איתן בוכוול נזכר בתלמידתו, מעין ברהום ז"ל, כשהוא שומע ברדיו את השירים שאהבה.  אריאל סרי-לוי, המורה של של יעל סדן ז"ל למחשבת ישראל, הבין רק לאחר מותה כמה היה משמעותי עבורה. שירה שדה, המחנכת של אלה אור ז"ל, הציבה את תמונתה על מחזיק המפתחות שלה. אריאלה טויטו שמשון, המחנכת של אילן בר שלום ז"ל, מספרת לתלמידיה ולילדיה על הנערה שלא היססה להילחם על מה שצודק בעיניה.

מעין, יעל, אילן ואלה נהרגו לפני שלוש שנים בדיוק, כשנקלעו לשיטפון במהלך טיול גיבוש של מכינת בני ציון בנחל צפית שבמדבר יהודה. הן ומשפחותיהן לא ידעו שהטיול התקיים למרות אזהרות חמורות על שטפונות ואיסור לטייל באזור, כשהנהלת המכינה והמדריכים פועלים בניגוד מוחלט לכל כללי הבטיחות. באסון נהרגו תשע נערות ונער, כולם תלמידי י"ב או חניכי המכינה.

ראש המכינה יובל כאהן, ומנהל התכנית החינוכית אביב ברדיצ'ב, הואשמו בהמתה בקלות דעת, והשניים מסרבים להודות באשמה. ועדת חקירה שמינה שר ההתיישבות, צחי הנגבי, האחראי על המכינות, הוסמכה בפברואר השנה במטרה לבדוק את הליקויים המערכתיים שהובילו לאסון.

כמו בני המשפחה והחברים, גם המחנכים נותרו עם הכאב והאובדן. בשיחה עם 'דבר' הם מספרים על הנערות שמתו בטרם עת, ועל ההתמודדות האישית שלהם.

"בכל מחזור ומחזור מוצפים מחדש כל מה שמעין עשתה ויצרה"

איתן בוכוול, המחנך של מעין ברהום בכיתה י"א-י"ב בתיכון בויאר בירושלים
"הימים של יום השנה הם לא פשוטים. שמתי לב שהשנה לא יורד גשם, בניגוד לאזכרות הקודמות, שבימים ההם מזג האוויר היה דומה ליום האסון. ביום השנה אנחנו מתכנסים ביחד, בוגרי מחזור נ"א בבויאר, המחזור של מעין, ועולים ביחד לקבר. אחר כך יושבים במבנה בית הספר בשביל לשוחח, לשתף ולשיר.

אנחנו רואים את הבנות משתחררות מצה"ל, הבנים סופרים את הימים לשחרור. בני המחזור שלה גדלים, משתנים – כל אחד חושב על העתיד שלו, בעוד מעין ממשיכה להיזכר עם החיוך שלה, כמו בתמונת סטילס.

מעין ברהום ז"ל. "המחשבה שמלווה אותי היא שמעין לנצח תישאר בתור השתיל שהיה לו המון לתת, המון לפרוח – לתת יופי וטוב לעולם" (צילום: אלבום פרטי)

המחזור שלימדתי את מעין היה הראשון שליוויתי כמחנך, ומאז מלווה אותי תחושה של פוטנציאל שלעולם לא ימומש. אנחנו היינו חלק מהחממה שגידלה אותם מוגנים מהעולם. מנסים לתת להם את הכלים והמילים שיעזרו להם לצמוח בעולם, ואז משחררים אותם לחופשי לצבא, למכינה ולחיים. המחשבה שמלווה אותי היא שמעין לנצח תישאר בתור השתיל שהיה לו המון לתת, המון לפרוח – לתת יופי וטוב לעולם.

הזיכרון שלנו כמחנכים שליוו אותה קיים בכל דבר. עוד שבוע אנחנו מעלים עוד מחזור שמסיים הפקת תיאטרון, ומבחינתי גם בדבר הזה יש המון כאב. בתיכון הכל במחזורים, ובכל מחזור ומחזור מוצפים מחדש כל מה שמעין עשתה ויצרה. המחזוריות הזו היא חלק מהעשייה שלנו, אנחנו עוברים אותה כל שנה עם תלמידים אחרים, ובגלל האופן שבו החיים של מעין נקטעו, היא ממשיכה להיות איתנו.

גם בטקס סיום של המחזור של מעין, היא המשיכה להיות חלק מרכזי ממנו. הוא היה טקס רגיל מצד אחד, ומצד שני המקום שמעין תפסה היה מרכזי מאוד. חברות מאוד טובות שלה, שהן זמרות מאוד טובות, ביצעו שירים שהיא אוהבת. גם היום, שלוש שנים אחרי, כשאני שומע את השירים האלו ברדיו הכל מיד מציף."

"בזמן ההפקות פשוט התיישבתי ועלה בי געגוע מטורף"

מאיה אברהם, יועצת חינוכית בשכבה של מעין ברהום ז"ל, תיכון בויאר, ירושלים

"הקושי המרכזי בימים האלו זה הפנים היפות של הבוגרים המדהימים שלנו, בעוד שמעין נשארה כפי שהיא הייתה לפני שלוש שנים. זה אחד הדברים הכי קשים ומורכבים, לי לפחות. מה היה אילו? ואיך זה יכל להמשיך? אלו השאלות הקשות שפוגשות אותי, אותנו. בתקופה הזו מתקיים המשפט שמחזיר אותנו כל הזמן לאותם רגעים, על מה שהיה ואיך שהיה ומה שיכל להימנע – הכאב עדיין לא עוזב.

איתן בוכוול (שני למטה משמאל) ומאיה אברהם (עומדת מימין), עם מחנכות השכבה של מעין ברהום בבית ספר בויאר בירושלים (צילום: אלבום פרטי)

זה היה המחזור הראשון שליוויתי כיועצת, והזיכרון שאני אוהבת הוא של מעין ביום-יום שלה. בנורמליות, בשמחה שלה, בחיות שלה. ליווינו אותה, על האתגרים וההצלחות, ובמיוחד ההפקות בתאטרון. חווינו אותה שם כאדם שלם, על כל הגוונים והיופי שבו. קשה לתפוס איך ברגע אחד כל העולם הגדול והמורכב הזה נגמר ללא התרעה, בהפתעה גמורה, בתדהמה.

לפני שנתיים, שנה אחרי האסון, אני זוכרת איך בזמן ההפקות פשוט התיישבתי ועלה בי געגוע מטורף. אלו הדברים הקטנים שפשוט שוטפים אותנו. עכשיו זו התקופה של טיולי המכינות, ואני רק מתפללת שהכל יסתיים בשלום, לשמור את כולם קרובים ומוגנים. אני יודעת, זה הכי פוסט טראומטי שיש."

"אני מדברת עם התלמידים שלי על אילן כל הזמן"

אריאלה טוויטו שמשון, המחנכת של אילן בר שלום ז"ל, קרית החינוך השש שנתי העמית (מקיף ג') ראשון לציון

"הכאב מאוד קשה, ולא רק היום. קשה לאבד תלמידה אחרי שלוש שנים של חינוך. בכל חג אני חושבת על אילן וההורים שלה. איזה אסון נוראי זה שהיא מתה לחינם, מתה סתם, ולא נמצאת עם המשפחה, שהיא כל כך אהבה, כדי לחגוג איתם. עד היום אני לא מצליחה לקלוט שזה הגיוני שיקרה דבר כזה.

"אילן הייתה תלמידה ביקורתית ודעתנית מאוד. תמיד אומרת את שלה. גם אם הדעה שלה שונה משל כולם, היא תמיד אמרה אותה בלי היסוס. כל פעם שחשה חוסר צדק היא לא הייתה שותקת, וידעה לדבר גם מול המנהלת אם צריך להצביע על משהו שאינו תקין. הדעתנות שלה מלווה אותי עד היום, ואני מספרת את זה גם לילדים הפרטיים שלי. להצליח להגיד מה שאתה מאמין שהוא צודק, גם אם הוא שונה. אני מנסה ליישם את זה גם לחיים שלי.

אילן בר שלום. "להצליח להגיד מה שאתה מאמין שהוא צודק, גם אם הוא שונה. אני מנסה ליישם את זה גם לחיים שלי." (צילום: אלבום פרטי)

בשנתיים הראשונות היא הייתה תלמידה מופנמת, ולפתע בי"ב היא נפתחה והפכה למנהיגה. אני זוכרת שהיו הרבה ויכוחים בצילומים של ספר המחזור על מי מצטלם עם מי, ואילן ניגשה בשלב מסוים ללוח ואמרה 'אני יודעת שכל אחד רוצה להיות עם החבר שלו, אבל אין ברירה, אנחנו צריכים להגיע לפשרות, להסתדר ולהצליח לפתור את הפאזל הזה בחברות'. אני זוכרת את עצמי מסתכלת עליה ואומרת לעצמי: וואו, זו לא אילן של כיתה י"א. זה היה מדהים. הרצון שלה להתאמץ להתגמש, להתפשר ולוותר בשביל אחרים הוא דבר מאוד יפה, שאפיין את הבגרות שלה. גם את זה אני מעבירה הלאה לתלמידים ולילדים האישיים שלי.

בטיול השנתי האחרון בכיתה י"ב אני זוכרת שהלכתי במסלול איתה ועם יסמין, חברתה הטובה, ויסמין התלבטה מאוד האם ללכת למסלול קרבי בצבא. אילן כל הזמן דרבנה אותה, אמרה לה שהיא בוודאות יכולה. זה היה חלק מהאופי שלה, היא הייתה אומרת שאתגרים צריך לעשות ולצלוח. אני מספרת לתלמידים שלי על אילן כל הזמן, השנה אני מסיימת מחזור י"ב והתלמידים שואלים אותי איפה היא ישבה ואני מראה להם. השנים עוברות והחיים ממשיכים, לצערנו בלעדיה".

"אני ממשיך ללמוד מיעל, וללמוד על עצמי דרכה"

אריאל סרי-לוי, המורה של יעל סדן ז"ל למחשבת ישראל בתיכון אומנויות, ירושלים

"אני חוזר ליום חמישי ההוא. להודעה שקרה אסון בטיול של המכינה. לשעות המתוחות ולניסיונות הנואשים לכתוב ולהתקשר ולברר. לטלפון למיכל. להבנה שהלכה והתבהרה, שהיום הזה לא יביא עמו בשורה טובה. כשקיבלתי לבסוף את הבשורה שכה חרדתי מפניה, פרצתי בבכי, התפרקתי. בדיעבד אני יודע שבאותו רגע משהו בי נשבר. משהו עמוק מכפי שיכולתי לשער אז, ומשהו שאני יודע היום להגיד שהוא כבר לא ייבנה שוב, ולא יחזור להיות מה שהיה.

הרבה נכתב על תפקידם של מורים גדולים בחיי התלמידים שלהם. בצדק. גם המורים שלי עיצבו את אישיותי ולימדו אותי להיות מי שאני היום. אבל מעט מדי נכתב על תפקידם של תלמידים גדולים בחיים של המורים שלהם. מאז המוות של יעל סדן אני מבין יותר טוב כמה התלמידים שלי עיצבו אותי, אולי לא פחות מהמורים שלי. אנחנו אולי לא ידענו את זה בהתחלה, אבל הלכנו להיות מורים כי אנחנו זקוקים לתלמידים. כי במפגש האנושי הזה יש משהו שמחיה אותנו. בשיחה המתמשכת הזאת יש איזו אינטימיות שמאוד קשה להסביר. יש בי צדדים שאף אחד מלבד התלמידים שלי לא מכיר, ויש בתלמידים שלי צדדים שרק אני מכיר, לא המשפחות שלנו, לא החברים.

יעל סדן ז"ל והמורה שלה למחשבת ישראל, אריאל סרי לוי. "היא התלבטה בין כמה טקסטים ונושאים, שאת כולם למדנו כאן ביחד. גיליתי שמה שאנחנו עשינו כאן ביחד בימי שישי על כוס קפה, היה חשוב עבורה, היה חלק ממי שהיא" (צילום: אלבום פרטי)

אחרי שיעל סדן נהרגה התברר לי כמה היינו משמעותיים אחד עבור השני והדבר הזה הפתיע אותי בשני הכיוונים. קודם כל לא חשבתי שהיא ראתה בי אדם קרוב. זה אולי מוזר לומר אבל לא חשבתי שיש לי זכות לחשוב את עצמי לאדם קרוב אליה. צריך להבין שזה רכיב קבוע ביחסים עם תלמידים. לא רק תלמידים שואלים את עצמם אם המורים אוהבים אותם, גם מורים שואלים, לא רק האם אני אהוב, אלא האם אני דמות משמעותית בחיים של התלמידים שלי. האם השיחה בינינו חשובה גם להם.

כשביקשו ממני שוב ושוב לדבר על יעל ברדיו ובהזדמנויות שונות הרגשתי שאני לא ראוי לכך. עם הזמן גיליתי שהמקום שלי בחיים שלה היה ככל הנראה גדול יותר ממה שהעזתי לחשוב, שבאמת כן, זו לא סתם יומרה. בוודאי לא גדול כמו מקומם של בני המשפחה והחברים, ובכל זאת, מקום.

התברר לי למשל שיעל הייתה אמורה ללמד באותה שבת את חבריה במכינה, ושהיא לא רק תכננה ללמד את אמנות האהבה, שלמדנו ביחד כאן במגמת מחשבת ישראל, אלא היא התלבטה בין עוד כמה טקסטים ונושאים, שאת כולם למדנו כאן ביחד. גיליתי שמה שאנחנו עשינו כאן ביחד בימי שישי על כוס קפה, היה חשוב עבורה, היה חלק ממי שהיא. זה גילוי שהביא עמו נחמה גדולה וגם משא כבד.

"בהודעת וואטסאפ אחת, אחרי שכבר סיימה את הלימודים, היא כתבה לי: 'מה נשמע אריאל? רציתי להגיד שאני מתגעגעת המון, ובאמת חשוב לי לשמוע איך הולך איתך'. היא לא רצתה המלצה או עצה או שום דבר מסוים. רק להגיד שהיא מתגעגעת, ובאמת להתעניין בי, כמורה, וכאדם"

הגילוי השני שהפתיע אותי בעוצמתו, לצד המשמעות של המגמה ושלי בחיים של יעל, היה כמה יעל הייתה חלק משמעותי בחיים שלי. אני רוצה לספר על הזיכרון שלי מיעל.

הסיבה שאני קורא לה תמיד 'יעל סדן', כמו שכבר סיפרתי כמה פעמים, היא שיעל סדן הייתה בשבילי שם דבר. שמה הלך לפניה מאז ומתמיד, עוד לפני שבכלל הכרתי אותה. יש אנשים גדולים שאנחנו לא צריכים לחכות שהם ימותו כדי להבחין בגדולתם. יש כאלה שאנחנו אפילו לא צריכים לחכות שהם יהיו גדולים כדי להבין כמה הם גדולים. יעל סדן הייתה כזאת.

יעל התנהגה כמו מבוגרת אבל בכל זאת עשתה שטויות. היא הייתה רצינית, במובן הטוב. החיים, הלימודים, המשפחה, החברויות, הזוגיות, הכל היה בשבילה מאוד מאוד חשוב, אמיתי, בעל ערך, ראוי לתשומת לב ולהשקעה.

היא חיה את החיים באופן אינטנסיבי, במלוא יופיים, במלוא כובד משקלם. הייתה לה נוכחות עזה ומרשימה, ולא משום שהיא ביקשה להתבלט. זה היה מעורר השתאות, ומעורר השראה.

יעל סדן ז"ל. "אנחנו שואפים ללמוד ממנה איך להיות רציניים כמוה ואוהבי אדם ואוהבי חכמה ורגישים ונדיבים"  (צילום: אלבום פרטי)

אחד הדברים שהרבה מהמורים של יעל ציינו הוא היכולת שלה לראות אותנו המורים כבני אדם. לא רק כפונקציה בחיים שלה. לא רק כמשהו, אלא כמישהו. בהודעת וואטסאפ אחת, אחרי שכבר סיימה את הלימודים, היא כתבה לי: "מה נשמע אריאל? רציתי להגיד שאני מתגעגעת המון, ובאמת חשוב לי לשמוע איך הולך איתך". היא לא רצתה המלצה או עצה או שום דבר מסוים. רק להגיד שהיא מתגעגעת, ובאמת להתעניין בי, כמורה, וכאדם. זה היה בחג הסוכות ולמחרת היא באה ללימוד של בוגרי מחשבת בסוכה שלנו. היו לנו עוד כמה התכתבויות אחר כך אבל נדמה לי שזאת הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

מאז שיעל נהרגה אני מפחד יותר מהמוות. מאיתני הטבע. מרשלנות אנושית. מטעויות. בסוף אותה שנה היה אירוע פרידה למחזור שסיים מגמת מחשבת ישראל, שנה מתחת ליעל, בבית של אחת התלמידות. הייתי בחרדה וקלקלתי את האווירה החגיגית כשהפניתי לתלמידות את הבקשה המוזרה והמפחידה, בבקשה, אל תמותו. בשבוע שעבר טיילתי עם המשפחה במדבר, באזור אחר בכלל. אבל חשבתי עליה. גם קשה לי לבוא לכאן, לתיכון לאמנויות. הכל כאן מזכיר לי אותה. כמו רבים מאתנו, אני מניח, גם אני לעתים מדמה לראות אותה ברחוב.

גם בדמותה החיה בזיכרוני, וגם במותה הנורא, יעל סדן ממשיכה לעצב את המורה שאני ואת האדם שאני, בדרכים גלויות וסמויות. אני ממשיך ללמוד ממנה, וללמוד על עצמי דרכה. באופן פרדוקסלי ההעדר המוחלט שלה העצים את נוכחותה בחיי. זכיתי להרבה תלמידות ותלמידים יקרים ואהובים, שיהיו בריאים. אבל דווקא יעל, מאז מותה, עולה במחשבתי לעתים תכופות יותר מכולם.

הייתי רוצה לסיים במחשבה שהעומק והיופי והשמחה והחכמה שבדרך שיעל סדן חיה את חייה, הם עדיין מופת בשבילנו. שגם אנחנו שואפים ללמוד ממנה איך להיות רציניים כמוה ואוהבי אדם ואוהבי חכמה ורגישים ונדיבים. וזה באמת נכון. וחשוב.

אבל אני מצטער. לא בזה אסיים הפעם. אני אסיים דווקא בזה שאנחנו כאן כי יש לנו בלב אהבה אין סופית ליעל סדן, והאהבה הזאת לעולם לא תיגמר. אבל אנחנו כאן גם כי יש לנו בלב כאב גדול וגעגוע עמוק וגם הם לעולם לא ייגמרו. יעל סדן, תלמידתי האהובה, בנוכחותה המלאה והחד פעמית, איננה, ולא תשוב עוד. אין בזה נחמה."

לדברים המלאים של אריאל סרי-לוי.

"התמונה של אלה נמצאת על מחזיק המפתחות שלי"

שירה שדה, מחנכת של אלה אור, תיכון אמי"ת אורי, מעלה אדומים
"אלה הייתה בחורה מופלאה, בוגרת, בעלת שיח, מלאת שמחת חיים ומאוד סקרנית. בשיעורי התנ"ך תמיד הייתה מגיעה לשבת מקדימה, בשביל להיות במרכז העניינים של השיעור.

היא הייתה מציגה בכל ההצגות, כשהיה צריך לעזור להכין בנות למכינות ושירות היא תמיד הייתה מגיעה לעשות 'כאילו ראיונות' כדי להכין את החברות שלה. היא הייתה כל כך טובה בזה, שהיה קל להתבלבל ולחשוב שהיא מראיינת באמת. זו רק דוגמא אחת שמתארת את המוקד החברתי שהיא הייתה בבית ספר ובכלל.

אלה אור ז"ל עם המחנכת שלה, שירה שדה. "שלוש שנים של שיחות אישיות שבהן התגלה גם העולם הפנימי, המורכב והיותר שקט שלה" (צילום: אלבום פרטי)

היה לה חוש צדק שאי אפשר היה להתעלם ממנו. אני זוכרת שהיה סיפור עם מורה שהרגיש לאלה לא נכון ולא ראוי והיא עמדה על זה. זה היה כרוך בחוסר נעימות מצידה להתעכב על זה, ובסופו של דבר היא צדקה, וידענו את זה. היא לא ויתרה על זה למרות שזה יכל היה לפגוע בתדמית שלה אבל לה היה חשוב להבהיר שנעשה פה חוסר צדק. מאוד הערכתי את זה, גם אם בדיעבד, וזה איתי עד היום.

אלה הייתה אצלי בבית מספר פעמים, כולל שבתות. היה לנו קשר מאוד עמוק, מאוד חזק. שלוש שנים של שיחות אישיות שבהן התגלה גם העולם הפנימי, המורכב והיותר שקט שלה. היינו ביחד בכל השאלות סביב מי אני, מה אני וכל מה שמאפיין את עולמה של נערה מתבגרת. עבורי זה היה קשר שהוא מעבר למחנכת-תלמידה. אני מקווה שהוא היה כך עבורה, כי הוא היה כזה בעבורי.

האובדן הזה מאוד חזק. תמונתה נמצאת על מחזיק המפתחות שלי ובחדר שלי, ונוכחותה איתי תמיד, כל הזמן. בכל השלבים שאני רואה את חברותיה חוזרות מהמכינות, מהצבא, חושבות מה לעשות הלאה – אני רואה שם את אלה — זה עצוב וכואב."