אלפי שנים אנו חוגגים את חג החירות, אבל באיזו מידה אנחנו בני חורין? לשאלה הזו יש יותר מתשובה אחת, אבל אין ספק שחירות כלכלית היא חלק לא קטן בחירות האנושית. אף על פי שלכאורה אנחנו יכולים לבחור מה לקנות או במה לעבוד וכמה, בעבור רוב האנשים החופש הוא שכבה פריכה, שתקלה קטנה באמצע החיים יכולה להפוך לסחרור חובות שאין ממנו מוצא. "כשאני רואה כמה אנשים לא יכולים להתמודד עם הוצאה פתאומית, אני נדהם", אומר ד"ר איציק ספורטא, מומחה ליחסי עבודה ומרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב. מי שכן מסתבך מקבל שפע של הצעות להלוואה מכרישים פיננסיים, שעלולות להעמיק את ההסתבכות, במקום לחלץ ממנה.

מה זה בעצם חופש כלכלי, אני שואל את ספורטא. האם הוא שקול לבטחון כלכלי? "כן", הוא משיב בנחרצות, "אם היה שכר בסיסי לכולם , לרמת מחיה מינימלית, המצב היה משתנה. המטרה שלי הייתה שיהיה לי כסף לשלוש שנים לחיות בלי לעבוד. ברור שחייבים לעבוד, אבל אין לך חירות בעבודה. אין ביטחון תעסוקתי, ומשכנתא זה שיעבוד לעשרים שנה ויותר, ואתה כל הזמן בחרדה 'מה יקרה אם…'. על הנייר, יש לך זכויות, אבל במציאות, אתה נתין של המעסיק. כל המערכת בנויה כך. חלק מזה קשור בכך שדוחפים אותנו לפתח מאוויים שהם מעבר לרמת השכר שלנו, ואז המוסדות הפיננסיים דוחפים לך הלוואות".

אנשים עומדים בתור לכספומט. ארכיון. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: פלאש 90).

ואכן, נראה כי השגשוג של שוק ההלוואות בישראל לא עומד להיעצר בקרוב: ועדת שטרום להגברת התחרות במערכת הבנקאית, לצד יוזמות אחרות, דאגו להוסיף לשוק ההון שחקנים שמציעים אשראי מחוץ למערכת הבנקאית. כך למשל, רוב עסקאות הרכב בישראל נעשות תוך שימוש בחברות מימון חוץ בנקאיות. גם חברות האשראי מגבירות את מתן האשראי למשקי הבית, או במילים אחרות, מגדילות את החובות של משקי הבית. "בישראל אחוז החיסכון עדיין יחסית גבוה, אבל גם אחוז החובות הולך ועולה, ואנשים נכנסים לספירלה מעגלית של תלות", אומר ספורטא, "אומרים שהעניים תלויים בקצבאות, אבל גם הלא-עניים תלויים במישהו, למעט המיעוט שיש לו ממש עצמאות. לדעתי יש שיעבוד טוטאלי. הבעיה היא שגם נוצרת חרדה ואי ודאות גדולה, ואין הכנסה סבירה מובטחת שאתה יכול לחיות איתה, אפילו בצמצום."

בעשור שעבר יצאה הסופרת והאקדמאית ברברה ארנרייך להתנסות של עבודה בשכר נמוך בארה"ב במשך מספר חודשים, בעבודות כמו חדרנות ומלצרות, כדי ללמוד על בשרה כיצד מצליחים להתקיים עובדים ברמות השכר הנמוכות, וחשפה את  המנגנונים החברתיים הגורמים לשיעבוד יתר, דווקא בקרב האוכלוסיות החלשות. ספרה "כלכלה בגרוש" הפך לרב מכר וגם תורגם לעברית. מניע חשוב למסע של ארנרייך הייתה העובדה שמרבית הכלכלנים שמפתחים תאוריות וניתוחים לגבי מצבם של החלשים פשוט לא מכירים את חייהם מקרוב ויוצרים מודלים מנותקים מהמציאות. כך למשל התכנית 'מרווחה לעבודה' של ממשל קלינטון, הדומה בקוויה הכללים לתכניות קיצוץ הקצבאות המאסיבית של נתניהו כשר האוצר בשנת 2003, לצד יוזמות כמו "תכנית ויסקונסין", אשר בסמכותה לשלול לחלוטין קצבה ממקבלי הבטחת הכנסה, הואשמו בהתבססות על הנחות מוצא שגויות לגבי הפסיכולוגיה וקבלת ההחלטות של אנשים החיים בעוני.

מעניין לציין כי כלכלן ישראלי בשם רני שפיגלר, מצא שהממצאים של ארנרייך – שכר נמוך מדי לקיום בסיסי, היעדר יכולת לרכוש ביטוח בריאות מספק, ותקיעות במקום מפחד מפיטורין – לאו דווקא סותרים תיאוריות כלכליות מקובלות. בדומה לספורטא, מציע שפיגלר את הניתוח שאם לאדם אין מספיק חסכונות, נקודה זו הופכת אותו למשועבד למקום העבודה. במצב זה, הוא לא יכול להרשות לעצמו חיפוש עבודה אינטנסיבי מספיק, גם אם יש משרות המתאימות לו בשכר גבוה יותר. לא מדובר רק במציאת המידע על משרות רלוונטיות, אלא בעלויות של החיפוש עצמו, ראיונות הקבלה , קורות החיים, הנסיעות וכדומה. לפי שפיגלר, כאשר אין נגישות שווה למשרות ("תחרות משוכללת בשוק העבודה" במינוח הכלכלי), ישנה צניחה משמעותית בשכר, גם אם המעסיקים יכולים להעלות אותו מבלי להסתכן בפשיטת רגל. לפי שפיגלר, דינמיקה כזו, לפי המודל שתיאר הכלכלן האמריקאי פיטר דיאמונד, יכולה גם להסביר שתי תופעות – גם כיצד יכולה להתקיים רמה גבוהה של תעסוקה בשכר נמוך וגם כיצד הנהגה של שכר מינימום והעלאה שלו לא גורמת לפגיעה בתעסוקה.

רן מלמד מעמותת "ידיד" נפגש עם מקרים רבים של אזרחים שפשוט לא מצליחים לגמור את החודש, או מסתבכים בחוב קטן, שהולך ותופח ולא נראה ממנו מוצא ברור. "אשראי לא נועד רק להשקעה בעסק, או בהשכלה", אמר ל"דבר ראשון", "נכון שהבעיה המרכזית היא שאנשים עניים מדי, אבל גם לאנשים עניים בנקודת ההסתבכות אשראי יכול להיות גם הפתרון. לפי סקרי הלמ"ס, יש בישראל בין 7-8 עשירונים שמוציאים יותר ממה שהם מכניסים". לפי מרכז טאוב מדובר רק ב35% הנמצאים בגירעון תמידי. "איך הם עושים את זה? לפעמים נכון גם לקחת אשראי, ואם הוא ניתן באופן זהיר ובריבית נמוכה, אפשר להיחלץ מבורות פיננסיים". מלמד מציע להפקיע את בנק הדואר מדואר ישראל, ולהפוך אותו לבנק חברתי בגישה שלא נוסתה מעולם – מתנ"ס פיננסי, בו השירותים הבנקאיים יסופקו בקהילה, ולצידם גם סדנאות לשיפור ההתנהלות הכלכלית וייעוץ פיננסי שיינתנו בחינם, אשר יפחיתו באופן אקטיבי את סיכויי ההסתבכות בחובות, וילמדו אנשים כיצד לחסוך נכון.

"לפעמים נכון גם לקחת אשראי, ואם הוא ניתן באופן זהיר ובריבית נמוכה, אפשר להיחלץ מבורות פיננסיים". רן מלמד, עמותת ידיד (צילום באדיבות המצולם)

אגדת היעדר התחרות

כנס בנקאות 2050 ביוזמת ארגון "אנו" והתאחדות הסטודנטים שנערך לאחרונה הציג את התזה לפיה השיעבוד הפיננסי כרוך לאו דווקא ביחס למקום העבודה, אלא לציבור הרחב כלקוחות של הבנקים. גם גופים שהשתתפו בכנס, כמו התנועה לאיכות השלטון סבורים שהגברת התחרות במגזר הבנקאי, היא זו שתאפשר לשלם פחות תמורת הלוואות, לקבל ריבית גבוהה יותר על חסכונות ולשפר את השירות. התפיסה הזו לא כל כך עובדת במציאות. אביה ספיבק, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, אמר ל"דבר ראשון", כי שפע של מתחרים לאו דווקא מוריד מחירים. "בארצות הברית חברות האשראי מופרדות מהבנקים, אבל האשראי אצלן יקר יותר מאשר בבנקים. ואם אתה לוקח הלוואה, אתה גם לא תמיד יכול לעשות פירעון מוקדם. לכן, ההמלצות של ועדת שטרום להכנסת בנקים חדשים, הפרדת חברות האשראי מהבנקים, ויוזמות נוספות להסדרת גופי מימון חוץ בנקאיים לא בהכרח גורמים לירידה בעלויות. העובדה שהבנקים מתנגדים לחלק נכבד מהמהלכים החדשים לא אומר שהם מהלכים לטובת הציבור הרחב. הוספת מתחרים בשוק ההון אכן מחלקת את השליטה בהון בין השחקנים בתוך שוק ההון, אבל לא יוצרת שינוי מהותי כלפי הציבור הרחב."

מקורות במגזר הבנקאי הסבירו גם אם יקומו בנקים חדשים, אשר מעניקים אשראי בתנאים מועדפים, מדובר בשינוי מזערי. כך למשל, אם יוזמה בנקאית חדשה מגייסת הון עצמי של 100 מליון שקל, ומצליחה למנף אותה למתן של אשראי של מיליארד שקל, יש כאן נגיסה בנתח קטנטן מהשוק, אך מכיוון שלבנק התיאורטי אין יכולת להתרחב מעבר לכך, בשוק של מאות מיליארדים אין מוטיבציה אמיתית לבנקים המסחריים להוריד מחירים. שוק המשכנתאות נחשב לשוק תחרותי מאוד, שבו הציבור אכן נוטה "לעשות שופינג" ולהשוות בין הצעות שונות, ועדיין הריביות על המשכנתא עלו בשנה וחצי האחרונות, בין השאר, משום שלבנקים יש יכולת מוגבלת להיחשף לשוק הנדל"ן, וכאשר כמות הכסף לתחום זה אוזלת, הבנקים מעלים מחירים. כאן מספר המתחרים אינו משמעותי, אלא סך הכסף שהבנקים יכולים להציע להלוואות לדיור.

עד היום היה לבנק, שבו אנו מנהלים את מרבית כספנו, יתרון במידע על מצבנו הכלכלי. היוזמה של בנק ישראל לדירוג אשראי אישי אמורה בתיאוריה לפתור בעיה זו, ולהפוך את התחרות לממשית יותר, אך שיטת היישום של הדירוג בישראל כוללת בתוכה מנגנונים שלא מבטיחים הורדת מחירים. הדוגמה של הכספומטים בישראל יכולה להמחיש זאת: בעבר היו מרבית הכספומטים היו בעבר בבעלות חברת שב"א, המשותפת לכלל הבנקים. החשש מהיעדר תחרות גרם לרשות ההגבלים העסקיים לאלץ את הבנקים למכור אותה. המהלך התעלם מהעובדה שעלויות התפעול של כספומט בעבור בנק הן נמוכות יותר מאשר לחברה פרטית שזה עיסוקה העיקרי, וכך רוב הכספומטים בישראל שאינם בסניפי בנקים גובים הרבה יותר כסף בעבור כל פעולת משיכה – 5 ₪, כאשר היצע השירותים שלהם מוגבל יותר – סכומים נמוכים, פחות סוגי שטרות והיעדר אפשרות להפקיד כסף מזומן כמו בכספומט של סניף בנק. העיקר שהגברנו את התחרות.

כרטיסי אשראי. צילום: Mighty Travels, מתוך flickr.

הקשר המסוכן בין העוני לשפע אשראי

בניגוד ליוזמי הכנס, נגידת בנק ישראל קרנית פלוג מזהירה דווקא משימוש היתר באשראי של השכבות העניות בישראל. ד"ר מיכאל שראל, הכלכלן של מכון המחקר הימני קוהלת ולשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר, צידד בדיעה זו באופן מפורש בכנס: "אין שום דבר טוב בלדחוף אשראי לעניים. אם הבעיה היא עוני, עוד אשראי זה לא הפתרון". שראל הצביע על העובדה שכאשר דוחפים אשראי גדול לעניים, כושר ההחזר הנמוך הופך את ההלוואות הללו לא רק לפתרון גרוע לעניים, אלא גם לסיכון מערכתי לכלל מערכת האשראי. בארה"ב, אשראי זול לעניים והיעדר פיקוח על כך היוו את השילוב שיצר בועה עצומה בשוק הדיור ולאחר מכן משבר כלכלי עולמי, לאחר שהסתבר שחובות אבודים אלו נמכרו לסוחרים בכל רחבי העולם. המסקנה מדבריו של שראל, גם אם הוא לא יודה בה, היא שמה שהעניים כן זקוקים לו הוא יותר הכנסות קבועות. המכשירים לכך הם קצבאות מדינה, הכשרה מקצועית והתאגדות במקום העבודה.

"אין שום דבר טוב בלדחוף אשראי לעניים". מיכאל שראל, יו"ר פורום קהלת (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90).

רן מלמד סבור כי חלק מהותי מהבעיה קשור לכך שלרוב האוכלוסיה בישראל אין השכלה פיננסית, אך העניים סובלים ממנה במיוחד – הם הופכים ללקוחות 'מסומנים' אצל הבנקים והם מוגבלים בפתיחת חשבון, או שהם מודרים מאשראי לחלוטין ולמעשה 'נתקעים'. "הגיע אלי מקרה של אשה שרכשה רכב שחייבת אותו כדי להגיע לעבודה. לא היה לה מרווח נשימה, ולאחר שהיא פיגרה בתשלומים, חברת המימון החרימה לה את הרכב וניתקה אותה מהיכולת להגיע לעבודה. אפילו באגודה להלוואות ללא ריבית לא נותנים אשראי למי שיש נגדו תיק בהוצאה לפועל. במאמץ מיוחד שכנענו אותם להעניק לה הלוואה, והיא החזירה את החוב לחברת המימון, קיבלה את הרכב בחזרה והתחילה לשלם את החובות בחזרה, אחרי שניתנו לה תנאים מאפשרים. מה שהבנקים לא מבינים, זה שאם אותם חייבים מקבלים הזדמנות שנייה, אבל לא סתם כך, אלא עם עזרה בהבנה פיננסית, בתכנון ההוצאות ובמושגים השונים, רובם יכולים להיחלץ מהבעיות שהיו להם, ואפילו לעבור מחייבים לחוסכים.

מה כוחו של חינוך פיננסי?

בשנה שעברה השיק בנק ישראל בשיתוף משרד החינוך יוזמה משותפת לחינוך פיננסי, שמטרתה להעניק לתלמידים ידע כלכלי בסיסי  – מהו חשבון בנק, מהי ריבית, מהו חיסכון. את השיעורים בנושא העבירו עובדי הבנקים, מה שהוביל למטח של ביקורת ציבורית כלפי התכנית, ולא בהכרח בצדק: מדובר בשני מפגשים בלבד, שנעשתה חשיבה פדגוגית משמעותית מאחוריהם, והפעילות זכתה למשובים חיוביים לא רק מהתלמידים אלא גם מהמורים בכיתה, שהעידו כי למדו תכנים מעשיים וחיוניים. למדריכים אסור היה לומר אפילו מאיזה בנק הם באים. בעקבות הביקורת ביטל משרד החינוך את התכנית.

הבעייה האמיתית עם תחום 'החינוך הפיננסי' אינה בהכרח שבנקאים מעבירים שיעורים לתלמידים, אלא מה בעצם התוכן של חינוך כזה. ככל שמעמיקים בתחום ההשכלה הפיננסית, מגלים גישות שונות הסותרות זו את זו: יש שימליצו להימנע מהלוואות לחלוטין, ואחרים ימליצו דווקא לקחת סיכונים מחושבים. יחד עם זאת, קשה לדמיין עובדים של הבנקים מלמדים בני נוער כיצד להתמקח עם הבנק, ולהצליח לשלם לבנק פחות – ובכך צדקו מבקרי התכנית.

גישה (לא) סולידית

אחת הגישות לחינוך פיננסי מתבטאת בבהירות בבלוג "הסולידית" – המקדם חירות פיננסית באורח קפיטליסטי פרטני. הגישה של הסולידית תומכת בחסכנות מקסימלית ובניהול חכם של תיק השקעות פיננסיות, כולל ירידה ברמת החיים בשלב הצבירה, וזאת על מנת לצבור מספיק כסף ש"יעבוד בשבילנו" בשוק ההון. החזון ה'סולידי' הוא לצאת מוקדם מ"מרוץ העכברים", ולחיות את המשך החיים ברווחה יחסית.

ויכוח מעניין הגיע לבלוג סביב דור ה-Y: העיתונאית צליל אברהם פרסמה ב'מאקו' סדרת טורים המציגים את המלכוד של צעירים בישראל, שקורסים תחת מחירי השכירות והיעדר הקביעות בשוק העבודה. לפי אברהם, "החיים במשבר כלכלי לימדו אותנו לחיות בעולם שבו למעשים אין תוצאות" ומכאן הדרך קצרה להתנהגות כלכלית בלתי אחראית. לפי "הסולידית", מדובר בסוג של פינוק, והיעדר רצון לקחת אחריות אישית. אברהם הגיבה לרשומה במילים: "התגובה הכי רצינית, עניינית ומנומקת שקיבלתי". הגישה של "הסולידית" מזכירה מתכונים כמו אלו המוזכרים בספר רב-המכר "אבא עשיר, אבא עני", וכולם בעצם עוסקים בדבר אחד – כיצד להפוך מעובד שכיר, הנמצא במלכוד, לאדם עמיד, משקיע, אשר מסוגל להימלט מהמלכוד בזכות רווחי הון ומידה גבוהה של משמעת עצמית. הבעיה בגישות אלו היא שיש שלהן אפקטיביות יורדת. אם כולם ישאפו להפסיק לעבוד ולהתפרנס מרווחי הון, בסופו של דבר גם ערכו של ההון הזה יתרסק, אם לא יהיו די אנשים המוכנים לצאת ולעבוד ממש.

ספורטא סבור שאנחנו כלואים בתוך "המערכת" ואין מתכון חברתי לחירות כלכלית: "אנשים צריכים לקבוע לעצמם, זה הקטע, עד כמה אדם יכול להיות אחראי לגורלו. עד כמה אתה לוקח, נוסף על העבודה בשביל הפרנסה, עד כמה אתה לוקח על עצמך עוד מחויבויות כלכליות וכמה הם מאפשרות לך חופש במקום העבודה, כי אם מחר יפטרו אותך אז מה תעשה? ומול זה, כמה הצריכה מספיקה לנו או לא. כל יתר הדברים זה הכל בשוליים. זה חמוד שלא תיקח הלוואה בריבית יקרה אלא בריבית זולה, אבל בסוף מי שמעניק הלוואות לא אחראי לעסקה, הוא בא להרוויח, אתה אחראי שלא ירמו אותך. ברמות מסוימות אתה חלק מהמערכת – גדלת בה, אתה מאמין בה, ואתה רוצה ליהנות ממנה. חוץ משניים שלושה, לא תלך לגור במערה".

לעשירים יש פתרון משל עצמם – מדינת רווחה לתאגידים

אחד האבסורדים המעניינים בקפיטליזם בן זמננו הוא הניגוד החריף בין המלכוד של העניים ומעמד הביניים לעומת התנאים הפיננסיים הרכים להם זוכים בעלי הון פרטיים ותאגידים גדולים. המסלולים לכך הם רבים: החוק לעידוד השקעות הון תורם מענקים והפחתות מסים במיליארדי שקלים בכל שנה, שמהם נהנים בעיקר החברות הגדולות. משקיעים זרים נהנים מפטור ממס על השקעתם בישראל, גם אם לא תרמה למשק דבר. הבנקים העניקו אשראי עצום, כולל מחיקת חובות גדולה, לאנשי עסקים כמו נוחי דנקנר ואליעזר פישמן, אשר "גברת כהן" מחדרה יכולה רק לחלום עליה. תאגידים רב-לאומיים כמו חברת טבע יכולים לצפצף לחלוטין על דרישות גורמים מקומיים שלא לפטר עובדים, גם אם קיבלו הטבות מצטברות בהיקף של 20 מיליארד שקל. באופן כללי, ישראל מצליחה להיות מעצמת סטארט-אפ, למרות שרוב היוזמות הללו נכשלות עסקית. קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, הסבירה במסיבת עיתונאים בה הגישה את דו"ח בנק ישראל שמדובר ב"אקוסיסטם, הידע נשאר בארץ ויש ערך מוסף לכך".

ייתכן שזה הזמן לשאול האם השיטה של "אילוצים רכים", אשראי נדיב, הזדמנויות רבות להיכשל, להסיק מסקנות ולהשתפר, עובדות כל כך טוב בעבור המגזר העסקי, מדוע לא לפעול באותה רוח סלחנית וסולידרית גם כלפי משקי הבית? האם הדבקת הדימוי של כישלון למשקי בית עניים, או תיוג לקוחות בנקים שחזר להם צ'ק כאנשים בלתי אחראיים יוצר נבואה שמגשיהמ את עצמה? את הגישה הסולידרית, ומותר להעיז לומר גם סוציאליסטית, ניתן ליישם לא רק כלפי תאגידים ויזמים – אלא גם כלפינו, כלל האזרחים במדינה.