הסופה של השבוע שעבר חלפה כבר ונראה שחזרנו שוב למזג האוויר "הרגיל" לעונה. לאחר שלושה ימים אינטנסיביים של סופות וגשמים, במהלכם עלתה הכנרת ב-7 ס"מ, שלג ירד בחרמון, ונחלים רבים ברחבי הארץ מצפון לדרום זרמו ושצפו, לרגע אחד הרגשנו כאילו החורף הגיע וכאן להישאר.

אך כעת נראה כי ההערכות על שנת בצורת חמישית ברציפות, עדיין איתנו. לאור פריחת טכנולוגיית ההתפלה והשבת המים שישראל מובילה, מי בכלל סובל מהבצורת והיעדר המים הטבעיים בארץ? וכיצד נערך משק המים בישראל להתמשכות הבצורת?

מפעל התפלה באשדוד. ארכיון (צילום: אדי ישראל/ פלאש 90)

"מדינת ישראל צריכה לחשוב מה היא משאירה לדורות הבאים"

ד״ר עמיר גבעתי, מנהל תחום מים עיליים בשירות ההידרולוגי, והאחראי על המחקר ברשות המים, הסביר: "אנחנו עכשיו כבר באמצע ינואר, שזה אמנם שיא החורף, אך התחלנו חורף מאד שחון. למעשה אנחנו ברצף מאז 2013-14 של שנות בצורת, בעיקר בצפון, וזה כמובן נותן את אותותיו במקורות". לדבריו, "נכון שהיה אירוע גדול ויפה בשבוע שעבר, אך זה כאין וכאפס לעומת מה שדרוש, המחסור כל כך גדול".

עכשיו באמת נשאלת השאלה, אם היום ב-2018, עם חמישה מתקני התפלה, וכש-75% מצריכת המים הביתית מסופקת ממתקני התפלה, מה בעצם החשיבות של גשם? והתשובה המצערת היא שהחשיבות גדולה, גדולה מאד.

"חשוב להבין, התפלה היא רק למי שתייה, כי היא יקרה" הסביר גבעתי, "המדינה קונה את המים מחברות פרטיות שיש להן זיכיון על המתקנים, המחיר של קוב מים זה משהו בין 2 וחצי לשלושה שקלים, ומי גשם זה אגורות בודדות". במסר חצי מרגיע וחצי מתרי, הוסיף כי "נכון שבברזים יש לנו מים, אך המחסור הוא בעיקר בשימושים האחרים, בעיקר בחקלאות".

ד״ר עמיר גבעתי (צילום באדיבות המצולם)

בארץ יש לא מעט אזורים "מנותקים", שלא מחוברים למערכת ההתפלה, והמים המותפלים גם לא מגיעים לכל בית בארץ אלא בעיקר לאזורים שבין חיפה לאשקלון. כל האזור של הגליל העליון, רמת הגולן בקעת הירדן והערבה מנותקים מההתפלה ושם המחסור מורגש והמחסור הוא בעיקר במים שצריך לספק לחקלאות. "בנוסף, אין גם מספיק מים לסביבה ולטבע. זה אולי נחשב מותרות אבל מדינת ישראל צריכה לחשוב מה היא משאירה לדורות הבאים", אמר גבעתי.

לדברי גבעתי, במשק המים הישראלי יש שלושה צרכנים עיקריים: צריכה ביתית, חקלאות וטבע. בעבר החקלאות הייתה הצרכנית המרכזית של מים טבעיים, אך בזכות המהפכה שנעשתה בתחום השימוש במי קולחין מוּשבים (מי שפכים, כמו ביוב ופסולת תעשייתית, שעברו תהליכי טיהור וסינון), היא הצורפה  למהפכה בתחום ההתפלה, אך כמו עם המים המותפלים גם המים המושבים לא מגיעים לכל מקום, בגולן לדוגמה אין מספיק אוכלוסייה כדי לייצר מספיק מים מושבים ולכן הם הכי רגישים לבצורת". ובכלל, הפריפריה הכי רגישה למחסור במים והיא רגישה בכלל "כי אין לה אלטרנטיבות", מסביר גבעתי. "אף פעם התפלה לא תחליף את המי הגשם לחלוטין. התפלה היא פתרון משלים למי השתייה אבל אנחנו לא יכולים להסתמך עלייה, בטח כשיש תקלות כמו שהיו לנו באשדוד ואשקלון ולכן צריך לשמור על מקורות המים הטבעיים שלנו".

"אנחנו חושבים שהבצורת היא חלק מהשינויים האקלימיים, אנחנו רואים תופעות שלא ראינו בשנים האחרונות. לדוגמה הכנרת, למרות שצמצמנו את השאיבה ממנה בשנים האחרונות, מ-300 מיליון מ"ק לפני שלוש וארבע שנים ל-30 מיליון היום, כלומר צמצמנו את השאיבה פי עשר ועדיין המפלס שלה בירידה. למה זה? כי קצב האידוי של המים בכנרת גבוהה יותר מקצב כניסת המים מהמקורות שלה. לא היה מצב כזה במאה שנה האחרונות מאז שהחלו המדידות".

הכינרת. 19 באפריל 2017 (צילום: באסל עווידת/ פלאש90)

דובר רשות המים, אורי שור, הוסיף כי "עד לפני עשור וחצי הסתדרנו עם מה שהיה". לדבריו, "היינו קטנים יותר וגם כמות המים שירדה הייתה יותר גדולה מאשר עכשיו. בעשור האחרון כמות המשקעים בכל שנה הולכת ופוחתת, והביקוש למים עולה. הגענו למצב של מחסור רציני וכרוני במים".

אך לטענת שור, משק המים היטיב להתגבר על הנושא. "בעשור האחרון משק המים התפתח בצורה בלתי רגילה, ואנחנו מהווים אור לגויים בנושא. הקמנו סוללה שלמה של מתקני טיהור והשבת קולחין, וכיום 86% מהביוב שברשות המים מוּשב. בנוסף הוקמו חמישה מתקני התפלה גדולים לאורך חופי הים".

כאמור, הנפגעים המרכזיים מהבצורת המתמשכת הם החקלאים. למעשה, על פי ארז וייסמן, מנכ"ל ארגון עובדי המים, מים מהווים 30% בערך מעלות הגידול של חקלאי. "זה לא הפתעה שלא יורד גשם. לא מדובר בסיפור התנכ"י של שבע שנים של שפע ושבע שנות בצורת ובוא נרד למצרים" טען, "יש שינויים אקלימיים, הם קורים ומוסברים מדעית".

ארז וייסמן (צילום: אהובית קייזר)

וייסמן מתייחס גם לתפקידה של החקלאות בדמותה הציונית של המדינה ולהיבטים הביטחוניים והפוליטיים שלה. "איפה שחקלאי חי ומתקיים ומחזיק את האדמה, שמה עובר הגבול" הסביר, החקלאות משמשת כמענה ביטחוני לקרקעות של המדינה ובנוסף לביטחון במזון וכמובן האוויר הנקי שהעצים נותנים. החקלאים הם 'החיילים של החקלאות' למען קיומה של המדינה".

סגור או פתוח?

"משק המים בישראל עובד בצורה של משק סגור (החל מינואר 2010 – מ.ה)" טען שור, "זאת אומרת שמחיר המים משקף את העלות האמיתית של המים, ללא סבסוד של הממשלה". לדבריו, "זה איפשר לנו להציל את משק המים ולהקים את מתקני ההתפלה בצורה מסיבית ורצינית".

אך למרות זאת, "ההחלטה על המשק הסגור נפרצה כשהיו לחצים לסייע לאנשים בעלי מוגבלות הזקוקים ליותר מים, אם זה לטיפולים מיוחדים או לכל צורך, והייתה דרישה לספק לאותם אנשים יותר מים בתעריף הזול (מחיר המים לצריכה פרטית מוחשב לפי 3.5 קוב לנפש לחודש בתעריף בסיסי, וכל צריכה מעבר לזה, בתעריף גבוה יותר – מ.ה). הכנסת קבעה מי זכאי להיכנס לרשימה הזו (של אנשים שיקבלו יותר מים בתעריף הבסיסי – מ.ה), ואנחנו דרשנו שזו לא יבוא על מחיר המים, כלומר שלא ייווצר מצב כזה שמפני שמישהו מקבל יותר מים במחיר הזול יותר, כל השאר יישלמו מחיר יותר יקר. האמירה הייתה, שאם רוצים לאנשים האלה סוג של סבסוד, הכסף הזה צריך להגיע מהממשלה, וקיבלו את זה".

וייסמן ערער על התיאור הזה של משק המים הישראלי. "באים האוצר ורשות המים ואומרים שמשק המים הוא משק סגור" אמר, "ולכן כל השקעה בתשתית תגרום לייקור. כלומר, החקלאים רוצים מים, סבבה – כל האזרחים יישלמו על זה במחיר המים, גם החקלאים וגם שאר האזרחים ששותים מים בבית יישלמו את מחיר ההשקעה בחקלאות".  אך לטענתו, "משק המים אינו סגור. ראשית כל, תאגיד מים מרוויח מעניק דיווידנדים מהרווחים לעירייה במקום שיושקעו במשק המים, והדבר השני הוא ההנחות לנכים ואוכלוסיות מסוימות, הכסף לזה מגיע מהאוצר, אז אם משק המים לא סגור בקצת – אז הוא לא סגור בכלל".

מה עושים?

"יש מה לעשות כדי להתמודד עם הבצורת" הסביר גבעתי, "כמו שבשנות השישים מדינת ישראל הקימה את המוביל הארצי והפריחה את הנגב, אז אפשר לעשות תשתית שלוקחת מים ממתקני התפלה ומביאה אותם לצפון".

"ביחס לגידול באוכלוסייה, הצפון זה משהו שנעשה כנראה בוודאות בשביל מי שתייה" הוסיף, "לגבי החקלאות זה נושאים שצריך להחליט עלות תועלת. טכנית והנדסית אפשר להביא מים לצפון השאלה היא כלכלית ומשום שמשק המים הוא משק סגור הנושא בעלויות של עצמו צריך להחליט מי משלם את העלייה במחיר, כלל הצרכנים, החקלאים או כל פתרון  אחר".

מפעל טיהור שפכים. ארכיון (צילום: חן לאופולד/ פלאש90)

וייסמן רואה גם הוא בהשקעה ממשלתית את הפיתרון למשבר, אך בניגוד לגבעתי טע כי "כמו שהאזרחים לא משלמים במחיר הנסיעה באוטובוס או בטקסי את מחיר ההשקעה בתשתית ברכבת, וכמו שהאזרח לא משלם באופן ישיר על שירותי הביטחון אלא דרך מיסים, והמדינה מסוגלת לקבל החלטה במה היא משקיעה, ולכן טענתי היא שהשקעה באספקת מים לצרכים החקלאים היא אינטרס כמו אינטרס הביטחון, שדרוג הכבישים ומערכת הבריאות".

"אני אומר לאוצר, יש פה אקלים שמשתנה יש פה מדינה שרוצה להיות ירוקה ויש לזה מחיר" סיכם, "ואתם פקידי האוצר, עם עודף של 16 מיליארד בגבייה, ולא שנה ראשונה. יש עודפים רבים של כסף, נצלו אותם למען קיומה של המדינה, אל תפילו את זה על החקלאי".