השולחן העגול של המעסיקים, ארגון המכיל את המנכ"לים של 200 החברות הגדולות במשק האמריקאי, יצא השבוע בהצהרה פשוטה, שיצרה גלים גדולים בשיח הכלכלי ברחבי העולם: בהודעה שהוציא הארגון נכתב כי מהיום לא רק טובתם של בעלי המניות תעמוד לנגד עיניהם בקבלת ההחלטות, אלא טובת החברה כולה. בעבור האדם הסביר אמירה כזאת יכולה להישמע כמעט מובנת מאליה, אבל במובנים מסוימים היא חותרת תחת האמיתות הבלתי מעורערות של הקפיטליזם: מחויבותו הבלעדית של עסק אך ורק לבעלי המניות שלו. האם מדובר ב"רוח חדשה" המוכיחה את כוחו של הדור הצעיר להוביל "שינוי מהותי בקפיטליזם המודרני" כפי שטענו חלק מהמגיבים? מוקדם להגיד, אבל בפראפרזה לסופר האמריקאי מארק טוויין, השמועות על מות הקפיטליזם היו מוגזמות מאד.
אחת האקסיומות היסודיות בכלכלת השוק החופשי היא שחברה בע"מ מחויבת מעל הכול לציבור אחד ויחיד – בעלי המניות שלה. להבחנה זו יש גם משמעות משפטית כשהחברה עומדת בצמתי הכרעה כמו שינויים מבניים או כלכליים, וכשעליה לקבוע מטרות ותכניות פעולה. מדובר באקסיומה כל כך עמוקה, שכשהמשפטן הישראלי ד"ר יוסי רחמים ניסה לערער עליה, הוא נתקל בהתנגדות עזה וכתב ספר של מעל 600 עמודים ובו הסבר מפורט על היסודות המשפטיים והכלכליים המאפשרים לראות בעוד גורמים כבעלי עניין בחברה מלבד בעלי המניות. אחד מאבות האקסיומה הזו, או לכל הפחות אחד ממנסחיה הגדולים, הוא מילטון פרידמן שאמר כי "אחריותו החברתית של עסק היא להגדיל את רווחיו", כשהוא שולל בצורה קטגורית כל שיקולים חברתיים, סביבתיים או קהילתיים מלבד טובתם של בעלי המניות.
אז אכן ימים חדשים הגיעו? כמו כל דבר בשוק החופשי, כדאי לקחת את הדברים בערבון מוגבל מאוד. מעבר לעובדה שלא מדובר בהתחייבות קונקרטית כלשהי, או במסמך מחייב, נכון יהיה לראות את הדברים בהקשרם. בניגוד לאמירה שהמסמך מהווה סימן להתרככותה של המערכת הכלכלית בארה"ב, או "סופו של הקפיטליזם החזירי" צריך לומר בבירור – המערכת הכלכלית-חברתית באמריקה היא מהחזיריות והדורסניות ביותר במערב. רמות אי השוויון בארה"ב הן הגבוהות ביותר במערב, כשמצד אחד חיים בה האנשים העשירים ביותר בעולם, ומצד שני בחלקים נרחבים ממנה נפוץ עוני ברמה של 'עולם שלישי'.
תוכן ההצהרה הוא חיובי, ומדובר בהתפתחות חשובה בשיח החברתי כלכלי בארה"ב. מנכ"לי החברות התחייבו "להשקיע בעובדים, לשלם להם בהוגנות ולתת להם את הזכויות הסוציאליות החשובות", ועוד מספר סעיפים הנוגעים ביחס הוגן לקהילות ולספקים. ג'יימי דיימון, מנכ"ל הבנק ג'י פי מורגן, אמר כי "החלום האמריקאי חי, אבל נשחק". אלכס גורסקי, מנכ"ל חברת ג'ונסון אנד ג'ונסון, אמר כי "ההצהרה מראה איך תאגידים יכולים לעזור לשפר את החברה שלנו כשמנכ"לים מחוייבים באמת לענות על צרכיהם של כל בעלי העניין". מדובר בטענה שמופנית כלפי העולם התאגידי בתדירות גבוהה בשנים האחרונות, ורבים קראו לתאגידים לקחת אחריות גבוהה יותר על הסביבה האנושית והטבעית.
עם זאת, חשוב לזכור כי הפערים הכלכליים בארה"ב נמצאים היום ברמת שיא שלא נראתה מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, ומתקרבים לרמת הפערים הגדולה ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם. לפני מספר ימים פורסם מחקר לפיו השכר הממוצע של מנכ"לים בארה"ב גדל ב-940% בארבעת העשורים האחרונים, לעומת שכרו של העובד הממוצע שגדל רק ב-12%. לאור הנתון הזה, לא מפתיע לגלות שההכנסות של המאיון העליון בארה"ב מהוות כ-20% מכלל ההכנסות במדינה, לעומת הכנסות החציון התחתון שמהוות רק 10% מכלל ההכנסות. מאז שנות השמונים, הולך ומתעשרת קבוצה קטנה זו על חשבון מרבית הציבור האמריקאי.
על אף העובדה שרמת האבטלה בארה"ב נמוכה מאד (3.7%), שיעור העוני במדינה עמד על כמעט 13% בשנת 2017. זה לא תמיד היה המצב באמריקה – לפני שנות השמונים רמות אי השוויון היו נמוכות בהרבה. אז, רמת השכר של מרבית העובדים היתה גבוהה הרבה יותר. לאורך ארבעים השנים האחרונות הלך ונשחק שכר העובדים לעומת רווחי החברות המעסיקות אותם שרק הלכו ותפחו. התעשרותם של אותם המנכ"לים ובעלי המניות שלהם היא תוצר ישיר של מגמה זו. דבר לא יהפוך את מגמת ההתרוששות של הציבור האמריקאי, חוץ מהעלאה הדרגתית אבל דרמטית של שכר העובדים.
בעבר, ארגונים כמו 'השולחן העגול של העסקים' שיחקו חלק משמעותי בהסדר כלכלי חברתי שהיטיב באמת עם כל החברה ולא רק עם בעלי המניות. ארגון זה היה אחד מרבים שהשתתפו בדיאלוג בין המעסיקים, הממשלה וארגוני העובדים, שניווטו יחד את הכלכלה האמריקאית. במערכת של הסכמים ופשרות התקבלו החלטות בנוגע לרמות השכר והמדיניות הכלכלית, שהיוו איזון בין אינטרס העובדים לזה של המעסיקים. מערכת זו היא מה שאיפשר את שנות השגשוג לאחר מלחמת העולם השנייה. כך נראה קפיטליזם חזירי פחות.
מובן שהיום תרחיש כזה הוא בלתי מתקבל על הדעת. הרבה השתנה מאז שנות השמונים – ארגוני העובדים איבדו חלק עצום מכוחם, ובעלי ההון האמריקאים חיזקו את כוחם באופן דרמטי. התחייבותם לדאוג באופן מלא יותר לרווחת עובדיהם היא חשובה, אבל קשה לדמיין שהיא תשנה מהותית את אופי הכלכלה האמריקאית. לטענת כלכלנים כמו צ'רלס גודהרט, מדובר בכלל במהלך אסטרטגי – מתוך החשש שהמערכת כמו שהיא פשוט לא תחזיק. "אני חושב שיש סכנה בהתמרדות", אמר גודהרט ל'דבר ראשון'. "אחת ההשפעות של העלייה באי השוויון בחברות שלנו היא שחלקים גדולים מהאוכלוסייה מרגישים שהאליטות בחברות שלנו מנצלות אותם". המיליארדר ג'ון רופרט, הבעלים של ענקית התכשיטים קרטייר, ניסח זאת בפשטות לפני כמה שנים כשאמר בועידה כלכלית במונקו כי החשש שהעניים ביותר יתקוממו משאיר אותו ער בלילה.
