בשנה האחרונה התעורר בישראל מאבק ציבורי יוצא דופן בהיקפו כנגד הצבת האסדה של מאגר הגז 'לווייתן' בקרבת חוף דור. לא רק ההיקף שלו יוצא דופן, אלא גם העובדה שהגרעין הקשה שלו הורכב בעיקר מתושבי האזור, כשארגונים סביבתיים מרכזיים נעדרו ממנו, וחלקם אף הביעו את התנגדותם לו. בניגוד למאבקים במפגעים סביבתיים אחרים בהם ה'ירוקים' מתייצבים מול הטייקונים או הממשלה, המחלוקת על מיקום האסדה חוצה קווים, ומתנהל סביבה ויכוח ער גם בקרב המומחים והפעילים הסביבתיים עצמם. לצידם, יש גם לא מעט מתנגדים למאבק משיקולים שונים והנושא שרוי במחלוקת ממשית. לא מדובר רק בגורמי מדינה או ביזמים עצמם אלא בגופים הסבורים ששינוי תכנית הפיתוח אינו מעשי, איננו נדרש או אף מסוכן.
חז"ל כבר אמרו ש'מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים' – כלומר ויכוח ששני הצדדים בו מאמינים בכל ליבם שהצדק עמם, ואינם מונעים מאינטרס אישי, הוא ויכוח לגיטימי ואף חשוב. אז מהן הטענות המרכזיות של הארגונים והגורמים התומכים בהשארת האסדה במיקומה הנוכחי בקרבת החוף, ואינם חברת נובל אנרג'י או משרד האנרגיה?
על אסדה קרובה יהיה יותר פיקוח
הטענה המרכזית בקרב התומכים בהקמת אסדות בשטח המים הריבוניים, הסמוך לחוף, היא שחוקי מדינת ישראל חלים עליו, ולפיכך נורמות הפיקוח בשטח זה הן מיטביות. לטענתם, זוהי האפשרות היחידה להרחיק את מתקני הטיפול בגז מהיבשה, אך לשמור עליהן תחת פיקוח הדוק, שאינו מתחייב אם יוקמו בלב הים. כך כתבה למשל החברה להגנת הטבע: "חברות גז, כשהן מגישות את תכנית הפיתוח שלהן – יכולות לבחור אם הן מעוניינות להקים מערך טיפול על אסדה צפה בפי הבאר (כמו תנין וכריש), או באחד מהמיקומים שהוקצו לכך בתמ"א 37ח' – או מיקום יבשתי או מיקום ימי. האינטרס המובהק של חברות הגז, ככל שהדבר אפשרי, הוא לפתח את המאגרים שלהם מחוץ לתחומי המים הריבוניים, שם לא צריך להכין תנ"סים (תכניות ניהול סביבתיות), לא צריך לעבור ועדות רישוי גז, לא צריך לפרסם לציבור ולערב אותו בשום דרך וה'בירוקרטיה' מתמצה בהליכי רישוי מול הממונה על ענייני הנפט (כולל 'היוועצות' עם המשרד להגנת הסביבה)".
מנין הודאות שייגרם זיהום אוויר משמעותי ביבשה?
טענה נוספת היא שהחשש לזיהום משמעותי שייווצר כתוצאה מתקלה באסדה הוא נמוך, ואינו מצדיק את הרחקתה ללב הים. ארגון 'אדם טבע ודין' מסביר במסמך בן 33 עמודים, ובמסמך תמציתי לגבי החשש מזיהום אוויר כי: "החשש לזיהום אוויר כתוצאה מהאסדה בחוף… נמוך מאד בשגרה, ועל אף האפשרות לזיהום גבוה יותר בחוף במצבי תקלה, הרי שמבנה האסדה, יחד עם מנגנוני רגולציה ופיקוח הדוקים, יחד עם הסתברות חלקית (ולא ודאות מלאה) שתקלה חמורה ונדירה תתרחש דווקא בימים של תנאים מטאורולוגיים קשים, אנו סבורים כי גם חשש זה אינו חמור".
הארגון, יחד עם העמותה הסביבתית 'צלול', שותף כבר שנים רבות לכוונה לחוקק את חוק האזורים הימיים, שירחיב את תחולת החוק הישראלי גם למים הכלכליים, ולא יותיר אותם במצבם כיום – בסמכות של הממונה על הנפט במשרד האנרגיה. לטענתם, החוק שעד כה עבר בקריאה ראשונה בכנסת טעון אמנם שיפורים גדולים, אך הוא עדיף בהרבה על המצב כיום.
ייתכן שקל יותר לשנות חוק מדינה מאשר להזיז פרויקט הנדסי בעלויות של מיליארדים. אלא שתהליכי החקיקה הם ארוכים מאוד, והפיקוח המסוים שמתקיים כרגע על אסדת לוויתן הנמצאת בלב ים, נחשב בעיני ארגונים אלו להישג שאין לסגת ממנו בעבור האפשרות לעדכן את החוק בעתיד. זאת, לאור הדחיפות בהוספת מקור שני לאספקת הגז הטבעי לישראל, אשר נשען היום על מאגר 'תמר' בלבד.
לא נמדד זיהום מים בסביבת אסדת 'תמר'
תהליך ניקוי הגז הטבעי מייצר בהכרח שאריות הנקראות 'מי ייצור'. כאשר הטיפול בהם נעשה מעל הבאר עצמה ניתן להחזירם אליה, ואילו באסדה קרובה, המים הללו מוזרמים לים. אף על פי כן, במשרד להגנת הסביבה השיבו לטענות ומצאו כי לפי הבדיקות שערכו, אסדת 'תמר' (הממוקמת בלב ים) לא גורמת לזיהום הים, ובמרחק קילומטר ממנה אין סימנים להשפעה על הים. במכתב תשובה לטענות של אחד מארגוני המחאה כתבו: "פיזור מי הייצור באסדת לוויתן צפוי להיות דומה לדגם המאפיין את אסדת תמר, כשמי הייצור נמהלים עד מרחק של 1 ק"מ מהחוף… באסדת לוויתן יותקן מתקן לטיפול במי ייצור על מנת להוריד את כמות המזהמים". עוד נכתב כי מי הייצור יהוו חלק קטן מאוד מהמים שיוזרמו לים מהאסדה.
הטענה הבטחונית
בצה"ל הודיעו באופן פומבי כי הם מעריכים כי אף שהצבא מסוגל להגן את מתקני הגז בכל מקום, ישנה עדיפות בטחונית להגנה על אסדה קרובה, הן כלפי אסדת "לוויתן" ואפילו כלפי אסדת "כריש/תנין" שמיועדת לקום בלב ים, בניגוד להמלצה זו. הודעת צה"ל העלתה תמיהות רבות, משום שאינה מפרטת מי ביצע את ההערכות ומתי. שר הביטחון לשעבר משה יעלון, הצהיר כי לא שותף בהערכה כזו ואם היה נשאל, היה מעדיף אסדות בעומק הים, משיקולים בטחוניים. בתקופתו אושרה תכנית רכש ספינות לחיל הים שמתאימות להגנה בלב ים בהיקף כספי עצום.
בצה"ל לא פירטו את השיקולים, אך מקורות שונים מסרו ל'דבר ראשון' כי חלק מהשיקולים הוא המגבלות של מערכות ההגנה מפני טילים שיש לצה"ל, שהן אפקטיביות רק בקרבת החוף. מנגד, מיקום של המאגרים הנוכחיים הוא כזה שפגיעה בהם עלולה לפגוע דווקא בחופי לבנון ולא בחופי ישראל, ועובדה זו יכולה לשמש כהרתעה מסוימת מפני תקיפה מצד ארגון חיזבאללה.
לא ברור האם חלופת 'האסדה הצפה' מתאימה למאגר לווייתן
נעם סגל, חבר ב"פורום הישראלי לאנרגיה", התנגד באופן פעיל למתווה הגז, המוטה לדעתו טובת היזמים. למרות זאת, בסוגיית מיקום האסדה, סגל דווקא סבור שהמאבק הנוכחי להרחקתה מבוסס על שאיפות לא ריאליות. "המדינה הטילה בראשית העשור על היזמים ליזום את התכנית של מאגר "תמר", אבל זה נפל בוועדה הארצית. משרד האנרגיה הבין שאי אפשר ללכת ראש בראש עם התושבים, ויזם את תמ"א 37חא', לפי הספר. הם שמו 25 מליון שקל על משרד האדריכלים. נבחנו הרבה חלופות וצמצום שלהן, והיו על כך דיונים במועצה הארצית לתכנון ובניה. זה היה מאוד מובנה ומסודר, ושאלו את כל מי שהיה לו מה להגיד. הדיון המרכזי היה סביב היקף השטחים המיועדים למתקנים ביבשה. המדינה אמרה שאם תגדל התפוקה נצטרך להגדיל את כושר הטיפול בגז, ורוצים לשריין את הקרקע. התושבים אמרו שבונים לנו איזור תעשייה פטרוכימי". כתוצאה מכך הוחלט שהאסדה הנוכחית לא תוקם ביבשה, אלא בקרבת החוף.
יש לציין כי תמ"א 37 ח' זכתה לביקורת על היותה 'תכנית מאפשרת', כלומר תכנית המכילה חלופות שונות שהבחירה איזו מהן לבצע נתונה לפקיד בודד – הממונה על הנפט במשרד האנרגיה. בתגובה לביקורת אומר סגל כי "באמת לא ידעת איזה מאגרים יתגלו ואילו מתקנים צריך. המדינה רצתה לשמור על עתודות קרקע, כדי לאפשר פיתוח בעתיד".
סגל טוען שהטיפול בעומק הים לא היה רלוונטי במקרה של אסדת 'לווייתן'. "הכמויות של הגז והלחצים שיהיו בו במאגר לוויתן לא מתאימים לאסדה צפה, הוא צריך לעמוד בתרחישים של סערות בים ובסכנה גבוהה לתקלות. היזמים בדקו אפשרויות ליצוא מסיבי של גז, ונכשלו בהקמת מתקן הנזלה. שר האנרגיה לנדאו חתם על מזכר להקמת מתקן הנזלה ישראלי בקפריסין, אח"כ בדקו את האפשרות שוודסייד תבנה מתקן הנזלה צף. היזמים הציגו לממונה על הנפט תכנית מאוד ראשונית לאסדה צפה. הכל היה באוויר". בסופו של דבר, התכנית שאושרה לבסוף מבוססת על צינור גז לישראל, ללא יצוא ישיר, אלא רק באמצעות הצינור הישראלי.
סגל מדגיש כי ביחס לתכנית להקים מתקנים ביבשה, העברת מירב הפיתוח לים היא הישג לתושבי האזור, שמתעלמים ממנו ומציבים דרישות בלתי אפשריות. "עכשיו התושבים אומרים שזה קרוב להם מדי. אז נו באמת, הרי האסדה הקרובה קודמה לבקשת התושבים".
"כיום אנחנו במקום חיובי", מוסיף סגל, "לוויתן היה תקוע וכעת הוא מתקדם. לא ריאלי לשנות כעת. תהליך הבנייה נמשך 3 שנים. מאבק התושבים מתעלם מזה שהחשיפה שלהם לזיהום אוויר מכביש החוף בכל יום הרבה יותר משמעותית ממה שתפלוט האסדה".
במשק גז מופרט, קשה מאוד 'להזיז אסדה'
מכיוון שאסדה איננה "מוצר מדף", יש הבדלים מהותיים בין אסדה מקובעת לקרקעית – בעומק של כ80 מטרים, לבין אסדה צפה מאות ואלפי מטרים מעל הקרקעית. לכן, אין אפשרות להזיז את האסדה ממקום למקום. להיענות לדרישת המאבק פירושה בעצם ביטול תכנית הפיתוח הקיימת והכנת חדשה. איש לא מבטיח כי לתכנית החדשה לא יהיו מתנגדים, שגם הם עשויים לצאת במאבק ציבורי ולהגיש עתירות משפטיות. לכן, מדובר בעיכוב שמשכו לא ידוע בוודאות. מבט בלוחות הזמנים יכול לגרום לספק סביר בטענת משרד האנרגיה לכך שאין לאפשר שום עיכוב בפיתוח פרויקט לוויתן בכדי לסגור את תחנות הכח הפחמיות והמזהמות ביותר בישראל – יחידות 1-4 במתחם "אורות רבין" בחדרה. מנגד, ברור שכל עיכוב מגדיל את התלות במאגר "תמר", אשר כבר חווה השבתה לשבוע ימים בעקבות תקלה שגרמה לנזק משמעותי למשק.
אמנם מתנגדי האסדה הקרובה סבורים כי הנזק שייגרם בדחיה הוא נמוך בהרבה מהנזק שייגרם בתרחיש של דליפה גדולה מהאסדה בתרחישים כמו צונאמי, כשל הנדסי או פיגוע מכוון. גם אם כל זה נכון, חלק מהדיון נעשה באורח מאוד תיאורטי – "אפשר להפיק בלב ים", "נובל יכולה למכור את האסדה שנבנית בטקסס ולהקטין את דרישת הפיצוי הכספי". שמיעת טענות אלו יכולה ליצור הרגשה מדומה כאילו מתקני הפקת הגז הם מתקנים שברשות המדינה, והם עוד לא הוקמו. במציאות, המדינה בחרה להפריט את חיפושי הגז והנפט וכן את ההפקה שלהם. המדינה מחפשת בעיקר את הערך הכלכלי בפרויקטים הללו ונוטה לסייע ליזמים לצלוח משוכות תכנוניות וגם סביבתיות. אין שום סיבה לקדש את התנאים הללו, אבל גם לא כדאי להתעלם מהם – מדינת ישראל נשענת כיום על קבלנית ביצוע אחת – חברת נובל אנרג'י. לכן, מעבר לדיון התיאורטי, יש למדינה תלות במה חברת נובל אנרג'י יודעת לבצע תוך כדי שהיא צריכה לגייס מימון, שמותנה בהיקף הלקוחות שחתמו חוזי אספקה עתידיים, ביניהם חוזים לירדן ולמצרים. עצירת תכנית הפיתוח כעת היא לקיחת סיכון גדול מבחינות אלו. לכן, יש אפשרות שהדילמה האמיתית איננה אסדה קרובה או אסדה בלב ים, אלא פיתוח לוויתן במתווה הנוכחי, או אי פיתוח בכלל.
אמנם, ניתן להתגבר על מכשלה זו לו המדינה הייתה בוחרת לקחת אחריות באופן ישיר – אם באמצעות הלאמה, או באמצעות רכישת נתח משמעותי מהזכויות במיזם – אלא שאפשרות זו כלל לא נמצאת על הפרק. בלעדיה, ייתכן שאין שום גורם בישראל שיש לו יכולת לטרפד תכנית פיתוח לגבי פרויקט חיוני למשק.
"אסדה קרובה היא החזקת האזרחים כבני ערובה"
ומה אומרים ב'שומרי הבית', התארגנות התושבים למען הרחקת אסדת הגז, על הטענות של הארגונים המצדדים בהשארתה בקרבת החוף? "המתנגדים למאבק הם אנשים שמאוד יכול להיות שהם טעו", אומר משה ברק, פעיל ב'שומרי הבית', "גם ארגונים ירוקים עלולים לטעות, ואנו מקווים שיכירו בטעותם. כלל ידוע הוא שסיכונים זה דבר שרוצים להרחיק. אף ארגון לא יכול להבטיח שלא תהיה תקלת שפך, בייחוד אם יתגלו עוד מאגרים. במצב כזה הפיקוח לא יעזור, ואין לישראל מוכנות לתרחישים מסוג זה. לכן הפתרון המיטבי זה להרחיק את הסיכון ללב הים – שם יש כלים הרבה יותר טובים להתמודד עם תקלות. אסדה צפה מייתרת שימוש בחומרים נגד קפיאה, מחזירה את מי התוצר לים, ולא מוסיפה אחסון קונדנסט ביבשה. אסדה קרובה, במהותה, היא החזקת האזרחים כבני ערובה".
