צינור האיסט מד (EastMed), שעל הקמתו חתמו ביום חמישי האחרון ישראל, קפריסין ויוון, הוא אחד מהפרויקטים השאפתניים בעולם: מדובר בצינור הגז הארוך בעולם, שיוביל גז מישראל עד אירופה. גם מצרים עשויה ליהנות מהפרויקט, אם יושלם אי-פעם. הפרויקט סובל מהיתכנות כלכלית נמוכה ומקשיים הנדסיים מורכבים ועם זאת, מדינות האזור עושות מאמצים כנים לקדמו. אלא שהסיבות לכך הן יותר פוליטיות מכלכליות.

מטקס החתימה נעדרה איטליה, אך למרות זאת שר הכלכלה האיטלקי סטפנו פטואנלי שלח ביום רביעי האחרון מכתב תמיכה לשר הסביבה והאנרגיה היווני קוסטיס הצידקיס, בו הוא "מאחל להצלחת היוזמה, בו איטליה תמשיך לתמוך במסגרת פרויקטים משותפים של מדינות האיחוד האירופי."

שיתוף פעולה מסוג זה לא נשען על בסיס כלכלי מוצק, אלא מקודם גם בשל אינטרסים פוליטיים ובראשם – השאיפה האמריקאית לבלום את התרחבות ההשפעה האזורית של טורקיה ורוסיה. האסטרטגיה האמריקאית מבוססת על קידום ברית בין ישראל, יוון, קפריסין ומצרים בגיבוי אמריקאי בכדי למנוע במאמצים הטורקיים להרחיב השפעה במזרח הים התיכון, וכן כדי למתן את ההשפעה של רוסיה, אשר ניכרת מאוד בזירה הסורית וגם במצרים.

לברית זו, כמו לכל מהלך פוליטי, יש סיכונים וסיכויים, אך להעמיד במרכזה את צינור הגז כפרויקט הדגל, עלול להפוך למקרה של עלות ללא כל תועלת.

ד"ר נמרוד גורן, ראש 'מיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית' מזהיר מפני השלכות ההסכם. "מיקוד הפסגה המשולשת בצינור הגז לאירופה – שהיתכנותו מוטלת מאוד בספק – והמסגור שלה כאנטי-טורקי עלולים לפגוע ביכולת הישראלית להעמיק את הישגיה באזור" הסביר, "עדיף לישראל לאתר ולקדם פרויקטים ישימים ומידיים בים התיכון, שגם מעודדים יישוב סכסוכים באזור."

 מהו ה-East Med?

ה-EastMed הוא שם הפרויקט הקמת צינור הגז ישראל-אירופה. צינור שיעבור דרך קפריסין, יוון ואיטליה. 1,335 ק"מ ממנו אמורים להיות מונחים על קרקעית הים התיכון, בעומק של שלושה ק"מ, 537 הק"מ הנותרים יעברו ביבשה. הקיבולת התחלתית שלו אמורה להיות 10 BCM בשנה ולעלות בעתיד ל-20 BCM בהשקעה נוספת. התקציב המשוער לקיבולת ההתחלתית הוא 70 מיליון דולר לשלב התכנון וסביב 6-7 מיליארד דולר לשלב ההקמה.

תוואי צינור הגז EastMed (גרפיקה: אידאה)

היתכנות כלכלית נמוכה

לפי נתוני מקינזי, ספקיות הגז המרכזיות לאירופה הן רוסיה (165 BCM) ונורווגיה (111 BCM). ארה"ב מפעילה לחצים על אירופה, מזה שנים, להקטין את התלות ברוסיה בנושא אנרגיה בכלל ובגז בפרט.

האירופים מעוניינים גם הם בגיוון שכזה, אך לרוסיה יש יכולות עצומות מבחינת מלאי וכושר תובלה. לכן, למרות המחאות מוושינגטון, החליטו הגרמנים, בהובלת הקנצלר לשעבר גרהארד שרדר, להוסיף על הצינור הנוכחי בין שתי המדינות (ה-Nord Stream), צינור נוסף שיעבור דרך הים הבלטי (Nord Stream 2), ולרכוש עוד הרבה גז מרוסיה. 

לפי דיווח באתר מודרן דיפלומסי, ארה"ב הטילה סנקציות על חברות המניחות את הצינור בים הבלטי, אף שמדובר בחברות במדינות ידידותיות לה, במה שמשקף קרע במדיניות הכלכלית בין ארה"ב לאיחוד האירופי. הקרע התחיל עוד קודם לכן, סביב הסכם הגרעין עם איראן, שכלל גם הוא סנקציות וקנסות על חברות מערביות שסחרו עם איראן.

צינורות פלדה המאוחסנים בנמל מורקן שבגרמניה, שישמשו את בניית קו הגז Nord stream 2. (צילום: Stefan Sauer/dpa via AP)

למרות ההמאמצים הניכרים של קפריסין, ישראל ויוון, מסמך מדיניות של האיחוד העוסק בנושאי העצמאות האנרגטית וגיוון המקורות מ-2017 כלל לא מזכיר את ישראל כמקור כלשהו לגז. לפי המסמך: "פוטנציאל הייצוא של מזרח הים התיכון ושל אלג'יר, כתוצאה מתשתיות הייצוא, הוא מוגבל מאוד. המקורות היחידים שיוכלו להגביר תפוקה ויצוא לאירופה תוך 10-5 שנים הם שוק הגז הנוזלי (LNG) העולמי ויצוא הגז הרוסי". לגבי עתודות הגז באזור מזרח הים התיכון נכתב כי "העברתן לאירופה צפויה להיות קשה והן ישמשו בעיקר במדינות האזור עצמו."

תמיכה מסויימת בפרויקט התקבלה לאחרונה לאחר שחברת אנרג'יאן היוונית, הפעילה גם בישראל, חתמה על מזכר כוונות (LOI) בו היא סיכמה עם חברת גז ביוון על כוונה לשריין קיבולת הולכה בצינור של 2 BCM בשנה.

פוטנציאל התנגשות עם רוסיה

 צבי מגן, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ושגריר ישראל ברוסיה לשעבר מסר לדבר כי "רוסיה עושה מאמצים גדולים להתבסס באיזור מזרח הים התיכון. זה עצמו לא חדש, החידוש הוא בשלב שמתחיל עכשיו בתחרות האזורית."

לדבריו, "רוסיה החלה להתערב באיזור עם הפלישה לסוריה, והמטרה מראש הייתה מרחבית ואזורית, מסיבות צבאיות. הים התיכון היה קודם 'המגרש הפרטי' של נאט"ו נגד רוסיה. הרוסים קודם כל רצו בנוכחות ימית ובסיסים כדי לבלום את עוצמת ארה"ב. לאחר הבסיס הימי בסוריה, יש לה הבנות לגבי קבלת בסיס ימי גם במצרים וגם בלוב."

פגישה בין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, 22 באוקטובר 2019 (AP Photo/Sergei Chirikov, Pool)

מגן הסביר כי האמריקאים כעת מפעילים כח נגדי בו ישראל היא שחקן אזורי חשוב, ובעזרת בנות בריתה, יוון, קפריסין וגם איטליה נוצר ציר שפועל נגד טורקיה. "רוסיה בונה על הובלת גז לאירופה, גם דרך טורקיה. טורקיה מעוניינת בגז בשטחי קפריסין. המאמצים של טורקיה ורוסיה צפויים רק לגבור", אמר.

ה-EastMed לא מהווה איום של ממש על אספקת הגז הרוסית, משום שהוא קטן מאוד, אך יכול להיתפס כהתגרות בשל ההקשר הפוליטי הנלווה לו. רוסיה יכולה בקלות להפחית את מחירי הגז אותו היא מייצאת באופן שיפגע עוד יותר בכדאיות של הפרויקט השאפתני בים התיכון עוד לפני שהושלם התכנון ועוד יותר מכך, לפני שיושקע (אם וכאשר) הכסף בבנייתו.

צינור קטן, יקר וקשה להנחה

על פי התכניות, הצינור יוכל לספק, בהיקפו המקסימלי, גז בכמות המקבילה לפחות מפעמיים הצריכה הישראלית השנתית, העומדת כיום על כ-BCM 11 בשנה, ומטפסת לאט. אירופה אכן סובלת מתלות הולכת וגדלה בייבוא גז מרוסיה, וכן מהדלדלות הפקת הגז באירופה עצמה, אך מדובר בשוק שגדול על הצינור הישראלי. בחינת שוק זה מחדדת את הספקות. הביקוש לגז טבעי באירופה נמצא במגמת עלייה עקבית, של קרוב ל-5% בשנה. סך הביקוש מגיע לקרוב ל-BCM 600 בשנה מתוכם מעל ל-400 BCM מייבוא (מיליארדי מטרים מעוקבים) ואילו איטליה לבדה צורכת קרוב ל-55 BCM.

 לכן, ה-EastMed עשוי להוביל לגיוון זעיר בלבד במקורות הגז באירופה, אך לא להשפעה תחרותית, מפני שזו אפשרית רק כשההיצע גדול מספיק מהביקוש. הצינור, שלא יושלם לפני 2025, כשהביקוש באירופה עד אז צפוי לעלות ב-80-60 BCM. בסיכומו של דבר, מדובר בצעד קטן מאוד לאירופה, שלא משתלם לה מספיק בשביל לממן פרויקט כה משמעותי לישראל ובעלות בריתה.

איום הנוסף: הכלכלה הירוקה

הצעות מדיניות חדשות באירופה, המתכתבות עם הצעות ה"גרין ניו דיל" של השמאל האמריקאי, מבוססת על גישה הפוכה. לפי רעיון זה, במקום למצוא מקורות אספקה חדשים לגז, לקדם את הפחתת הביקושים לגז, כחלק ממעבר לכלכלה ירוקה ומשק אנרגיה נטול פחמן.

גם אם מדובר בתהליך ארוך מאוד, הוא מגביל את התוחלת כלכלית של תכנון פרויקטים חדשים. הדברים נכונים עוד יותר כלפי ה-EastMed, שהוא פרויקט יקר, מסובך וקטן בקנה מידה אירופי, שזקוק לשנים רבות של פעילות כדי להחזיר את ההשקעה. אם ממשלות העולם יאשרו חקיקה נרחבת המטילה על תעשיות הדלקים את העלויות החיצוניות – הנזק הבריאותי והאקלימי שהן גורמות – הרי שהרווחיות שלהן תצנח, עוד לפני שמתחשבים בקשיים ההנדסיים היחודיים של הצינור הים תיכוני.

שלוש טורבינות ברוד-איילנד בארה"ב (AP Photo/Michael Dwyer, File)

כבר היום מחירי הגז נמוכים מאוד בהשוואה רב שנתית. אמנם, הצמיחה המאסיבית בשימוש באנרגיות מתחדשות לא גרמה עד היום להפחתת הביקושים לדלקים פוסיליים כמו נפט וגז, משום שסך הביקוש לאנרגיה בעולם ממשיך לעלות. עם זאת, יעילות מתקני האנרגיה מתחדשת נמצאת בעליה מתמדת, לצד פיתוח מואץ של טכנולוגיות אגירת אנרגיה. מגמה זו תומכת בלחץ כלפי מטה על מחירי הנפט והגז.

הרגל החזקה: האינטרס הפוליטי

בשנים האחרונות, הוזכר ה-EastMed בעיקר בהקשר מזרח תיכוני-אירופאי. בפועל, קיימת מדיניות אמריקאית נמרצת לקידומו, כחלק מנסיון ליצור ברית בין מדינות, שאמורה לחסום נסיונות התעצמות מכיוון טורקיה ורוסיה. לאחרונה עבר בקונגרס האמריקאי חוק "שיתוף הפעולה במזרח הים התיכון בנושאי אנרגיה וביטחון". החוק הוא יוזמה דו מפלגתית, בהובלת הסנאטורים מארקו רוביו מהמפלגה הרפובליקנית ורוברט מנדז מהמפלגה הדמוקרטית. החוק מתאר שינוי במדיניות האמריקאית כלפי מדינות האיזור, שמורכבת מהסרת האמברגו האמריקאי לגבי אספקת נשק ואימונים ליוון ולקפריסין, ותמיכה במיזמים משותפים של ישראל, יוון וקפריסין בתחומי האנרגיה.

"רוסיה בונה על הובלת גז לאירופה, גם דרך טורקיה. טורקיה מעוניינת בגז בשטחי קפריסין. המאמצים של טורקיה ורוסיה צפויים רק לגבור"

חוק זה נמצא בהתנגשות ישירה עם טורקיה, שחתמה על הסכם יומרני מאוד עם אחת הממשלות בלוב, לפיו מימי מזרח הים התיכון נחלקים בין לוב וטורקיה, במהלך שזכה למחאות בישראל, יוון, קפריסין וגם במצרים. טורקיה גם פועלת בתחום הקידוחים הימיים באזור קפריסין הצפונית, במהלך שנחשב על ידי הממשלה הקפריסאית להפרת ריבונות. הטורקים גם גינו את ההסכם החדש, שלא כולל את טורקיה וקפריסין הצפונית, למרות שישראל, קפריסין ויוון לא מתנגדות עקרונית לשילובה של טורקיה, אם תרצה להצטרף. טורקיה אף פרסמה בפומבי את הצעתה לשלוח כוחות צבאיים ללוב, מה שעורר התנגדות משחקנית עולמית אחרת – רוסיה.

עימות מעצמתי ואזורי

במכון מתווים פרסמו סקירה לגבי הפרויקט, לפי עמית המחקר גבריאל מיטשל, "ההיתכנות הטכנית והכלכלית נמצאים תחת בחינה של הנציבות האירופית. לאור ירידת מחירי הגז, ההיתכנות הכלכלית מהווה סימן שאלה גדול. למרות המאמץ הפוליטי, נכון לעכשיו תעשיית האנרגיה נשארת ספקנית לגבי הצינור."

לעומתו, לדברי מיכאל הררי, שגריר ישראל בקפריסין לשעבר ועמית מדיניות במכון, "הפסגה המשולשת והאשרור הצפוי בה למחויבות ישראל, יוון וקפריסין לקדם צינור גז טבעי לאירופה מהווים מסר מדיני חשוב אל מול ההתפתחויות האחרונות בים התיכון, ובראשן ההסכמים עליהן חתמו בסוף נובמבר טורקיה ולוב (המשטר בטריפולי). התמיכה של ישראל בבעלות בריתה בים התיכון (כולל מצרים, על אף שאינה משתתפת בפסגה המשולשת) ובמערך הבריתות שהתגבש באזור היא ראויה, מתבקשת ומשרתת היטב את האינטרסים המדיניים והכלכליים הישראלים". לטענתו, ישראל צריכה להמשיך ולפתח את שיתוף הפעולה עם יוון וקפריסין, ולהתקדם לחתימת הסכם בנוגע לשדה הגז המשותף שלה עם קפריסין. עם זאת, הדגיש הררי כי יש לשמור על מרחב תמרון מדיני, שיאפשר לקיים דיאלוג עם טורקיה וכדי להתמודד עם המתח הגובר באזור, "ולנסות להפחית אותו."