כונתה ע"י ד"ר אלי שטרן, שכתב דו"ח הערכת סיכונים לגביה, "פריצת דרך עולמית". כלומר, גם היא בעצם חסרת תקדים.

מאהל עובדי חיפה כימיקלים צפון מול עיריית חיפה

החברה יכולה גם לעתור לבית המשפט נגד עיריית חיפה, בשל ניצול לרעה, לכאורה, של סמכויותיה כרשות הרישוי. על פי ניסיון העבר, מדובר בהליכים משפטיים ממושכים שמשתלם לבצע אותם כאשר המפעל פועל ולא כאשר הוא מושבת. החברה מעדיפה להיאבק תקשורתית ופוליטית בעיריית חיפה, בניסיון לגרום לה להסכים לחלופת ה"אנייה בהזרמה ישירה", ולשם כך אף הקימה אוהל מחאה מול העירייה. עובדי החברה מאשרים כי מדובר במחאה ביוזמת ההנהלה. הועד אינו קורא לעובדים להפגין, והוא תומך בכל פתרון שיושג לאספקת אמוניה.

האם המדינה תעזור למפעל לעקוף את העירייה ?

מעבר להודעות לתקשורת ולהקמת האוהל, ישנם שני צירים חוקיים משמעותיים שמאיימים על סמכות העירייה – האחד הוא הכיוון שמציע ח"כ גפני – להפוך את המדינה לפוסק עליון, כאשר יש סכסוך בין חברה לרשות מקומית לגבי רישוי עסק. לעירייה יש טיעון חזק כנגד מגמה זו – יבוא אמוניה למפעל אחד איננו זכאי להגדרה "תשתית לאומית", ואינו מהווה עילה סבירה לקיצוץ סמכויותיה. התאחדות התעשיינים מיהרה להביע תמיכה ביוזמה החדשה.

המגמה השניה עלולה להיות חמורה יותר מבחינת העירייה, והיא יוזמות שונות להקמת מועצה תעשייתית במפרץ חיפה, שתחליף את סמכויות הרשויות המקומיות, כאשר ראשיה ימונו ולא יבחרו על ידי התושבים.

שני מהלכים אלו אינם ישימים בטווח מיידי, ולכן מדגישה החברה את המסר לתקשורת כאילו רק התנגדות לא רציונלית של העירייה, מונעת את החידוש העבודה במפעל ומאלצת את ההנהלה לפטר את העובדים. לעירייה קשה לקבל טיעון זה מפני שבאותה מידה שהעירייה יכולה להסכים לחלופת האנייה, יכולה ההנהלה להסכים לחלופת האיזוטנקים. התבצרות העירייה והחברה בעמדותיהן, מאריכים את השבתת המפעל, ומגבירים את הלחץ על העובדים. מצב זה אינו מפריע להנהלה, אשר בכלל מנסה לפטר אותם, הרבה לפני שהיא יודעת בוודאות האם המפעל יכול לחזור ולפעול. לעומת הצרות בצפון, עובדי המפעל הדרומי מתכוננים לקליטת אמוניה מאיזוטנקים. למפעל רשיון עסק קבוע וגם היתר רעלים. הוא רחוק מריכוזי אוכלוסייה ויש לו מיכל אמוניה תקני של 450 טונות אמוניה (לעומת שני מיכלים בלבד בני 45 טונות כ"א בצפון). העובדים בדרום מאוגדים בהסתדרות, ושומרים על יחסים נוחים יותר עם ההנהלה. הועד הצפוני הוא הועד הוותיק יותר, אשר עבר בשנת 2011 לארגון "כח לעובדים" ויחסיו עם הנהלת המפעל קשים יותר.

ללכת בעקבות הכסף

בעבר, כאשר החברה פעלה ברווחיות גבוהה, דווח כי בעלי החברה, האחים טראמפ, מעוניינים למכור אותה ולממש את הרווחים. ל"דבר ראשון" נמסר ממקורות בתעשייה הכימית כי הצעות רכש אכן הוגשו ב-2015, שנדחו בגלל פערים של עשרות מליוני דולרים. כעת ערך החברה המושבתת ירד כמעט לאפס. כדי למכור את החברה ברווח מקסימלי, עליה להחזיר את שני המפעלים לפעולה בהקדם האפשרי, תוך טשטוש הבעיות המבניות הגדולות של המפעל הצפוני הוותיק. בניגוד לטענה על הכוונה לסחוט רווח ולמכור, החברה מסרה כי היא השקיעה בשנתיים שקדמו להשבתה כ-100 מליון דולר בפיתוח שני המפעלים שלה בישראל, המעידים על כוונותיה להרוויח מפעילות עסקית רגילה ולא מעסקת מכירה.

חולשת המדינה

פרשת האמוניה משקפת שוב ושוב את חולשתה של מדינת ישראל ביחס לשחקנים אחרים, ובעיקר הנהלת חיפה כימיקלים. בית המשפט העליון קבע שהמדינה "מראה סימנים של השתחררות משבי רגולטורי", בו הייתה נתונה, וזאת ביחס לפיקוח על המפעל. מכיוון שהמוצר של החברה משובח ורווחי מאוד, והעתיד הייצור ההגיוני שלו הוא בנגב, השאלה הגדולה היא מי ישקיע את הכסף בהעברת המפעל מהצפון לדרום.

בחברה מעדיפים לסחוט כמה שיותר רווח מהמפעל הצפוני בטרם ייסגר, וכן לזכות במענקים גבוהים ככל שניתן להשקעה. כאשר החברה איימה לסגור את שני המפעלים ולפטר את כלל העובדים, הגיבה המדינה בניסיון לרצות את הבעלים כדי להגן על תעסוקת העובדים. במקומות אחרים, הודעה כזו על סגירה ופיטורים הייתה מתניעה תהליך של הלאמה, בייחוד כאשר מדובר בחברה ממשלתית לשעבר, שהופרטה בעזרת קשרים אישיים בין הרוכש דאז אריה גנגר לאריאל שרון. למרות זאת, האפשרות היחידה שהמדינה מניחה על השולחן כדי לסייע לעובדים היא לסייע להנהלה, ואיננה מוכנה להתעמת אתה במגרש העסקי, על אף דברי ביקורת קשים שהטיחו כלפיה שופטים בכל הערכאות השיפוטיות, ועל אף כישלונה לעמוד בדרישות הרגולציה. עצם הצבת האופציה של ההלאמה על השולחן, יכולה לגרום לחברה להפסיק להתבצר בעמדותיה ולשחק לפי כללים אחרים.