על מה אתם חושבים כשאומרים לכם 'דיור ציבורי'? מה התמונה הראשונה שעולה לכן בראש כשאתן חושבות על האנשים והנשים שזקוקות לדיור ציבורי? האם אלו האלפים, אם לא עשרות אלפים, הממתינים בתור לדיור הציבורי או אלו הצעירים, העולים, הקשישים, הזוגות, המשפחות והרווקים החיים בשכירות ויודעים שלא יוכלו לרכוש בימי חייהם דירה? האירוע ברביעי האחרון, לכבוד יציאתו של גיליון 'לחם בגד קורת גג' של 'הכיוון מזרח', ניסה להשריש בתודעה הציבורית שהתשובה היא 'כולם' לשאלה מי צריך דיור ציבורי. כולם.

שר בממשלה – צורית בוסקילה

"אם הייתי שר בממשלה
הייתי רוצה לראות איפה אני חיה,
הייתי מתחילה לנסוע באוטובוסים עירוניים
יושבת ליד אנשים מן השורה"

את הגיליון, המאגד יצירות צילומיות, ליריות ומאמרים נרחבים – הפיקו וערכו יצחק גורמזאנו-גורן, שולה קשת וכרמן אלמקייס-עמוס מתנועת 'אחותי' ועוד רבים וטובות. עיתוי יציאת החוברת משיק לדיוני תקציב 2019, אשר לטענת הפעילות, מקצה לא יותר מחמישים מליון שקלים לטובת הדיור הציבורי, ואין חיבור טוב יותר, ומפרה מאשר אקטיביזם, תרבות ומציאות מפורקת, אשר כפי שחזרו הפעילות ואמרו על הבמה, היא פרי יצירותיהם של בני האדם ולא נחתה משמיים.

שולה קשת, 'תנועת אחותי', מציגה את גליון 'לחם בגד קורת גג' (ללא קרדיט)

דני גיגי, מהפורום לדיור ציבורי, המוביל את הלובי למען הנושא, הבהיר בפאנל שנערך על הבמה במרכז ענבל ביפו, את הפער שבין ההצהרות והמציאות: "כל חבר כנסת אומר שהוא בעד דיור ציבורי, אבל בפועל התקציב הולך ומתדלדל. בתקציב 2019 יש 50 מיליון לטובת הדיור הציבורי".

מאז 1999, עת נחקק חוק הדיור הציבורי, אותו הוביל חבר הכנסת לשעבר רן כהן (מרצ) ביחד עם ארגונים חברתיים שונים, היו 5 מבצעים בהם נמכרו דירות הדיור הציבורי, במחיר נמוך, לדיירים. החוק הגיע לעולם לאחר שנים של ייבוש תקציבי, הפרטה עמוקה של שירותי הרווחה והפסקה יזומה של בנייה ציבורית, וזה אחרי בנייה מאסיבית בשנות גלי העליה הגדולים. גם אחרי החוק לא הייתה בנייה נרחבת, ופעולות הדיור הציבורי בישראל התמקדו בעיקר במכירה של הדירות הקיימות לדיירים ואחזקתן בצורה ראויה, כשגם על זה יש ויכוח.

מיטל כהן, מקריאה את שירה '56 דירות' (ללא קרדיט)

אחד המשוררים, שבסוף שיר שהקריא מעל הבמה קרא להצביע לאבי גבאי, זכה למטח ביקורות מהקהל ומכרמן, שהנחתה את האירוע, "אנחנו מאמינים רק למי שעושה – אנחנו מכירות דיבורים".

ילדות עמידר – ניקולא יוזגוף-אורבך

"קבורה חברתית
בדירת עמידר
היא דרכה הלאומית
של האומה
לסכל קול נסיונות עוינים לקימה חברתית לתחיה"

56 דירות – מיטל כהן

"בכל עיר ועיר שעברנו אליה היו לי חברות שנאצלתי להיפרד מהן
היו לי חיות מחמד שנאצלתי למסור כי בעל הדירה לא הסכים
כל שנה בערך היתה לי מיטה אחרת וחדר אחר
כמעט לא ראיתי את אמא שלי, מרוב שעבדה
אבל זה אף פעם לא מספיק כשאין לך בית"

הפעילה החברתית ריקי כהן-בנלולו ניסתה לתאר מהי המשמעות של חוסר בקורת גג: "הארעיות. המעברים התכופים. תמיד אומרים 'דיור ציבורי עולה הרבה כסף', ואני אומרת שההשלכות של זה שאין דיור ציבורי זה הרבה יותר כסף".

ריקי כהן בנלולו, דני גיגי ואביגיל ביטון – משתתפי הפאנל בערב לכבוד הגליון 'לחם בגד קורת גג' (ללא קרדיט)

אביגיל ביטון, ממובילות המאבק לדיור ציבורי בדימונה, הבהירה את תשלומי המחיר הנוספים אותם נאלצים המשתכנים בעל כורחם בדיור ציבורי לשלם: "גם מי שזכאי לדיור ציבורי, כלום לא מבטיח את האיכות שלו. רק השבוע שמעתי על שלושה אנשים המרותקים לכסאות גלגלים, שצריכים לטפס 12 מדרגות עד לבית שלהם. כולנו זוכרים את המקרה של ההתחשמלות של הילדה. המדינה מצפצפת על הנגישות, וזה מה שקורה".

בשנים האחרונות מצליחות הפעילות מהארגונים השונים לשתף פעולה, להציג תכניות רציניות ולהיות נוכחות במרחב הציבורי, בהפגנות מחאות וברשתות החברתיות. נראה שהמשותף לכל העוסקות והעוסקים במאבק על הדיור הציבורי הוא ההכרה כי האישי הוא פוליטי, כי אי אפשר להתעלם משאלות הזהות האישיות המגדריות והעדתיות ושהמאבק הוא ציבורי ועל תודעת הציבור.

אביגיל ביטון: "יש המון נאבקות, הרבה נאבקים, פעילים וכמה פאסיביים. יש את מי שהבין שהוא יכול לשנות את המציאות – ויש את מי שיגלה. כשיגלו את הכוח – יעשו. הרבה שואלים אותי אם המאבק יכול לפגוע במי שנאבק, יש כאן בעיני דילמה ערכית, להפסיד משהו קטן כדי שאחרים יקבלו משהו גדול – רק ככה אפשר לשנות".

המשורר ניקולא יוזגוף-אורבך, מקריא את שירו 'ילדות עמידר' (ללא קרדיט)

"עד שנצליח לשנות את אי הצדק הנוראי", הגדירה שולה קשת את מטרת המאבק, על במת מרכז ענבל לתרבות. "הסיפור של המאבק זה האנשים, זה כולם ביחד, עד שהאנשים לא יעשו סקנדל לא יקרה כלום. זה 24 שעות של מאבק", אמרה ריקי כהן-בנלולו ואביגיל חתמה "להיות נאבקת זה לעשות את העבודה במקום המדינה".

אשרי המאמין – אסתר שקלים

"היו בהם
שאמרו
שאנחנו
ערב רב
ברברים
שבאו מן המדבר

שאנחנו
אספסוף חשוך
פרימיטיביים גסי רוח
מלוכלכים חמומי מוח
עמי ארצות בורים
חסרי דעת ועצלים

שאנחנו 
פרענק פארעך
שוארצע חיעס
צ'חצ'חים
פרחות וערסים

ואנחנו
רבים רבים מאתנו
טחנו דק דק
ולעסנו היטב
ובלענו
את המוגלה הזאת
ואכלנו אותה
עד תום

והאמנו
להם"

שמות מבצעי המכירה של הדיור הציבורי לדיירים הוותיקים במהלך עשרים השנים האחרונות מבקשים לתת נופך אישי ואינטימי לדיור הציבורי – 'הבית שלי' (1999) 'קנה ביתך' (2000) 'כאן ביתי' (2005)  'דירה משלי' (2008) 'מרגישים בבית' (2014). בפועל, המציאות שמתוארת בגליון, בשירים, במילים ובדברים אותם אומרות הפעילות והדיירים, מציירת תמונה אחרת. מחסור בצרכים אנושיים בסיסיים היה תמיד הקרקע עליה צמחו מהפכות חברתיות, כאלו ששינו את היסודות ולא רק את התכסית.

אם הייתי שר בממשלה הייתי חושש מאוד מהחבורה שהתכנסה ברביעי האחרון בתאטרון ענבל – הפעילות הפסיקו להאמין לדיבורים, והבית שלהן, עליו הן נאבקות, הוא לא רק דירת השיכון בפריפריה, הוא הבית שלנו – מדינת ישראל.


כל השירים המופיעים בכתבה מופיעים בגיליון 'בגד מזון קורת גג' של המגזין 'הכיוון מזרח'