לפני 15 שנה, כתבתי ספר קטן בשם "אי-נחת בגלובליזציה", שתיאר את האופוזיציה, ההולכת וגדלה, במדינות המתפתחות לרפורמות שעודדו את מגמת הגלובליזציה. הייתה זו תופעה מסתורית: לאנשים באותן מדינות נאמר שהגלובליזציה תשפר, באופן כללי, את מצבם. אם כך, מדוע בעצם פיתחו עוינות כלפיה?

כעת מצטרפים עשרות מיליונים מהמדינות המפותחות למתנגדי הגלובליזציה בשווקים המתעוררים ובמדינות המתפתחות . סקרי דעת קהל, כולל מחקר קפדני שערך סטנלי גרינברג (יועץ פוליטי ועורך סקרים אמריקני, אשר שימש כיועץ עבור מנהיגים בכל רחבי העולם. בישראל ייעץ לאהוד ברק, לעמיר פרץ ושלי יחימוביץ', ד.ר.) ועמיתיו במכון רוזוולט, מראה כי הסחר הבין-לאומי הוא בין המקורות העיקריים לאי-הנחת של חלק גדול מהאמריקנים. השקפות דומות ניתן למצוא גם באירופה.

כל הפתיחות והשיבושים בסדר הקיים היו אמורים לעשות אותנו עשירים יותר, והמדינות המפותחות יכלו לנקוט צעדי מדיניות כדי להבטיח שהרווחים יתחלקו באופן שווה יותר.

איך יכול להיות שמשהו שמנהיגינו הפוליטיים – כמו גם כלכלנים רבים – אמרו שכולנו נרוויח ממנו הפך למושמץ כל כך?

תשובה אחת, שניתן לשמוע מדי פעם מכלכלנים ניאו-ליברלים, המקדמים מדיניות זו, היא שאכן טוב יותר לאנשים בזכות הגלובליזציה. הם פשוט לא יודעים את זה. אי-הנחת שלהם היא עניין לפסיכיאטרים, לא כלכלנים.

אך נתוני ההכנסות מגלים שהניאו-ליברלים הם אלו שעשויים להרוויח מטיפול פסיכיאטרי. חלקים גדולים של האוכלוסייה במדינות המפותחות נמצאים במצב לא טוב: בארה"ב, 90% התחתונים סבלו מקיפאון בהכנסתם קרוב לשליש מאה. ההכנסה החציונית של זכר שמועסק משרה מלאה נמוך, ראלית (בהתאמות לשינויי אינפלציה) מזו של לפני 42 שנים. בתחתית הסולם, השכר הראלי הוא בר-השוואה לרמתו לפני 60 שנה.

חוקי המשחק חייבים שוב להשתנות – ומהלך כזה חייב לכלול כלים לאילוף הגלובליזציה

ההשפעה של ההפרעה והקושי הכלכלי שחווים אמריקנים רבים, צצה אפילו בנתוני הבריאות שלהם. כך, למשל, הכלכלנים אן קייס וחתן פרס נובל לשנת 2015 אנגוס דיטון הראו ירידה בתוחלת החיים של חלקים מאוכלוסיית הלבנים האמריקנית.

המצב מעט יותר טוב באירופה – אך רק קצת יותר טוב.

ספרו החדש של ברנקו מילנוביץ', 'אי-שוויון גלובלי: גישה חדשה לעידן הגלובליזציה', מעניק מספר תובנות חיוניות העולות מניתוח המנצחים והמפסידים הגדולים, ביחס להכנסה, בשני העשורים בין 1988 ו-2008. בין המנצחים הגדולים נמצאים האחוזון הגלובלי העליון, הפלוטוקרטים של העולם, אך גם המעמד הבינוני בכלכלות המתעוררות. בין המפסידים הגדולים – אלו שהרוויחו מעט או כלל לא – נמצאים אלה שבתחתית ומעמדות הביניים והעובדים במדינות המפותחות. הגלובליזציה היא לא הסיבה היחידה לכך, אבל היא אחת הסיבות.

בהנחה שקיימים שווקים מושלמים (הנמצאת בבסיס רוב הניתוחים הכלכליים הניאו-ליברליים) סחר חופשי מביא להשוואה בשכרם של עובדים לא מיומנים מסביב לעולם. סחר בטובין הוא תחליף לתנועה חופשית של בני אדם. ייבוא טובין מסין – כאלו שייצורם דורש מספר רב של עובדים לא מיומנים – מפחית את הביקוש לעובדים כאלו באירופה וארה"ב.

התהליך הזה הוא כל כך חזק עד כי הוא שקול להגירה מתמשכת של עובדים סיניים לארה"ב ואירופה. המערב  עשוי לשמור על יתרון תחרותי, אם בשל עלויות הובלה, או היתרון הטכנולוגי, אך בסופו של דבר הפרשי השכר בין סין והמערב ייעלמו כליל. שלא במפתיע, הניאו-ליברלים מעולם לא פרסמו את ההשלכה הזו של הליברליזציה של השווקים, בזמן שטענו – יש מי שיאמר, שיקרו – שכולם ירוויחו ממנה.

כישלון הגלובליזציה בקיום הבטחותיהם של פוליטיקאים מהזרם המרכזי, ערערה בוודאי את האמון והביטחון ב"ממסד". חבילות הסיוע הנדיבות שהציעו ממשלות לבנקים שחוללו את המשבר הפיננסי ב-2008, בזמן שאזרחים רגילים, ככלל, נאלצו לדאוג לעצמם, חיזקו את ההשקפה שהכישלון הזה הוא לא פשוט עניין של שיפוט כלכלי מוטעה.

בארה"ב, חברי הקונגרס הרפובליקנים התנגדו להענקת סיוע לאלו שנפגעו מהגלובליזציה באופן ישיר. באופן כללי יותר, ניאו-ליברלים, מתנגדים להענקת קצבאות שהיו מגנות על המפסידים, ככל הנראה מתוך חשש ליצירת תמריצים שליליים.

אבל הם לא יכולים להינות משני העולמות: אם הגלובליזציה עתידה להיטיב עם רובה של החברה, חייבים להיות בתוקף אמצעים חזקים של ביטחון סוציאלי. בסקנדינביה הבינו את זה כבר מזמן; זה היה חלק מהאמנה החברתית שעזרה לשמור שם על חברה פתוחה – פתוחה לגלובליזציה ולשינויים טכנולוגיים. ניאו-ליברלים בשאר העולם לא הבינו זאת – וכעת, בבחירות בארה"ב ובאירופה הם מקבלים את מה שמגיע להם.

הגלובליזציה היא, כמובן, רק חלק אחד מכל מה שמתרחש; החדשנות הטכנולוגית היא חלק נוסף. אך כל הפתיחות והשיבושים בסדר הקיים היו אמורים לעשות אותנו עשירים יותר, והמדינות המפותחות יכלו לנקוט צעדי מדיניות כדי להבטיח שהרווחים יתחלקו באופן שווה יותר.

במקום זאת, הן קידמו שינויים מבניים בשווקים שהגדילו את אי-השוויון והחלישו את הפעילות הכלכלית הכוללת; הצמיחה למעשה האטה אחרי שהחוקים נכתבו מחדש לטובת הבנקים והתאגידים – העשירים והחזקים – על חשבון כל השאר. כוח המיקוח של העובדים הוחלש; חוקים הנוגעים לתחרות כלכלית לא עודכנו וחוקים אחרים לא נאכפו במידה מספקת. הפיננסיאליזציה (השליטה של השווקים הפיננסיים בכלכלה, ד.ר.) התקדמה במהירות והמשילות התאגידית הלכה ונהייתה גרועה יותר.

כפי שטענתי בספרי האחרון "לכתוב מחדש את חוקי הכלכלה האמריקנית", חוקי המשחק חייבים שוב להשתנות – ומהלך כזה חייב לכלול כלים לאילוף הגלובליזציה. שני ההסכמים החדשים שהנשיא ברק אובמה מקדם כעת – השותפות הטראנס פסיפית (TPP) בין ארה"ב ו-11 מדינות באוקיינוס השקט, ושותפות הסחר וההשקעה הטרנס אטלנטי (TTIP) בין האיחוד האירופי וארה"ב – הם צעדים בכיוון הלא נכון.

הסחר הבין-לאומי הוא בין המקורות העיקריים לאי-הנחת של חלק גדול מהאמריקנים. השקפות דומות ניתן למצוא גם באירופה.

המסר המרכזי של "אי-נחת בגלובליזציה" היה שהבעיה היא לא בגלובליזציה אלה באופן בו התהליך הזה נוּהל. למרבה הצער, ההנהלה לא התחלפה. חמש עשרה שנים מאוחר יותר, אי-הנחת החדשה הביאה את המסר הזה הביתה לכלכלות המפותחות.


ג'וזף שטיגליץ הוא חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, פרופסור באוניברסיטת קולומביה, יו"ר משותף של קבוצת המומחים הבכירים למדידת ביצועים כלכליים והתקדמות חברתית ב-OECD, וכלכלן ראשי במכון רוזוולט. כיהן בעבר כסגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי בבנק העולמי.

פורסם במקור ב- Project Syndicate, תורגם על ידי שי וינבלום