ארבעה גברים צעירים לא שרדו את יום עבודתם, בשבוע שחלף באתרי העבודה. ביום ראשון בבוקר נהרג פהד גנימאת תושב העיירה צוריף שליד חברון, לאחר שמלגזה פגעה בו בחצר חנות חומרי בניין באזור התעשייה בנתיבות. בצהרי אותו יום, נהרגו דאמן טאטור ואמין בסול תושבי ריינה, לאחר שנפלו מגובה באתר בנייה בחריש. יומיים לאחר מכן, ביום שלישי, נהרג באתר בנייה אחר בחריש רוסלן סרטאן אזרח מולדובי בן 35, אף הוא לאחר שנפל מגובה רב. בין לבין, עוד חמישה עובדים נפצעו באורח קשה.
שבוע נורא, אולם נורא ככל שהיה, היווה אך מקבץ דחוס במיוחד של תאונות שהוא חלק משגרה של מוות, פציעה קשה, פציעות קלות יותר, הפקרות בטיחותית, אדישות, חוסר מקצועיות, חוסר אכפתיות. מציאות שכבר גבתה מתחילת השנה את חייהם של 19 עובדים, מהם תשעה באתרי הבנייה, ופצעה מאות.
השבוע יצאו תושבי הכפר ריינה לתהלוכת אבל אחר ארונם של חברי הילדות, דאמן ואמין, במסעם האחרון להיטמן במנוחת עולמים בדמי ימיהם. הכפר שבת ממלאכתו באותו יום, כל החנויות ובתי העסק נסגרו לאות הזדהות ואבל. לא היה זה ההרוג הראשון באתרי הבנייה מתושבי ריינה, וריינה איננה הכפר או הישוב הערבי הראשון, בישראל ובגדה, ששכל רבים מבניו באתרי הבנייה והעבודה. למעשה, אין ישוב ערבי שסיכת שכול תאונות העבודה לא ננעצה בו ושלא שילם מחיר נורא להכרח ולרצון של תושביו להתפרנס.
מרבית ההרוגים באתרי הבנייה הם אזרחים ערבים או פלסטינים תושבי השטחים. בתאונות העבודה בענפי תעסוקה אחרים חלקם קטן יותר, אולם המשותף למרביתם המכרעת של הנפגעים שהם משתייכים לשכבות אוכלוסייה פריפריאליות מבחינת כוחם הפוליטי והכלכלי והשפעתם על סדר היום התקשורתי והציבורי.
מילים רבות נאמרו השבוע. על תמונת המצב העגומה, על רשלנותם של המעסיקים ועל אוזלת ידם של משרדי הממשלה. על הפיקוח הדל שאינו מרתיע, על המשטרה שלא חוקרת, על רשם הקבלנים שלא שולל רישיונות של קבלנים רשלנים, על הרשויות המקומיות שמתנערות מאחריותן לבנייה שבשטחן. אולם מילים אלה יוותרו כאות מתה אלמלא תקום זעקה ציבורית גדולה שתדרוש שמציאות זו, בה מופקרת זכותם של עובדים – תושבי המדינה והבאים בשעריה כדי לעבוד בה – לביטחון ולכבוד, מציאות שבה יש מי שחייהם שווים יותר ומי שחייהם שווים פחות, תשתנה.
זעקתם של תושבי ריינה, דיר חנא ועראבה, ירוחם, קרית מלאכי, ראשון לציון ודרום תל אביב, צריכה להרעיד לא רק את רחובות הכפרים והערים הללו ולצער לא רק את בני משפחותיהם של ההרוגים. האחריות לשינוי מציאות זו של הפקרת העובדים מוטלת על כולנו. כולנו צריכים לדרוש מהמעסיקים לשמור על בטיחותם על העובדים, ומהממשלה ומהרשויות המקומיות לפעול כדי לחייב אותם לעשות כן.
השבוע הדליקו כמה מתושבי חריש נר לזכרם של העובדים שנהרגו בעיר. רבים התרגשו מאד מהמחווה האנושית הפשוטה הזאת. אור קטן יכול להאיר למרחוק את הדרך בה צריך ללכת כדי לבנות חברה אכפתית ומיטיבה יותר לכלל חברותיה וחבריה. את החיים הצעירים שנגדעו השבוע לא נוכל להשיב, אולם ביחד – רק ביחד – נוכל להגביר את בטיחותם של מקומות העבודה לאלה שיצאו לעבודתם מחר.
ד"ר הדס תגרי מנהלת הקבוצה למאבק בתאונות בנייה
