מחר (שלישי) יפקע האולטימטום שהציבה הנציבות האירופית לממשלה האיטלקית להגשת תקציב חלופי, שעומד בכללים הפיסקלים המחמירים של האיחוד. הנציבות האירופית דרשה בחודש שעבר מהממשלה האיטלקית להקטין את ההוצאה הציבורית המתוכננת, כדי להימנע מהצורך להגדיל את החוב הלאומי. הממשלה האיטלקית, לעומת זאת, קראה להתערבות האירופית בתקציב המדינה שלה "טרוריזם פיסקלי", והודיעה כי היא איננה מתכוונת לעמוד בדרישות הנציבות.

האיחוד האירופי כולו מכין את עצמו להחלטת הנציבות לגבי הצעדים להמשך. הממשלה האיטלקית אימצה מאז שנבחרה רטוריקה חריפה נגד האיחוד האירופי, ובעיקר נגד מדיניות כפיית הרסן התקציבי הידוע בשם "צנע". עם זאת, לא מדובר בהתנגדות ליסודות אותה המדיניות או במרד נגד כפיית האיחוד האירופי, אלא בהצגה, שבמקרה הטוב יביא להרחבה קטנה בתקציב המדינה. אמנם במצבה של אירופה כל הרחבה תקציבית תביא לשיפור משמעותי בחיי התושבים, ולכן יש לה חשיבות גדולה, אבל אין לראות בה יציאה נגד עקרונות היסוד של מדיניות האיחוד.

למעשה, לשני הצדדים- האיחוד האירופי על שלל מנגנוניו, ולממשלה האיטלקית, עדיף ככל הנראה לסיים את סבב העימותים הזה בפשרה. כפי שניתן ללמוד מהתנהלותה מול יוון, ישנם גורמים באיחוד האירופי שלא יהססו לקחת את העימות עד לקצה כדי לשמור על השליטה במדינות הלאום המרכיבות את האיחוד. כזכור, ב-2015 שר האוצר הגרמני היה מוכן לדחוף את יוון אל מחוץ לאיחוד על אף שהדבר עלול היה להביא להתפרקותו. עם זאת, איטליה שונה מיוון- היא הכלכלה השלישית בגודלה באירופה. בניגוד ליוון, מיטוט הכלכלה האיטלקית או הוצאתה מהאיחוד האירופי יביאו כמעט בוודאות לסיום הפרויקט האירופי.

הממשלה האיטלקית, מצידה, מודעת לצעדים שהפקידות האירופית מוכנה לנקוט בשם שמירה על המשמעת הפיסקלית. אחת המטרות בהתנהלות הכמעט אובדנית של פקידי האיחוד האירופי ביוון היה בדיוק זה- להרתיע פוליטיקאים נוספים מניסיון להתנגד למדיניות האיחוד. למוסדות האיחוד השונים יש את הכוח להכניע את האיטלקים בכוח- לא באמצעות חיילים וטנקים, אלא על ידי מיטוט הכלכלה האיטלקית. ההנחה היא שאנשים רעבים יסכימו לכל תנאי כניעה. הממשלה האיטלקית יודעת שמול בנקים סגורים, פנסיונרים שלא יכולים למשוך כסף ומחסור במוצרי מזון בסיסיים- התמיכה הציבורית המבוזרת שלהם לא תחזיק מעמד. לעומת יוון של שנת 2015, באיטליה אין מערך של ארגונים חברתיים וחוץ פרלמנטריים שיכולים לתת גב לממשלה האיטלקית ולגבות את תשלומי המחיר שהעם האיטלקי יאלץ לשלם על ההתנגדות לאירופה.

לכן, סביר להניח שסבב העימותים הזה יסתיים בניצחון לכאורה לשני הצדדים. היות והתכנית האיטלקית היא צנועה עד כדי גיחוך, אפשר לצפות שבשינוי קל שלה, וכל עוד הממשלה האיטלקית תראה מוכנות להתפשר, מוסדות האיחוד האירופי יאפשר לממשלה האיטלקית הרחבה כלשהי. האיטלקים מצידם יוכלו להתגאות ביחסם המיליטנטי אבל הפרקטי כלפי האיחוד האירופי, שאיפשר להם הרחבה צנועה. כך, תוכל הממשלה להחזיק מעמד מצד אחד, מבלי לבגוד בדימוי המיליטנטי שעליה היא נבחרה מצד שני.

כך, ה"התנגדות" למדיניות הקיצוצים והצנע של האיחוד האירופי מתגלה כהצגה שסופה ידוע מראש. השחקנים הפוליטיים השונים מתגלים בהצגה זו כשחקנים של ממש, שמתחזים לפוליטיקאים רדיקליים מצד אחד או מבוגרים אחראיים מהצד השני, כשבפועל לאזרח הקטן נשארת אלטרנטיבה אחת בלבד- מדיניות הקיצוצים והצנע. על אף הדימוי הרדיקלי של הממשלה הנוכחית, היא מאשרת בפועל את אמירתה המפורסמת של ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר על מדיניות הקיצוצים- TINA (There is no alternative).

שני הצדדים מעוניינים בשמירת הסטטוס קוו

התרחיש שבו הממשלה האיטלקית מחליטה ללכת "ראש בראש" עם האיחוד האירופי הוא קטסטרופלי, ולכן לא סביר. יש כמובן חוסר איזון בין שני הצדדים; האיחוד האירופי יכול בקלות רבה להפעיל לחץ פוליטי עצום על איטליה. איטליה מצידה יכולה לאיים בעזיבת האיחוד, אבל צעד מסוג זה יהיה הרסני גם לאיטליה. עזיבת האיחוד בשם ההתנגדות למדיניות הצנע והרצון לקיים מדיניות כלכלית ריבונית היא בשביל איטליה בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים".

לאיחוד האירופי, לעומת זאת, יש את היכולת לפגוע אנושות באיטליה ובמיוחד להביא ללחץ ציבורי נגד ההתנגדות לצנע. כפי שהראו בהתנהלות כלפי יוון, הפקידות הגבוהה באיחוד האירופי יודעת שהפעלת לחץ על החברה האיטלקית היא המפתח לשבירת כל התנגדות של הממשלה. כשהעם נכנע ודורש את סיום העינוי הכלכלי במחיר קבלת המרות של האיחוד האירופי, מדובר בקבלת "רצון העם"- גם אם רצון זה הושג בכוח. חברה צריכה כוח עמידה איתן במיוחד כדי להתמודד עם ימים שלמים של בנקים סגורים, מחסור מזומנים והיעדר מצרכים בסיסיים בסופר.

לאיחוד האירופי יש הסמכות להטיל קנס של 0.2% מהתמ"ג על ממשלה שמפרה את הכללים הפיסקליים. צעד זה מעולם לא נוסה עד כה, ופקידים בכירים באיחוד איימו כבר שלא יהססו להטיל אותו לראשונה על ממשלת איטליה. עם זאת, מדובר צעד המתון ביותר בו האיחוד עלול לנקוט במקרה של התנגדות איטלקית. כוח משמעותי הרבה יותר נמצא דווקא בידי הבנק האירופי המרכזי, ודרך השוק החופשי.

במסיבות העיתונאים האחרונות מריו דראגי, נשיא הבנק האירופי המרכזי, נוקט בטון מאיים ביותר כלפי הבנקים האיטלקים. למשל, במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר הביע דראגי פקפוק ביכולתם של הבנקים האיטלקים לעמוד בהתחייבויותיהם במידה והתקציב יעבור כמו שהוא. אמירה מסוג זה עשויה להישמע טכנית, אבל יש לה משמעות פוליטית מרחיקת לכת. למעשה, דראגי אותת למשקיעים להימנע מהשקעה בפיננסים איטלקיים במידה ויעבור התקציב. המשמעות של צעד זה עלולה להיות הרסנית- מחיר גיוס ההון של הבנקים האיטלקים יזנק, והדבר עלול להביא למשבר פיננסי כולל שיגרור איתו את שאר הכלכלה האיטלקית.

במצב כזה המכה שיספגו הבנקים האיטלקים תהיה כפולה. דראגי יודע שהעלייה במחיר גיוס ההון של אותם בנקים, "תכריח" אותו להפסיק לכלול אותם בתכניות הסיוע שמעניק הבנק המרכזי לבנקים הפרטיים מאז המשבר הפיננסי. הבנק המרכזי קונה נכסים פיננסיים מהבנקים הפרטיים ובכך מזרים אליהם הון שמעמיד אות2ם על הרגליים22 2. עם זאת, לבנק המרכזי יש סטנדרטי יציבות- נכסים שמדורגים כ"זבל" לא יכולים להיכלל בתכנית. כך, למעשה, על ידי הברחת משקיעים מהמגזר הפיננסי האיטלקי יכול דראגי לחתוך את הבנקים האיטלקיים מתזרים ההון שמשאיר אותם בחיים.

כפי שקרה ביוון ב-2015, צעדים אלו הם פוליטיים, ומיועדים להביא ללחץ פוליטי מבית נגד הממשלה. הממשלה האיטלקית יודעת שהיא לא תעמוד בלחץ שייווצר במקרה של סגירת הבנקים, שעלול להביא למחסור חמור במצרכי יסוד. האיחוד האירופי יודע את זה גם, וסביר שאיש לא מצפה מהממשלה האיטלקית לקחת את עצמה ברצינות.

מה שחסר לאיטלקים הם ארגונים חברתיים שיאפשרו לחברה לעמוד בלחץ

מי שיוצא לקרב נגד כוחות גדולים ממנו צריך להתכונן לקרב. שביתת כורי הפחם בבריטניה בשנת 1984, למשל, שדוכאה בכוח על ידי הממשלה הבריטית, החזיקה מעמד חצי שנה. השביתה לא הייתה יכולה להעירך זמן רב כל כך ללא תמיכה ציבורית רחבה בה, שהתבטאה בכמות גדולה של תרומות למימון המשכורות שאיבדו הכורים, וגיוס מזון וביגוד חם למשפחות הכורים שנאלצו להסתדר ללא הכנסה.

לכידות חברתית מהסוג הזה מאפשרת להתנגד גם למול כוח גדול. עם זאת, במצב בו כל יחיד בחברה נאלץ להסתדר לבדו, עדיף כבר לא לצאת למאבק. גם אם המצב גרוע היום, תשלומי המחיר של המאבק ללא גיבוי חברתי עלולים להיות גרועים יותר. איטליה אמנם נמצאת בקיפאון כלכלי מאז המשבר הפיננסי, אבל גם מצב זה עדיף על הצורך להסתדר לבד מול מחסור במזומנים ובנק סגור.

בניגוד ליוון בשנת 2015, באיטליה אין כיום מערך של ארגונים חברתיים שיכולים לגבות החלטה של הממשלה לצאת לקרב מול האיחוד. ביוון לעומת זאת, רשת של ארגונים מהסוג הזה התפתח במהלך שנות המשבר: מרכזים קהילתיים שמעניקים סיוע לעניים, בתי תמחוי שמבוססים על התנדבות, בתי ספר שמופעלים על ידי מתנדבים ואפילו בתי חולים שמופעלים על ידי רופאים מתנדבים בעבור מי שלא יכל היה לממן לעצמו טיפול במערכת הפרטית בעקבות קריסת מערכת הבריאות הציבורית. במידה רבה היו ארגונים אלו, יחד עם האיגודים המקצועיים, אחראיים לניצחונה של סיריזה בבחירות בשנת 2015.

כידוע, הניסיון היווני הובס בסופו של דבר, כשהממשלה החליטה ללכת נגד רצון העם היווני ולחתום על הסכם נוסף עם האיחוד. עם זאת, לארגונים אלו היה תפקיד מכריע בדחיפת הממשלה להיכנס למאבק כזה מלכתחילה, ופעלו כמוקדים קהילתיים שאיפשרו התמודדות משותפת בתקופה הקשה ביותר. המפלגות המרכיבות את ממשלה האיטלקית לעומת זאת, לא נשענות על תמיכתם של ארגונים מהסוג הזה. כלל לא בטוח שהתארגנות כזו קיימת כיום באיטליה. גם באיחוד האירופי וגם בממשלה האיטלקית יודעים שהציבור האיטלקי יעדיף להוריד את הראש ולקבל את תכתיבי הפקידים מבריסל על פני רעב ומחסור המוניים.