מזכר ההבנות שנחתם שלשום (רביעי) מהווה לקיחת סיכון אמיצה מצידה של סלקום. בכוונת סלקום להתחרות בשוק עתיר השקעות – תקשורת נייחת ומתקדמת בסיבים אופטיים. למרות ההכרזה המלבבת הדרך לשם לא תהיה קלה. האם משרד התקשורת נחלץ לעזרתה של סלקום רק על מנת ללחוץ על בזק להפעיל את רשת הסיבים שלה?
כדי להעריך את סיכויי מיזם הסיבים IBC להשתקם, צריך להבין למה הוא נתקע. הגורם המסחרי היחידי ששקל ברצינות לרכוש אותו היא חברת סלקום, בניסיון לחלץ אותו מהבוץ. היתרונות של המיזם נשארים בו – בלעדיות בשימוש ברשת החשמל כתשתית לפריסת סיבים אופטיים, וכן 150 מליון ₪ מכספי המדינה, שהושקעו בהקמת מספר צמתי תקשורת מרכזיים ופריסה לחלק מהשכונות. ל-IBC יש היום גישה ל150,000 בתי אב ושני רישיונות ממשרד התקשורת – רישיון לחבר לסיבים מהירים לקוחות עסקיים גדולים בעצמה, ורישיון לחבר משקי בית, באמצעות ספק אינטרנט נוסף, שעימו מתקשר משק הבית.
למרות זאת, המיזם תקוע, ללא כסף להשקעה וללא סיכוי להחזר על ההשקעות שכבר נעשו. לאחר הזכייה במכרז לפני כחמש שנים, צפו ועלו קשיים רבים – רק ב-60% מהמדינה רשת החשמל נמצאת בפריסה עילית ונוחה לגישה. בבינוי חדש, החשמל מוטמן בקרקע ועלות הפריסה בצמוד אליו היא עצומה (אם לא נעשתה במקור). גם הרשת העילית עוברת בדרך כלל רק בצד אחד ברחוב, מה שיוצר קושי בגישה לבתים בצד השני. החברה "לכודה" בהסכמי רכש ציוד עם CISCO ועם הסכם יקר לשירותי חברת החשמל. גישת עובדי חברת החשמל לרשת התקשורת היא הכרחית, אך בממשלה כל כך סלדו מהענקת כל זכות נוספת לחברת החשמל כך שנטרלו בתנאי המכרז והתקנות את כל היתרונות שהיו יכולים להתפתח ממעורבותה – איסור השקעות מוחלט, או שיתופי פעולה בתחומים בהם חברת החשמל חזקה – כמו שירות לקוחות. המיזם הוא "קופסא סגורה" מבחינת חברת החשמל. אף אחד מבעלי המניות ב-IBC לא היה בעל ניסיון בשוק התקשורת בישראל. אחרי כל אלו, הקושי העיקרי והגדול מכולם היה החובה שמוטלת על IBC להשלים פריסה ארצית מלאה עד 2034, עם תזרים מזערי שלא מאפשר השקעות חדשות.
ואז הגיעה סלקום, ולקחה סיכון גדול
כתנאי לכניסת סלקום להשקעה במיזם, חלק מהקשיים סולקו הצידה – חברת החשמל הסכימה לתעריף חדש ומוזל, בהנחה שהיא בכל מקרה תרוויח, בזכות תוספת הזמנות עבודה מ-IBC לפריסה ברשת החשמל אם המיזם יחזור להתפתח. סלקום מביאה ידע וניסיון בשוק התקשורת הישראלי, מלווה ברוח גבית חזקה מאוד ממשרד התקשורת, אשר נלהב לקדם את אפשרות הרכישה בכל מאודו ולא ללכת בנתיב הבטוח והאיטי יותר של ביטול הרשיון של IBC, ויצירת מכרז חדש. הרכישה מותנית בכך שמשרד התקשורת אכן יבטל את חובת הפריסה הארצית, כאשר הסמכות לקבוע את החלופה נתונה לשר התקשורת איוב קרא. ככל שיפחית בחובה, הרי שינציח את המונופול של בזק בכל מה שמעבר לחובה זו, בייחוד בפריפריה. סלקום משלמת 100 מליון ₪ שלא ייכנסו לקופת החברה או לבעלי המניות, אלא להחזר חובות. המשמעות היא שמניות המחזיקים הפרטיים וחלק ממניות חברת החשמל ניתנות בעצם בחינם. סלקום מקווה להרוויח גם כבעלת תשתית, וגם כספקית אינטרנט שתשווק את שירותיה על גבי תשתית IBC, לצד תשתיות שלה ושל בזק.
מי ייממן את ההשקעה?
במסיבת העיתונאים אתמול הודה ניר שטרן, מנכ"ל החברה, כי סלקום לא יכולה לבדה לממן את ההשקעות הגדולות הנדרשות במיזם, ובכוונתה לשלב בין מימון ממקורות עצמיים, גיוס חוב ומציאת שותף, רצוי עם כיסים עמוקים, למיזם IBC – הפעם בתנאים משופרים לעומת לפני 5 שנים. גם אחרי מתווה השיפורים ההשקעה ב-IBC נראית מסוכנת. דורון כהן, מנכ"ל IBC הסביר ל"דבר ראשון" כי חלק מהציוד של החברה אכן מוגבל למהירות של ג'יגה, אך היא גם רכשה ציוד שמתאים למהירות עתידית של 10 ג'יגה. בהסתכלות ישראלית, בה הגלישה הממוצעת נמדדת באחוזים או שברי אחוזים בודדים מהקצבים הללו, מדובר בחלום, אך בהשוואה להתקדמות הטכנולוגית בעולם, חלק מהציוד של IBC הוא כבר מיושן ודורש החלפה.
בסוף הכול סובב סביב בזק
בכל הניירות הרשמיים של משרד התקשורת וגם בהצהרות של סלקום, התחרות נחשבת לגורם מניע של השקעות מצידן של בזק ושל הוט. ההכרזה בהחלט "מדגדגת" את בזק, שלא תמנה מנכ"ל חדש לפני ספטמבר ולא צפויה לקבל עד אז החלטות דרמטיות. אלא שההנחה כי תחרות מעודדת השקעות לא בהכרח נכונה. זה לא מקרי שאין תשתית כפולה של חשמל או מים באף מדינה מפותחת. העלויות הניכרות והיתירות המוגזמת פשוט אינן משתלמות כלכלית.
בתקשורת המצב עלול להיות שונה, אבל הוא תלוי ברגולציה נבונה, ולא ברגולציה מבולבלת של טלאי על טלאי כמו בישראל. אם משרד התקשורת יתיר לבזק בלעדיות של שימוש ברשת של עצמה – דבר שנשמע כדרישה בסיסית לכל שימוש ברכוש פרטי – הרי שתוך מספר שבועות ניתן לחבר 60% מהמדינה לסיבים מהירים, לעומת יעד של 40% ממשקי הבית תוך 10 שנים במיזם של IBC. אלא שבמשרד התקשורת חוששים מכוחה של בזק, כמו שחוששים בממשלה מעצמתה של חברת החשמל. מדובר בסדר עדיפויות שנראה כמו היפוך בין אמצעים למטרות. במקום שהמטרה תהיה מיקסום השירותים לציבור, במשרד מקדשים את התחרות בין חברות התקשורת, ללא קשר לתועלת של תחרות זו לציבור הרחב. העיקר לא לחזק את בזק. במדינות מפותחות מקובל שהמדינה מחלקת את הזכויות לפרוס סיבים מהירים בחלוקה גאוגרפית בין חברות, או אפילו מעניקה לרשויות מוניציפליות זכות לרשת את כל היישוב בתשתית מקומית. בישראל המשרד מקווה לעודד "תחרות", שעלולה להימשך זמן קצר מאוד – מעין מרוץ לדירה, בו הראשון שיגיע לרחוב או לשכונה עם סיבים צפוי 'להינעץ בקרקע' באופן שיהפוך פריסה של מתחרים ללא משתלמת. בכל מקרה, אם כל התכניות של משרד התקשורת לא יצליחו להתממש, כמו שנכשל פיצול ערוץ 2 וכמו שהתחרות החריפה בסלולר מדרדרת את מהירות הגלישה ואיכות השירות, לא ברור האם יש למשהו שם תכנית ב'.
