היחסים בין אדם לארונו הם מהמורכבים שבמערכות היחסים ונוגעים בכל נימי החיים. יש שם אהבה, שמחה, הנאה, אכזבה, חרדה, ניכור, הדחקה, דימוי עצמי, עצימת עיניים, אישור חברתי, בניית העצמי, והיות חלק ממשפחה. בעצם כמעט כל פן בחיים מתבטא גם ביחסים אלו. איך נצליח לנהל עם ארון הבגדים שלנו מערכת יחסים תקינה ולא פוגענית ומלאה באשמה? כמו בכל סוגיה משמעותית, השינוי יתחיל במודעות.

מיכל לוי ארבל, מנהלת בעצמה מערכת יחסים מורכבת עם עולם האופנה. ככתבת אופנה הכתיבה לקוראיה מה נכון לקנות ומה הם הטרנדים החמים. לדבריה, שמה לב כי הצרכנים והצרכניות בוחרים את בגדיהם לא ביחס לצרכיהם אלא בראש ובראשונה ביחס למחיר הבגד. "לאט לאט הדבר הזה התחיל להרגיש לי לא בנוח". בעקבות אותה "אי הנוחות" שחשה, החליטה לוי ארבל לבחון את המחירים האמיתיים של תעשיית האופנה. כיום היא פועלת לעידוד צרכנות חברתית ונבונה, בדגש על עולם האופנה.

מיכל לוי ארבל (צילום: טל שחר)

"אנחנו נמצאים בעידן של פערי מידע מאוד גדולים. התויות לא אומרת לנו כלום, המוכרים בחנויות לא אומרים לנו כלום, האתרים בקושי יכולים לתת לנו מידע. צריכה להידלק לנו נורה אדומה כשבגד עולה 29.90 או אפילו פחות מזה. היקר הוא לא שיקוף למשהו איכותי בהכרח, אבל צריך להבין שכמעט ואין יכולת לגלם במחיר כל-כך זול את זה שתנאי העבודה יהיו הוגנים כלפי העובדים שמייצרים את הבגד, שיש פינוי נאות של השפכים הכימיקלים, שהחומרים מהם הבגד עשוי טובים לאדם, לגוף שלו ולסביבה".

מה אני באמת צריכה?

"אנחנו כמו עכברים, מגיבים באופן אוטומטי ומהיר. אומרים לנו שיש מבצע של 2 במחיר של 1, ואנחנו מגיבים. מגיבים למבצע, לסייל, למשלוח חופשי, לטרנדים. הפכנו למין רובוטים שמגיבים למחיר הרבה לפני שאנחנו בודקים אם הצורך קיים. בלי לשאול את עצמי אם אני צריכה את הבגד הזה, אם אני רוצה אותו".

בעולם שלנו, צורך והגשמתו הם המנועים של הכלכלה. כדי להבין מה אנחנו באמת צריכים יש להתבונן מעבר למניפולציות המופעלות עלינו. לדבריה של לוי ארבל, רובנו משתמשים רק ב-20% מהבגדים שלנו. "זה נורא מפתה לקנות בגד חדש לאירוע. אבל שנייה, מה יקרה אחרי האירוע הזה? מה אעשה עם הבגד הזה? כמה פעמים אלבש אותו? בגדים לאירועים זה אחד הדברים הכי מיותרים והכי לא נלבשים. הם תופסים לנו מקום בארון ונלבשים מעט".

ומה עם תחושת הסיפוק שרכישת בגדים מעניקה המעורבת בתחושת האשמה על הכסף שביזבזנו? "הנושא נחקר על ידי גרין פיס בשנים האחרונות והם הראו כי צרכנים אומנם מאושרים מהקנייה ונרגשים ממנה, אך התחושה הזאת חולפת אצל 50% מהנבדקים מרגע הקנייה עד אחרי 24 שעות".

התפקחות

לדבריה של לוי ארבל, מודעות כלפי הנושא יכולה לעזור לנו להיות צרכנים טובים יותר, הן מבחינה סביבתית וחברתית והן מבחינה כלכלית. "אם אבין את המנגנון הזה שגורם לי לקנות ולהישאר לא מסופקת, יכול להיות שיהיה לי יותר כסף בסוף השנה. אני יכולה להשקיע אותו בדברים אחרים. הרעיון הוא התפקחות ופתיחת עיניים".

אז איך נהיה צרכנים טובים יותר? לוי ארבל ממליצה בראש ובראשונה לקנות פחות ואיכותי יותר. "אני קונה לפי מה שאני צריכה, מה שחסר לי בארון, מה שמשמש אותי מדי יום, ולא לפי מה שהיצרן רוצה להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. היצרנים מסדרים את החנות כדי שנתעכב ונרגיש שהדבר הכי אטרקטיבי הוא הדבר שהם רוצים למכור עכשיו. לא להגיב למבצעים, אז מה עם יש סייל. את צריכה משהו?".

אישה זורקת בגדים מהארון (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר/ פלאש 90)

מה בין בילוי לצריכה?

צריכה ופנאי מחוברים כיום לכדי תרבות אחת. בני נוער נפגשים לטייל בקניון, משפחות נוסעות לחו"ל כאשר לא פעם המדד להנאה ולהצלחת הטיול הוא הקניות שעשו. האם אפשר לייצר תרבות מהנה, בחלקה צרכנית, אך עם מודעות?

"אני רואה אנשים שחוזרים מחו"ל עם כל השקיות של המותגים. המרדף אחרי ה"להספיק" מטשטש לנו את החווית הבאמת כייפיות בחיים. זו ההזדמנות שלנו לעצור ולפתח מודעות. האם אפשר לבלות בדרך אחרת? האם אני יכולה לעשות משהו אחר שיגרום לי הנאה? האם אני יכולה לקנות בגד אחד איכותי שיספק אותי במקום ארבעה פריטים בסייל? זאת גישה ואורח חיים. אני מכירה אנשים ששינו את סדר העדיפויות והחליטו שצריכה היא לא בילוי. אנשים שלוקחים יד שניה, אנשים שמחליפים ביניהם, אנשים שקונים פחות, אנשים שמתקנים".

יד שניה – צעד קטן בדרך ארוכה

מסתבר שגם בתחום צרכנות ה'יד שנייה' שבהחלט מהווה נחמה, הבעיות לא נפתרות ברמה העולמית. "נערמות ערימות של בגדים גם בארץ וגם בעולם. בגדים שאין מה לעשות איתם. זאת מצוקה עולמית ממשית. מדברים על כ-92 מיליון טון פסולת טקסטיל בשנה שמחפשת את דרכה. זה ששמנו את הבגדים בפח המיחזור לא אומר שהבעיה נפתרה. ממש לא. כלומר, דרוש כאן שינוי יותר עמוק כי פשוט אין מה לעשות עם הבגדים האלה".

'מיטומבות'- חבילות בגדים יד שנייה שנשלחו לאפריקה (צילום: Shutterstock)

לתרגל אהבה

למרות המצוקה עמה מתמודד העולם, בכל הנוגע לפסולת שמייצרים הבגדים שנזרקו, רכישת בגדים 'יד שניה' היא דרך טובה לתרגל את הגישה הצרכנית האלטרנטיבית אותה מנסה לוי ארבל לעודד. כחלק מחודש הקיימות שהחל בתחילת השבוע בתל אביב יתקיים בדיזנגוף סנטר יריד ענק אשר ישלב בין אופנה לקיימות. ביריד, יוזמת ארגון ויצ"ו ישראל והרשות לאיכות הסביבה בעיריית תל-אביב יפו, יוכלו המבקרים לרכוש פריטי יד שנייה, לתקן ולרענן פריטי לבוש עייפים ובכך להחזיר אותם לחיים, ללמוד על הארכת חיי הבגד באופן טבעי ועוד. האירוע יקדם ערכים כמו קיימות, תרומה לקהילה, יצירתיות, ומלאכת יד והרווחים מהמכירה ינותבו לטובת פרויקטים של ויצו ישראל למען נשים ומשפחות בסיכון.

לדבריה של לוי ארבל, המעורבת בארגון היריד, "הרעיון הוא להמשיך לאהוב את מה שכבר יש לנו. בחידוש בגד או ביד שניה את מרגישה גם סיפוק וגם חיסכון. אני לא מבטלת את מימד ההנאה בקנייה, אבל בואו נדייק את הקניות האלה. יד שניה זה מצוין כי אנחנו קונים את מה שכבר קיים. יש שם דברים במצב מצויין. למה לקנות משהו חדש אם יש את הדבר הזה, אם כבר ייצרו אותו ומישהו שיחרר אותו והעביר הלאה. אנשים מוזמנים להגיע עם דברים, גם בגדים וגם נעליים ולפתוח את הלב ואת הפתיחות המחשבתית".

פתיחת החנות הראשונה של H&M בארץ מרץ 2010 (צילום: פלאש 90)

מלתחת לחם וחמאה

ללוי ארבל ישנן כמה המלצות לשינוי החשיבה כלפי צריכת הבגדים. אם פעם הייתה עושה זאת כדי לקדם את תעשיית האופנה, היום הזווית בה היא מתמקדת היא צרכנות נבונה.

"אני מדברת על מלתחת לחם וחמאה. 70% מהארון שלי הוא הלחם, מה שמשמש אותי ביום יום. משהו שהוא מאוד פרופורציונאלי לאורח החיים. אנחנו קונים הרבה פעמים לפי הפנטזיות, לפי מה שאני רוצה להיות ולא לפי מה שאני באמת צריכה. לעצמי אני משתדלת לקנות בגדים קלאסיים ואיכותיים שישמשו אותי, גם אם זה דורש טיפה יותר כסף, מעט פריטים אבל איכותיים, כאלה שאני מאמינה בהם ושיקבלו מקום של כבוד בארון. המבחן שלך צריך להיות אם את מדמיינת את עצמך לובשת את הבגד הזה 30 פעם".

אך ההמלצה הכי חשובה שנותנת לוי ארבל היא כאמור, הנכונות לפתח מודעות ולהכיר בהשפעתה של תרבות הצריכה עלינו. "אני חושבת שצריך לדבר על ההשלכות. אני קושרת בין הבגד להשפעה הסביבתית שלו, להשפעה החברתית שלו, לבזבוז הנוראי הזה של המשאבים. משהו בשפע הזה יצר לנו עומס. התעסקות בלתי פוסקת בבגדים. יש משהו נורא מעמיס בהתעסקות עם חומר, ואני מציעה לעצור, לראות את ההשלכות שיש לזה עלינו ולבחור איך אנחנו רוצים לחיות את החיים שלנו, ומה תהיה מערכת היחסים שלנו עם הדבר הזה".