מגפת הקורונה תשאיר את כלכלת ארצות הברית עם שוק עבודה מצולק קשות. יותר מ-20 מיליון איש איבדו את עבודתם במהלך המשבר, ורק מחצית מהם זכו לשוב אליה. שלא במפתיע, אובדן מקומות העבודה היכה באופן קשה במיוחד בעובדים מוחלשים ופחות משכילים.

זו החמרה של מגמה שהייתה קיימת עוד קודם לכן. זמן רב לפני המגפה כבר היה שוק העבודה האמריקני בתהליך הולך וגובר של קיטוב. משרות טובות של המעמד הבינוני החלו להעלם כבר לפני עשורים, בגלל האוטומציה, צמצום התעשייה, התחרות הגלובלית, והופעתה של "כלכלת החלטורה".

כדי לשקם את הכלכלה האמריקאית, את החברה האמריקאית ואת הפוליטיקה האמריקאית, על ממשלו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן לענות על שאלה פשוטה: "מאיפה יבואו המשרות הטובות?"

משרות טובות מצריכות כישורים ספציפיים, ורק חברות יצרניות יכולות ליצור אותן. לפיכך, יצירת משרות טובות במספרים גדולים מחייבת טיפול הן בצד ההיצע והן בצד הביקוש של הבעיה.

השוק הוא לא הפתרון

בצד ההיצע, על העובדים להיות מצוידים בכישורים אותם דורשות החברות היצרניות. בצד הביקוש, חייב להיות פלח גדול מספיק של חברות קטנות ובינוניות, שהן גם יצרניות וגם מסוגלות להרחיב את התעסוקה שהן מציעות.

העשורים האחרונים הוכיחו שהשווקים לבדם אינם מסוגלים לפתור את הבעיה. על כל דרגי הממשל להיות מעורבים בפתרון באופן פעיל. החדשות הטובות הן שישנן ראיות משמעותיות  לגבי סוג התוכניות שאכן עובדות.

בחזית בניית הכישורים, "תוכניות הכשרה סקטוריאליות", כפי שהן מכוּנות, הצליחו במיוחד. תכניות אלו מקנות הרבה יותר מאשר הכשרה מסורתית: הן מתואמות באופן הדוק עם המעסיקים, ומנחילות לעובדים כישורים המותאמים לצרכיהן של תעשיות ספציפיות, כמו שירותי בריאות או טכנולוגיות מידע. עובדים המשתתפים בתוכנית מקבלים מגוון של שירותי "מעטפת", החל מטיפול בילדיהם וכלה בהצבתם במקומות עבודה, בנוסף להכשרה ולרישוי.

הכשרה מקצועית במכללה לרתכות בתל אביב (צילום: ניצן צבי כהן)

התוכנית הידועה ביותר מבין תוכניות אלו היא פרויקט QUEST שבסן אנטוניו, טקסס, הפועל מאז שנות ה-90 של המאה ה-20. יש תכניות רבות נוספות שפועלות על פי אותו מודל, כמו Per Scholas ברובע ברונקס שבניו יורק, ו- JVS שבבוסטון. הוכח שתוכניות הכשרה סקטוריאליות כאלו הגדילו את הכנסתם של עובדים מוחלשים ביותר מ-20% בממוצע, בעלות נמוכה יחסית.

תמריצי מס בחוץ, שירותים מותאמים אישית בפנים

כמו כן, יש לנו ניסיון ניכר שעשוי להנחות אותנו בצד הביקוש. תמריצי מס וסובסידיות עשויים למשוך חברות לאזורים לא מפותחים, אך הם אינם יעילים במיוחד. הם יקרים ולעיתים קרובות מבזבזים כספי ציבור על פרויקטים שהיו יוצאים אל הפועל בכל מקרה.

מה שעובד הרבה יותר טוב, כפי שהוכיח טים ברטיק ממכון אַפְּג'וֹן, הוא לספק שירותים עסקיים או תשתית מותאמים אישית – כמו ייעוץ ניהול וטכנולוגיה, כוח אדם מיומן או פיתוח קרקעות מקומי – לחברות מקומיות. עזרה מסוג זה, התפורה לפי צרכיהן של החברות הספציפיות, עשויה לסייע להן להתגבר על האילוצים המיוחדים הניצבים בפניהן, להיות יצרניות יותר ולהרחיב את כושר ההעסקה שלהן. תכניות אלו מצריכות יצירת קשרים בין חברות מקומיות לבין משקיעים פוטנציאליים שמבינים את צרכיהן, כמו גם יכולת להגיב במהירות וביעילות.

ג'ו ביידן נפגש עם נציגי איגוד העבודה הלאומי של ארה"ב בפנסילבניה, במהלך הקמפיין לנשיאות (צילום: AP/Carolyn Kaster)

עד כאן פירטנו את החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שמיזמים מוצלחים אלה, המתמקדים בחברות ובעובדים, פועלים כיום בהיקף נמוך מאוד. תכניות הכשרה סקטוריאליות מופעלות בדרך כלל בידי קבוצות קהילתיות או סוכנויות לא ממשלתיות, ומימון מוגבל וחוסר עניין מצד המדינה והסוכנויות הפדרליות, מונעים מהן להתרחב. כתוצאה מכך, הן מצליחות לשרת רק אלפי עובדים, ולא את מיליוני העובדים הזקוקים להן.

בדומה לכך, גם התכניות לאספקת שירותים עסקיים מותאמים אישית אינן זוכות למימון מספיק. ברטיק מעריך שכלל החברות בארצות הברית מקבלות 47 מיליארד דולרים בשנה באמצעות תמריצי מס של המדינה ושל הממשל הפדרלי לצורך השקעות. לעומת זאת, ההוצאה השנתית הכוללת על שירותי הכשרה מותאמים אישית והרחבת הייצור, היעילים הרבה יותר מבחינת יצירת מקומות עבודה, מסתכמת בכמיליארד דולרים בלבד.

בעיה נוספת היא שתוכניות המתמקדות בעובדים ובחברות לעיתים קרובות אינן מתואמות היטב. אף על פי שתכניות הכשרה סקטוריאליות בנויות בגישת "הלקוח הכפול" המשרתת גם את המעסיקים וגם את העובדים, היכולת שלהן להשפיע על מדיניות ההעסקה של החברות – כולל אימוץ טכנולוגיות ונוהלי משאבי אנוש – נותרה מוגבלת. מדיניות המתמקדת בחברות עלולה להתעלם מצרכי התעסוקה המקומיים אם היא מתמקדת יותר מדי ביעדים אחרים, כמו חידושים טכנולוגיים וייצוא תחרותי.

ההבטחה של ביידן

תכניות יעילות ליצירת משרות טובות נבנות בהתאם לצרכיהן של קהילות ספציפיות, ועל ההנהגה המקומית לנהל אותן. אך גם הממשל הפדרלי יכול למלא בהן תפקיד משמעותי. הוא יכול לערוב לדחיפה מאסיבית במימון תוכניות כאלו, ולעודד מדינות ורשויות מקומיות לנסות עוד תכניות כאלו, שהצליחו במקומות אחרים. לפיכך, יש כאן הזדמנות ענקית עבור ממשל ביידן.

ג'ו ביידן במהלך הפריימריז לראשות המפלגה הדמוקרטית. "משרה אחת צריכה להספיק" (צילום: AP Photo/Michael Dwyer)

ביידן הבטיח להעלות את שכר המינימום הפדרלי ולעודד ייצוג רב יותר של עובדים באיגודים מקצועיים. מעבר לצעדים חשובים אלה, תכניותיו נשענות במידה רבה על תמריצי מס. על פי הצעותיו, חברות שיגבירו את העסקת העובדים בארצות הברית יקבלו זיכויי מס, ואילו חברות שישקיעו בחו"ל ויגבירו את הייבוא יקבלו עונשי מס. הוא מתכוון גם להגדיל את ההוצאה הפדרלית על סחורות שיוצרו בארצות הברית ועל מחקר ופיתוח ממשלתי.

תוכניות אלו של תמריצי מס, רכש וחדשנות צפויות לעלות כמה מאות מיליארדי דולרים. הגדלה משמעותית בתוכניות המפותחות ומנוהלות באופן מקומי כדי ליצור משרות טובות יעלו פרוטות בהשוואה לכך. על ממשל ביידן ללכת רחוק יותר, על ידי בניה על ההצלחות המוכחות של תכניות כאלו והפיכתן לאבן הפינה באסטרטגיה שלו לבנות מחדש את אמריקה.

***

דני רודריק, פרופסור לכלכלה פוליטית בינלאומית בבית הספר לממשל ע"ש ג'ון פ. קנדי באוניברסיטת הרווארד, הוא כותב הספר דיבור ישיר על סחר: רעיונות לכלכלה עולמית שפויה.

© Project Syndicate, 2020