מפגש הפסגה בין נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ ונשיא קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און, שהתרחש לפנות בוקר (שלישי, שעון ישראל) בסינגפור מסמל עבור רבים אפשרות לעולם בטוח יותר להתקרבות ופתיחות מצד אחת המדינות המסוגרות והמסתוריות ביותר בעולם, אך יש גם שרואים בו פתיחת אופקים חדשים לאחת התעשיות המנצלות ביותר הקיימות. בעוד כל העולם דן בנושאי הגרעין הקוריאני והסנקציות הכלכליות החונקות, יצרני טקסטיל מובילים ברחבי אסיה החלו לשים עיניהם על כוח העבודה הזול והממושמע במדינה הענייה כהזדמנות עסקית הבאה.

"משכורות נמוכות וכוח עבודה ממושמע שלומד במהירות הם תנאים הכרחיים למרכזי ייצור טקסטיל, ולקוריאה הצפונית יש את שניהם", אמר טאהו סים, שותף בחברת הייעוץ הדרום קוריאנית A.T. Kearney., לאתר Business of Fashion. "בהתחשב בגורמים המשמעותיים לתחרות, לקוריאה הצפונית יש פוטנציאל להפוך למרכז יצור מרכזי בדומה לווייטנאם", חוזה סים.

תעשיית ההלבשה והטקסטיל של קוריאה הצפונית הוערכה ב-2016 בכ-725 מיליון דולר ונחשבת לחלק מרכזי בכלכלת המדינה. הסנקציות שהטיל טראמפ על המדינה בספטמבר האחרון נגעו לראשונה גם לייצוא טקסטיל ופגעו בו, אך למרות זאת, מפעלי ייצור רבים בבעלות ושליטת המדינה עדיין מעסיקים אזרחים רבים.

נשיא ארה"ב טראמפ ונשיא קוריאה הצפונית קים ג'ונג און (צילום: AP).

גורמים רבים בתעשיית הטקסטיל מקווים כי עם התקדמות השיחות, בתקווה שהכל ילך כשורה בפגישה בין שני המנהיגים הלא צפויים בעליל, ידונו השניים בהסרת חלק מהסנקציות על ייצוא טקסטיל מקוריאה הצפונית וכך ייפתח הצוהר לגורמים בתעשיית הטקסטיל להיכנס למדינה ולהתחיל לייצר ממנה.

"אנחנו לא יכולים להכחיש שיש פה הזדמנות גדולה מאד", התבטא ג'ארד פלאץ, מנהל בכיר בחברת ייצור הלבשת ספורט בסין, באותו ראיון. "צפון קוריאה יכולה להיות מזרח אפריקה של העתיד, אבל במיקום אסטרטגי טוב יותר, ויכולה להיות שחקן מרכזי בייצור האסייתי כשמותגים יתחילו להעביר לשם את הייצור שלהם".

תעשיית הטקסטיל נחשבת לתעשייה מבוקשת מאד בקרב מדינות המנסות לבסס את עצמן כמדינה תעשייתית. הייצור ההמוני והביקוש הרב למוצרים, לצד הדרישה לכוח אדם רב שאינו דורש מיומנות רבה הוביל למירוץ לתחתית במסגרתו מתחרות המדינות המתפתחות על מקומות העבודה הרבים שמציעה התעשייה, כשמותגי האופנה עוברים ונודדים בין המדינות בהתאם לתנאי העבודה והמשכורות הזולות ו'השקט התעשייתי' של היעדר ארגוני עובדים שכל מדינה יכולה להציע.

via GIPHY

במסגרת אותו מירוץ שהחל עם עליית האופנה המהירה בשנות ה-90 התבססה תחילה סין כמעצמת טקסטיל. עם התפתחות התעשייה החלה התרחבות לרחבי דרום מזרח אסיה. במדינות כמו בנגלדש, הודו סרי לנקה וקמבודיה, מצאו חברות האופנה כוח עבודה עם שכר ממוצע לעובדת שהיה נמוך משמעותית מזה שבסין. בשנים האחרונות הולכת ומתפתחת יבשת אפריקה כמרכז הייצור החדש עם מדינות כגון אתיופיה שמושכת אליה עוד ועוד מותגים.

המעבר לייצר בקוריאה הצפונית אולי עשוי להרתיע מותגים שלא ירצו ששמם יתקשר עם המשטר הרודני והאלים והפרות זכויות האדם אולם פלאץ מדגיש כי בסופו של דבר גם עבור הצרכנים וגם עבור המותגים המחיר הוא זה שקובע. "פעם הייתה בעיית תדמית עם ייצור במיאנמר (בקשר לדיווחים והעדויות על רצח העם שמבצעת המדינה במיעוט בני הרוהינגיה במדינה – מ.ה) אבל היום אף אחד לא מדבר על זה. בסוף היום לצרכנים אכפת בעיקר מהמחיר".

שיטת המותגים, במסגרתה חברות האופנה הגדולות משווקות למעשה את שמן, אך לא מייצרות את הבגדים שנושאים אותם ואת הייצור הפיזי של הבגדים מבצעים קבלנים וקבלני משנה במדינות רחוקות, יוצרת את המציאות הכלכלית בה את הצרכן מעניין בסופו של דבר רק המחיר.

המרוויחות האפשריות מפתיחת קוריאה הצפונית לשוק ייצור הטקסטיל העולמי הן שכנותיה מדרום ומצפון, סין וקוריאה הדרומית. בעוד הקשר הכלכלי בין שתי הקוריאות היה גלוי במסגרת אזור התעשייה קסונג בקוריאה הצפונית שנפתח ב-2004 ובו העסיקו חברות ייצור מקוריאה הדרומית עובדים מקוריאה הצפונית, טלטלות ביחסים המתוחים בין המדינות הובילו לסגירתו של הפארק ב-2016.

תופרת בבנגלדש (צילום: AP Photo, File)

הקשר התעשייתי עם סין הוא חסוי וסודי ועל פי מספר דו"חות ועדויות, מפעלים סיניים בגבול עם קוריאה הצפונית מעבירים בחשאי פריטי לבוש שיוצרו בקוריאה הצפונית בתנאי עבודה זולים, מעניקים להם את התווית "תוצרת סין" ואז מוכרים אותם למדינות המערב. השיטה הסודית הזאת מצליחה על פי הערכות גורמים בתעשייה בסין לחסוך כ-75% מעלות הייצור.

כאמור, כל העיסוק בכך הוא בגדר ספקולציה נכון לעכשיו, ואין לדעת איך ולאן יתפתחו השיחות בין שני המנהיגים הלא יציבים שרק לפני חודשים ספורים החליפו עלבונות אישיים בטוויטר ומנעד היחסים ביניהם נע בין מלחמה גרעינית אפשרית לבין סיכוי ממשי לפרס נובל לשלום. אבל האמת היא שבעבור תעשיית האופנה המהירה זה לא כל כך משנה. "בסופו של דבר זה קרקס גלובלי", סיכם פלאץ. "מי שנכשל להיכנס לאתיופיה בזמן ילך לקוריאה הצפונית. אם זה ייכשל, הם יזוזו למקום אחר והמשחק ימשיך".