ארגון ה-OECD פרסם בשבוע שעבר את דו"ח התעסוקה השנתי שלו – והממצאים לא פחות ממבעיתים. הארגון הבינלאומי גילה כי העובדים הישראלים העניים ביותר הם גם אלה ששכרם נשחק הכי הרבה, לא רק ביחס לארץ – אלא לכל העולם. למולם, העשירים ביותר זוכים לעליית השכר הגדולה ביותר. יותר מכך, משכורת של עשיר ישראלי אחד שווה לזו של שבעה עניים. לתפארת מדינת ישראל.

על חשבון הפער הזה נבנתה לה מדינת החלום הישראלית, מנוע הצמיחה של המזרח התיכון וה"סטארט אפ ניישן", ולצידה מדינת המציאות הישראלית, שיאנית הפערים הכלכליים ושחיקת השכר. אבל חלילה לה, למדינת המציאות, שתפריע למדינת החלום, כי הרי צמיחה והתפתחות מצטלמים טוב בהרבה מאשר עוני ופערים. אז למה להטריד עצמנו באלה?

מדיניות ההתעלמות הזו מתווכת ומפומפּמת היטב על ידי הממשלה, שאצה ומכריזה בכל מקום ש"יש צמיחה!", שאי-השוויון מצטמצם ואחוז האבטלה ירד. בלי להתבלבל לרגע מהתמונה המדאיגה שאפילו פקידיה שלה משקפים לה, בלי להביט החוצה, בלי לשאול שאלות, היא נשבית בקסמה של המילה המאגית "צמיחה".

אבל האם ניסינו אי פעם לשאול אל מי בדיוק היא מגיעה ומי נהנה ממנה? איך ייתכן שמעגל העוני רק גדל כשישראל הולכת ונהיית עשירה יותר? איזו מן צמיחה יכולה להתקיים כשכל ילד שלישי עני, בעוד שאימהות נתפסות גונבות מזון לתינוקות בסופר, כששני מפרנסים במשפחה עדיין לא עוברים את קו העוני ועובדים מושלכים אל מחוץ למעגל העבודה בגלל שיקולי "התייעלות" ו"גמישות ניהולית"?

ממשלת ישראל חוגגת את תוצאות מדד ג'יני שמראה איך אי השוויון מצטמצם, בזמן שתושבי ותושבות דרום תל אביב זועקים לצדק ושיקום; היא מכריזה בגאווה על העלייה בצמיחה של המשק תוך כדי שעובדי טבע, חיפה כימיקלים ונגב קרמיקה פוטרו; מתפארת בתקשורת על צמצום אחוזי האבטלה בזמן שעובדת הקבלן ניקתה את השולחן עליו נכתבה ההודעה.

האם עברה במוחנו המחשבה שזו לא המציאות שמתעתעת, אלא החלום שמשקר?

מאוד מרגיע להמשיך ולספר את סיפור הצמיחה, סיפור מגדל כוסות השמפניה המתמלא וחלחול העושר לשכבות התחתונות. זה סיפור יפה שהיינו רוצים להאמין בו, של החלום הישראלי. אבל יש בו בעיה אחת – הוא מתעלם מהמציאות. כי במציאות הכלכלית הישראלית פרנסה היא לא ערובה נגד עוני, ואחוז אבטלה נמוך לא מתחשב באיזו מן עבודה זו ומה איכותה. ואולי יותר מהכל – שכר עבודה כבר מזמן הפסיק להיות מדד אמין לשוויון בחברה. וכך, מגדל השמפניה הולך וקורס לנו מול העיניים.

במציאות היום, השכר ממנו אדם מתפרנס הוא ככל הנראה מהמשתנים הפחותים ביותר בחשיבותם כדי לאמוד שוויון ורווחה. את מקומו במרכז הבמה תופסים המקום בו נולדת, ההון אותו ירשת, החינוך לו זכית והנכסים בבעלותך. ככל שהמדינה הולכת ומתנערת מחובותיה לאזרחים, פורמת את רשת הביטחון, את "הסוליה האורתופדית" שהיא אמורה להעניק, כך ילך ויעמיק אי-השוויון, ואיתו הפערים. תמונת מציאות של עוני בלתי נסבל לצד עושר חסר גבולות.

בדרך לשינוי המציאות ישראל תהיה חייבת להתפכח מאשליית כלכלת מגדל כוסות השמפניה, להבין שעוני הוא תוצאה של חלוקה לא צודקת של עושר ולנקוט בצעדים לחלוקה מחודשת של ההון הלאומי. צעדים הכרחיים ליצירת חוסן חברתי וכלכלי – של החייאה מחודשת של שירותים חברתיים, הבראת הביטוח הלאומי ורשת הביטחון הסוציאלית, השקעה במערכות הציבוריות המיובשות, מדיניות מונחית צמצום פערים והרחבה פיסקאלית ויותר מכל – שימת האזרח, האדם באשר הוא, במרכז.

בר גיסין היא יו"ר צעירי מרצ