השקט של ירושלים מתוח. אחרי שמאבקים בשיח' ג'ראח ובהר הבית שיחקו תפקיד בהצתת המערכה בעזה והאלימות בערי ישראל בשבועות האחרונים, מתברר שוב שהבעיות של ירושלים אינן רק הבעיות של ירושלים. הקו המפריד בין מזרח ומערב העיר הוא שבר טקטוני שעלול להתפרץ בכל רגע ולזעזע את המדינה ואת האזור כולו.

מתפללים בכותל המערבי ביום ירושלים, בזמן שאש בוערת בסמוך למסגד אל-אקצא. מאבקים בירושלים שיחקו תפקיד בהצתת המערכה בעזה והאלימות בערי ישראל (צילום: מנדי הכטמן/פלאש90)

ערביי מזרח ירושלים אינם אזרחים ישראלים. הם אינם מצביעים לכנסת, אך גם ממערכות החיים ברשות הפלסטינית הם מנותקים. התשתיות ברבות מהשכונות במזרח העיר מוזנחות, מערכות החינוך צפופות, מצוקת המגורים חריפה והפערים, בחלק מהמקרים, זועקים לשמים. המצב החברתי והכלכלי במזרח העיר מעצים ומלבה את המתחים הקשורים בסכסוך הלאומי, כשגורמים מתסיסים כמו חמאס בוחשים ללא הרף בקדירה של מזרח העיר. לצד זאת, "התנחלות" של יהודים בשכונות הערביות של ירושלים, ללא התמודדות עם המתחים הקיימים, נחווית על ידי התושבים כגזילת כבשת הרש וכ"אצבע בעין".

"הבעיה הירושלמית" היא אתגר אסטרטגי ראשון במעלה, אבל לא מספיק נעשה בכדי לפתור אותה. בניגוד לשאלות רבות אחרות הניצבות בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עם חלק מהאתגרים של ירושלים ניתן להתמודד ברמה המקומית – האזרחית והמוניציפלית.

נדרש פתרון מהשורש

"המצב רגוע, שקט", מתאר כרים אדכידכ את המצב בשכונת שיח' ג'ראח. "ליד הבית שלי יש משטרה 24 שעות. לא נותנים לזרים להיכנס לשכונה. רק מי שגר כאן נכנס" הוא מספר. גם נאסר אבו ליל מבית חנינא מתאר שקט. "היום נראה שקט יחסית. המשרד שלי בשועפאט. ניתן להגדיר את השטח שקט יחסית במהלך היום. יתכן ובלילות יש עדיין מהומות ובלאגן. זה שקט אבל יש אש בוערת מתחת לאדמה ותמיד היא יכולה לצאת החוצה. יש איזו בעיה שצריך לפתור אותה. יש דברים רגישים שאסור לגשת אליהם.

כרים אדכידכ. "המצב שקט. ליד הבית שלי יש משטרה 24 שעות" (צילום: אלבום פרטי)

טארק נסאר מספר: "המצב בבית חנינא טוב. אין שום התרחשות. הכל נרגע. האנשים פוחדים ללכת למערב ירושלים ולמרכז של מזרח ירושלים בגלל המשטרה ומה שקורה בשיח' ג'ראח. הם פוחדים שיירו בהם. מכרה שלי הלכה לקנות תרופות בבית מרקחת ברחוב אלזהרא. היתה שם הפגנה והיא נורתה ברגלה. זה היה לפני שבוע.

"אני מנסה לא לפחד. הצעירים מפחדים, ההורים מפחדים לשלוח אותם למרכז. חלק מההורים לא שלחו את הילדים לביה"ס מחוץ לשכונה. הם פחדו להשתמש בתחבורה הציבורית. אבל עכשיו הדברים קצת חוזרים למסלולם. לאחר רצח אבו ח'דיר לקח חודשים לחזור לשגרה, הפעם זה מהיר יותר. מזרח ירושלים ומערב ירושלים מאוד קשורות מבחינת השירותים".

טארק נסאר. "אני מנסה לא לפחד" (צילום: אלבום פרטי)

"היום אפשר להגיע בשקט לבית חנינא ולא יקרה שום דבר. מקרה אחד, כותרת אחת, והמצב יכול להתהפך. אנו חיים כך שנים על גבי שנים ולא מבינים שיש בעיה שצריך לפתור מהשורש" אומר נאסר אבו ליל. "יש כאן סכסוך ישראלי פלסטיני. זה לא רק ענין כלכלי וכמובן שיש הרבה דברים רגישים, כמו מסגד אל אקצא. היום החבר'ה במזרח ירושלים מרגישים מאוימים מבחינת הקיום והאפשרות להתקיים בעיר". לעתים נדמה כי מדובר בהפסקת אש בה מתבקש לחשב את דרכנו מחדש.

לגעת בנושאים הקשים

"הגדרנו ארבעה נושאים: האזרוח, התפקוד הממשלתי, השכונות מחוץ לגדר ובניה למגורים" אומר ד"ר מריק שטרן ממכון טרומן למחקרי שלום, שמסמך עמדה שכתב צפוי להתפרסם החודש. "סוגיות אלו נותרו מחוץ לתכנית החומש למזרח ירושלים שאושרה לפני כשנתיים, ונמצאים בליבת הפער בין יהודים לערבים במזרח ירושלים".

מריק שטרן. "יש נושאים לא מטופלים, שמפחדים לגעת בהם" (צילום: אלבום פרטי)

"המסמך נכתב בקיץ האחרון תוך התבוננות במה שנעשה במזרח ירושלים בעשור האחרון מבחינת המדינה והעירייה", מסביר ד"ר שטרן. "יש נושאים לא מטופלים, שמפחדים לגעת בהם. הטענה במסמך היא שאי אפשר להשיג התקדמות אם מתעסקים רק בנושאים הכלכליים החברתיים שניתן למצוא בתכנית החומש. חינוך ותעסוקה מלאה אלה דברים חשובים. אבל אי אפשר להתקדם אם לא נוגעים בנושאים הקשים.

הפגנה בעיר העתיקה ביום ירושלים 2021. "ההתפרעויות התרחשו במקומות שיש בהם מצוקה כלכלית חברתית" (צילום: Amir Levy/Getty Images)

"הגישה שלי היא לא שאם נסדיר את הנושאים האלו אז 'ותשקוט ירושלים למאה שנה'. יש נושאים שאינם בשליטתנו כמו הדינמיקה בהר הבית, אל אקצא. כמו שההתנחלויות זה גדול לרמה העירונית. אלה שאלות יסוד בסכסוך הישראלי פלסטיני. הגישה שלי היא פרגמטית מאוד מתייחסת לסוגיות שגם בהקשר הפוליטי הנוכחי ניתן לטפל בהן,  כשממסגרים את השאלות כשאלות כלכליות חברתיות. זה רלוונטי מתמיד. ההתפרעויות התרחשו במקומות שיש בהם מצוקה כלכלית חברתית, שוליות, פערים בלתי נתפסים. ערים מעורבות במעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר היו שקטות. יש פה הצטלבות של שאלות כלכליות-חברתיות ושאלות פוליטיות ולאומיות".

אין תכנון

"הרעיונות בנייר מעניינים כי המוסכמה בזירה הפוליטית היא שכל ירושלים, גם היהודים, משלמים על הזנחת שכונות מזרח ירושלים במחיר כלכלי ובאלימות", אומר אביב טטרסקי, חוקר בעמותת "עיר עמים". "התכנית מתייחסת להחלטת הממשלה 3790 שנולדה לפני 7 שנים כתוצאה מאלימות. המדינה מנסה להתמודד עם האלימות בין כל מיני דרכים, שאחת מהן דיכוי, ויש הבנה כי הדיכוי לא יכול לעבוד לבדו. יש גורמים בממשלה שמחויבים לשיפור המצב הכלכלי. הצעד הבא הוא להראות ששאלות פוליטיות כמו תכניות מתאר יש להן השפעה על המציאות הכלכלית. מי שרוצה לשפר את המצב הכלכלי חייב להתייחס לתכניות המתאר".

מצוקת התכנון מורגשת באופן חריף בשכונות הערביות של מזרח העיר. "למיטב ידיעתי יש היום כ-20 אלף יחידות דיור במזרח ירושלים שיש נגדם צו משפטיים" אומר אבו ליל, אדריכל במקצועו. "אני לא מצדיק בניה לא חוקית. הייתי מתכנן שכונתי במשך 17 שנים בבית חנינא. במשך 20 שנה המתנו לאישור תכניות איחוד וחלוקה. תכנון זה דבר שתקף לעשרים, שלושים שנים קדימה. התכניות המאושרות לא רלוונטיות. זה גרם להרבה אנשים לבנות באופן לא חוקי או לחרוג מההיתר שלהם.

נאסר אבו ליל. "למיטב ידיעתי יש היום כ-20 אלף יחידות דיור במזרח ירושלים שיש נגדם צו משפטיים" (צילום: אלבום פרטי)

"לא נבנה שיכון על ידי המדינה או העיריה מאז 1967. יש שיכון אחד מתחילת שנות ה-70 בנוסייבה לאוכלוסיית העיר העתיקה, לתושבים הערבים שגרו בסמוך לרובע היהודי. דירה במזרח ירושלים זו שכירות גבוהה. אם הצלחת לקנות דירה פה אתה מיליונר בן מיליונר או גנב בן גנב. בשנים האחרונות המצב של התשתיות השתפר אך זה עדיין רחוק מהשכונות היהודיות בזמן האחרון אושרו תכניות מתאר בעקבות תביעות בבית המשפט המחוזי. התחילו לגבות מכולם היטלי בניה, זה לא מעט כסף. יש שיפור של הכבישים, אבל היום גובים הרבה כסף בהיטלים".

אך המצוקה אינה מתמצית בבעיית הדיור. "אם תושב ירושלים מוצא עבודה או מתחתן ברמאללה, שכם, טול כרם או חברון שוללים את האזרחות שלו. אם משרד הפנים יוכיח שהייתי מחוץ לעיר במשך שבע שנים שוללים לי את תעודת הזהות. אין לי מקום אחר ללכת. אני נאלץ לחיות בגבול העיריה. אין מקומות תעסוקה, אין תכנון. בכל מזרח ירושלים לשלושה מתוך עשרה תושבים יש בעיות בהליכי תכנון".

קרקע למפגש

לדעת נסאר, הטיפול צריך להיות ברבדים שונים. "ברמה הממשלתית צריך להשקיע יותר בשטחים ציבוריים, בתנאי המחיה, מעבר למה שהושקע במסגרת תכנית 3790. צריך להשקיע יותר ולהשקיע מהר ובדרך הנכונה. לא להשקיע כסף לשם השקעה אלא לשם פיתוח אמיתי. השקיעו הרבה כסף רק כדי להעסיק את הצעירים אבל  זה לא פותר את הבעיה. מזרח ירושלמים צריכים להיות מעורבים בקבלת ההחלטות על  ההשקעות. אנשים לא רואים את ההשקעה. מי שתכנן את ההשקעה היו יהודים ומיעוטם ערבים לא ממזרח ירושלים.

"ברמת המשטרה צריך להאט. לא להיכנס הרבה לשכונה. צריך ללמד לשוטרים כיצד להתנהל במזרח ירושלים. צריך להפחית את כמות הניידות. בעיסאוויה המשטרה מגיעה ללא סיבה, רק להראות נוכחות ושליטה. את זה צריך להפחית. וברמת הארגונים האזרחיים הם צריכים לגשר בין הקהילות. לא שיחות שלום אלא ליצור קרקע משותפת למפגש".

הייאוש חודר לקולו של אבו ליל כשהוא מדבר על הסיכוי לפתרון. "הפתרון הוא לא אצלי בכיס. יש בעיה שצריך לפתור. אם לא נפתור אותה כל פעם נהיה בזה. אין כאן בטחון. כל יום זה יכול להתפרץ. אני לא קוסם. אבל אני כבר לא מאמין בזה, אני רואה את ההתנחלויות (ההתיישבות היהודית בשכונות הערביות של מזרח ירושלים – י.ש) גדלות מיום ליום. אין כוונה מהצד השני לעשות משהו". לגבי תכניות הפיתוח במזרח העיר הוא אומר: "כל  דבר שישפר את המצב, זה טוב. זה משתיק לזמן מה. אבל יש כאן משהו שבסוף יתפוצץ".

יהודים וערבים צועדים בירושלים נגד האלימות, מאי 2021. "הארגונים האזרחיים הם צריכים לגשר בין הקהילות" (צילום: נשים עושות שלום)

גם טטרסקי סבור שיהיה קשה לפתור את המתחים בירושלים בלי פתרון לסכסוך. "מבחינת התושבים, מזרח ירושלים היא שטח כבוש. לתושבים במזרח העיר אין אזרחות ואין זכות הצבעה לכנסת. אין עכשיו תהליך מדיני וישראל לא מעוניינת בתהליך מדיני". אבל דווקא במצב הזה, הוא מדגיש, "לחברה האזרחית תפקיד אדיר. הפלסטינים נטולי האזרחות נטולי ייצוג וכח פוליטי. החברה האזרחית יכולה לדרוש מהעירייה ומהממשלה שינוי מדיניות בנושא המשטרה והתכנון לדוגמא. הדברים שמופיעים בנייר שלנו הם נחוצים ואפשריים".

ד"ר שטרן מסכים. "בעשור האחרון ארגוני החברה האזרחית בירושלים עוסקים בבניית חיים משותפים, בשיפור היחסים בין האוכלוסיות. זה התפקיד שלהם הם מצליחים לגייס את העיריה לנושא הזה, לשבור סטריאוטיפים, להילחם בתנועות קיצוניות ולהרים דגל הזעקה ולדרוש את השינוי".

רוצים לחיות בשקט

כרים אדכידכ מדגיש את החשיבות שבמפגש בין יהודים לערבים, דווקא בתקופות מתוחות. "יש שבר. אנו מתחילים לאחות את השבר. היום היו חבר'ה ישראלים לשכונת שיח' ג'ראח צריך כל הזמן לבוא ולדבר ולהראות שיש אנשים שרוצים שלום. לא צריך לעצור צריך להמשיך להיפגש. אין פחד. אם אני איתם או איש אחר איתם אין פחד . יהיה לי קשה. לא קל שאנחנו נבוא לפגוש אתכם, שנבוא לבקר בשכונות היהודיות. הפחד שלנו הוא שיתנפלו עלינו המתנחלים. כאן אין לנו פחד.

תשאל כל מי שגר בירושלים, הוא רוצה שלום לא בלגן. אבל איפה השלום? תראו לנו את השלום. כולם רוצים לחיות בשקט ובשלום אבל אל תוציא אותי מהבית. הכעס לא היה על עם היהודי. הכעס היה על הממשלה ועל המתנחלים. אבל הממשלה לא נותנת לנו לחיות. המתנחלים לא נותנים לנו לחיות. הממשלה צריכה לעשות. לחוקק שאף אחד לא יוצא מביתו. זה יגמר מצדנו אם יתנו לנו לגור פה".

לבחור את הקרבות

"הלקח שלי הוא שצריך להגדיר את המאבק לשותפות ולשיוויון" מסכם ד"ר שטרן. "אלה סוגיות של מדיניות ציבורית. יש סטטוס קוו שמאותגר כרגע. כל מי שמסתכל יכול לאמץ נקודת מבט פסימית. לדעתי צריך להתקדם עקב בצד אגודל. להניח למלחמה הגדולה ולהבין אילו קרבות אפשר לנצח. מלמטה למעלה לבנות דינמיקה כזו, שגם אם יהיו זעזועים יהיה לנו חוסן להתמודדות איתם. חוץ מזה יש לנו חובה מוסרית לטפל באותם נושאים.

"התכנית מתייחסת לאיך פועלים בתוך מציאות של מבוי פוליטי סתום לפחות בטווח הנראה לעין. האם מחכים למהפכה או למלחמה, או נאבקים עכשיו בזירות יותר מקומיות שניתן לייצר סביבן הסכמות וזהות עירונית. יש את שאלת היחסים ושאלת השיויון. הן באות זו לצד זו. אי אפשר לקרב מבלי לפעול לשוויון ואי אפשר לקדם שוויון מבלי לצמצם את העוינות".

מתחם הר הבית במהלך התגשויות בין פלסטינים וכוחות הביטחון, 10 במאי 2021. "צריך הניח למלחמה הגדולה ולהבין אילו קרבות אפשר לנצח" (צילום: מחמוד איליאן/ AP Photo)

נסאר מודאג ממצב הנוער במזרח ירושלים. לדבריו בשכונות הצפון המבוססות יש יותר מוסדות חינוך אך בשכונות מהרכז הסמוכות לעיר העתיקה יש אחוז נשירה גבוה מבתי הספר. "אין להם תקווה" הוא אומר. "בעיקר הבנים. אין לדור הזה תקווה. כשהייתי בגילם נהגנו להתחרות בהישגים. היום יש להם פחות ופחות תקווה. הממשלה והעיריה משקיעות הרבה כסף בהעסקת הצעירים בפסטיבלים ובמופעים, אבל זה לא באמת נותן תקווה. יש הרבה תכניות שנקראות תכניות מנהיגות נוער אבל אין להן קשר למנהיגות הן רק לבלות את הזמן.

"הארגונים האזרחיים שמארגנים דיאלוג יהודי-ערבי פונים לציבור המבוסס במזרח ירושלים. הם מנסים להגיע לנערים משועפאט, אבל ראשית צריך לפתח ואז לעשות פרויקט דיאלוג. אי אפשר לעשות דיאלוג בין נער מהמושבה הגרמנית לנער משועפאט שאין לו איפה לשחק".

"אנו צריכים תקווה בירושלים" מסכם נסאר. "אבל יותר משאנחנו צריכים תקווה אנו צריכים מעשים. כשיהיו מעשים תבוא התקווה".