חייו ויצירתו של יחיאל די-נור, שנפטר לפני 20 שנה, ממשיכים להעסיק חוקרים עד היום הזה. בין העדות המפורסמת במשפט אייכמן על אושוויץ כ"פלנטה אחרת" ובין קביעתו המאוחרת כי "האדם ברא את אושוויץ", חידת ק. צטניק עדיין לא פתורה. כתיבתו מעלה שאלות מהותיות על המרחק בין דמיון למציאות ועל ערכה ותוקפה של עדות.

מותו של די-נור כמעט ולא עורר הדים בזמנו, ויתכן וזה הולם. לתפיסתו של סופר השואה המפורסם שנולד בשם יחיאל פיינר, מותו האמיתי התרחש ב-1943 עם כניסתו למחנה אושוויץ. אז גם נולד ק.צטניק, שם העט והזהות שבחר לעצמו, המוכר כמעט בכל בית בישראל בזכות הפופולריות של ספריו והיותם חלק בלתי נפרד מלימודי השואה בארץ.

"הוא עשה כל שביכולתו כדי שלא יעסקו בחיים שלו לפני המלחמה. לכן, אין ביוגרפיה שלו" אומר חוקר ספרות השואה פרופ' יחיאל שיינטוך. "את המעט שמצאתי, כתבתי בשני הספרים שלי, 'כמסיח לפי תומו' מ-2003 שהוא למעשה תיעוד של 40 שיחות שקיימתי עם די-נור, ו'סלמנדרה – מיתוס והיסטוריה בכתבי ק.צטניק' מ-2009, שהוא מחקר על כתביו על רקע הביוגרפיה שלו וההיסטוריה".

שרף ספרים

הניסיון של ק. צטניק למחוק מהתודעה את קיומו של יחיאל פיינר, מתבטא גם בנסיון להשמיד עותקים מספריו שנכתבו לפני השואה. החוקר דן מירון הקדיש לכך את מאמרו "בין הספר לאפר". שיינטוך מוסיף כי ק. צטניק השמיד עותקים מספריו במספר הזדמנויות, כשאת מירב תשומת הלב קיבל הספר "22 שירים" שכתב ביידיש בשנת 1931. לדבריו, אשתו היתה עדה לאחד המקרים: "היא היתה מנהלת של מחלקת שיקום ושחזור כתבי יד בספריה הלאומית. באותו יום עבדה בספריה ויחיאל די-נור הגיע, מלווה בקצין צה"ל. אמר שהוא מעוניין לראות ספר של אחד יחיאל פיינר –'22 שירים'.

פרופ' יחיאל שיינטוך. "הוא עשה כל שביכולתו כדי שלא יעסקו בביוגרפיה שלו לפני המלחמה" (צילום: National Yiddish Book Center)

"נתנו לו את הספר לעיון, הוא שם אותו בכיס המעיל ופנה ליציאה. עובדי הספרייה הלאומית אומרים לו 'מר די נור – שכחת…' אבל הוא מתעלם מהם ועוזב את הספריה. אחרי זמן קצר, הוא שולח למנהל המחסן מכתב, בו הוא מסביר מה עשה – את העותק הזה הוא לא שרף, אלא לקח מספריים וחתך לחתיכות את כל העמודים".

גזירי הספר '22 שירים' שגנב יחיאל די-נור מהסיפרייה הלאומית (צילום: ארכיון הספריה הלאומית)

זה בעצם פשע.
"נכון. אם אדם גונב את הספר של עצמו, זה עדיין לא בסדר. אבל מכיוון שיחיאל דינור היה ניצול שואה, והיה אדם חשוב אחרי משפט אייכמן, כולם ידעו שזהו ק.צטניק, אנשים זכרו שקראו אותו, אז אף אחד לא העמיד אותו לדין. מי יודע מה בנפשו של ניצול שואה, מה קורה בתוכה".

העבר נחפר מחדש

בעוד ק. צטניק ניסה לבער את עברו כיחיאל פיינר, שיינטוך מתאמץ דווקא לחשוף אותו, בעבודה משותפת עם ד"ר מוניק דהן, עמיתת מחקר במפעל דב סדן ומורה בתיכון באשדוד. גם הספרים לא אבדו לחלוטין, ונמצאו להם עותקים אחרים בעולם, שידו של ק. צטניק לא הגיעה אליהם.

"יחיאל פיינר היה כנראה עילוי עוד מילדותו" מספר שיינטוך. "למד כבר בגיל 4 בחדר. כנראה שנולד למשפחה חסידית. בגיל 8 הוא למד אצל אחד מגדולי הרבנים. ב-1930 הוא כנראה למד בישיבת חכמי לובלין", אם כי שיינטוך מודה כי די-נור הוא המקור היחיד לקביעה זו, ויש שחולקים עליה.

יחיאל פיינער (פיינר) בצעירותו, בפולין, לפני ששינה את שמו ליחיאל די-נור. "היה כנראה עילוי עוד מילדותו"

בהמשך עזב יחיאל פיינר עזב את הישיבה והתחיל לכתוב שירה ולהופיע בפני צעירי אגודת ישראל כמשורר דתי. לפי שיינטוך, יהושוע אייבשיץ ז"ל, שפגש אותו בלודז', כתב בזכרונותיו שפיינר לא היה אהוד כמרצה, וזכה 'לתגובה המקובלת' מנערי האגודה דאז – השלכה של מגבות רטובות. את שייכותו לאגודת ישראל המיר עוד בטרם השואה לחברות בתנועה הרוויזיוניסטית, אליה השתייך גם בארץ ישראל.

שיינטוך מסכם, "יש לו ספר ביידיש, שנקרא 'די שבועה', 'השבועה'. שם הוא מתאר איך כניצול שואה אחרי המלחמה, 'ברגע שניצלתי מהשואה נשבעתי מול ערימת האפר של הנרצחים שאקדיש את כל חיי לתאר מה קרה בשואה'. ואת זה עשה עד יומו האחרון".

מתבודד מבחירה

פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, מספרת שנדרשה להיעדר הביוגרפיה של ק. צטניק כשהרצתה באוניברסיטת קלגרי בקנדה. "כשהתחלתי לצלול לתוך זה – הבנתי למה", היא אומרת. הצלילה הזו הולידה מאמר שפורסם לאחרונה.

פרופ' דינה פורת. "מושגים לא נכונים נקלטו להוויה הישראלית ונותרו בה עד היום הזה" (צילום: צחי לרנר)

לפי פורת, מדובר באדם שהתבודד מבחירה. "בית הנשיא היה מחלק פרס על שמו, והוא לא היה מגיע לטקס חלוקת הפרס" היא מספרת. "מה שהוא כותב למשל על משפחתו בשואה, זו לא המשפחה שלו בשואה. זה מפרי דמיונו".

כהיסטוריונית של השואה, פורת מאוד אמביוולנטית כלפי ספריו של ק. צטניק, בהם ידועים בין היתר "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"קראו לו פיפל". לדבריה, יש לו אחריות גם על הפרשנות של ספריו ככתיבה הסיטורית. "במשפט אייכמן הוא אמר 'אני לא רואה את עצמי כסופר שכותב ספרות, אלא ככותב כרוניקה על הפלנטה האחרת שנקראת אושוויץ'. מי כותב כרוניקה? היסטוריונים. אבל הוא לא היסטוריון. הוא כתב ספרות.

"בשנים ההן הייתה ספרות שפרסמו פרטיזנים ולוחמי גטאות, אבל לא ניצולים מגטאות ומחנות. הם לא השמיעו את קולם כפי שהשמיעו ממשפט אייכמן והלאה. הוא היה קול יחיד בעברית שדיבר כך לקהל הרחב. הוא נתפס כמי שמציג כיצד התרחשה השואה, ומושגים לא נכונים נקלטו להוויה הישראלית ונותרו בה עד היום הזה".

היה או לא היה

דוגמא מעוררת מחלוקת היא הספר "בית הבובות", בו מתואר ניצול מיני של אסירות יהודיות בידי הנאצים. לפי פורת, "לא היה 'בית בובות' יהודי, מפני שזה סותר את תורת הגזע. הגרמנים גייסו בכפייה זונות גרמניות, אוקראיניות ואחרות, אבל לא יהודיות. עד היום אנשים משוכנעים אחרת, בגלל הספר של ק. צטניק". הטענה של פורת נתמכת במחקרה של נעמה שיק מיד ושם, כמו גם בסקירות של מחקרים בחו"ל. לפי שיינטוך יש עדויות שאכן היה לפחות מקרה שכזה.

כריכות הספרים סלמנדרה ובית הבובות. האם היה "בית בובות" יהודי?

"אני לא ממהר שלא להאמין לק. צטניק" הוא מדגיש. "אני אומר לך באחריות שלי כחוקר – הוא לא שקרן. נכון שכשהוא כותב על השואה, הוא כותב אמנם על דברים שחווה כאסיר הנאצים, אבל בגלל שזה נכתב כספרות, אז כסופר הוא חייב למלא פערים כדי לתת קוהרנטיות לסיפור שלו – זה משהו אחר. זה לא אומר שהוא ממציא שקרים".

הוא מתאר דברים שחווה באמת, או פשוט מבטא כישרון ספרותי נדיר? 
"אני השוויתי בין התיאור של החוקר גדעון גרייף, שראיין אסירים שניצלו מאזור המשרפות (זונדרקומנדו) לבין התיאור של ק. צטניק, והעליתי את ההשערה שלמי שלא היה בפנים יהיה קשה מאוד לתאר את זה. ייתכן שיחיאל פיינר, די-נור, אולי כשהיה באושוויץ היה מאנשי הזונדרקומנדו. אי אפשר לדעת בוודאות, אבל יש הרבה נקודות השקה נפשיות".

פורת ספקנית הרבה יותר. "הוא אמר במשפט אייכמן 'הייתי שנתיים באושוויץ'. אבל הוא היה רק ארבעה חודשים באושוויץ. יחד עם חבורה של אסירים, בהם היה גם דב יודקובסקי, הם עברו למחנה בת בשם 'גינתר-גרובה'. היחס לאסירים במחנה הזה היה טוב יותר באופן קיצוני מאשר באושוויץ. דיברו שם לאסירים כמו אל בני אדם. כשהם יצאו מהמחנה והגיעו ארצה – הם הלכו ליד ושם, יודקובסקי ודי-נור, ודאגו שהממונה הגרמני על המחנה יהיה לחסיד אומות העולם הראשון. בדקתי את זה ברשומות של יד ושם, אבל את זה הוא לא כתב מעולם".

לפי פורת , "ראוי להשוות אותו לאהרון אפלפלד או לפרימו לוי. אנשים אחרים שכתבו על אושוויץ ועל עצמם בצורה אחרת, בצורה ניואנסית. אפלפלד אמר 'בלי לגעת בטמפרטורות הגבוהות של האש', ואז לראות אותו על הרקע הזה. הוא עצמו החליט לכנות את עצמו ק. צטניק, כלומר "איש מחנות הריכוז". כשהוא מסר את כתב היד של סלמנדרה לאליהו גולדנברג בחו"ל, גולדנברג שאל אותו מה שם הסופר. הוא כתב ק. צטניק, ואמר "הם כולם כתבו אותו , לא אני". זה מתיימר לייצג את כל אסירי המחנות".

פלנטה אחרת או יצירה אנושית

במשפט אייכמן טבע די-נור, את מטבע הלשון לפיו אושוויץ היתה "פלנטה אחרת". תפיסה מיתית, א-היסטורית, של ההתרחשות במקום. ברבות הימים שינה את דעתו. בראיון טלוויזיוני לרם עברון ב-1987 אמר די-נור ש"את אושוויץ לא השטן יצר ולא האלוהים, אלא האדם".

לפי פורת, יש פער עצום בין שתי הגישות. "אחרי שכולם אכלו ובלעו את המונח 'פלנטה אחרת', מי זוכר שהוא עבר טיפולים ב-LSD, ושינה את עמדתו? אנשים רציניים, אנשים קוראים, אומרים לי עד היום 'פלנטה אחרת'. כל הניסיונות שלנו כהיסטוריונים להסביר שאלו לא מפלצות ולא קדושים – אלא אנשים – הוא תקע את זה".

פורת מדגישה שהיא "לא באה אליו בשום טענה, משום שהאדם הוא סופר ומותר לסופר לכתוב כרצונו", אבל ניכר שהיא רואה ביצירתו משהו ש"מפריע" להבנה נכונה של השואה.

שער מחנה ההשמדה אושוויץ עם השלט "העבודה משחררת". "מתיימר לייצג את כל אסירי המחנות" (צילום: AP Photo/Michael Sohn,file)

המתחים העולים מדמותו ויצירתו של די-נור-ק. צטניק ממשיכים לעורר עניין תרבותי ומחקרי. ד"ר מוניק דהן נמצאת לקראת פרסום ספר בשם "הפסבדונים ק. צטניק והאחר", מחקר של קרוב של 380 עמודים שעוסק במשמעות שם העט ובביוגרפיה של יחיאל פיינר כרקע לכתיבתו על השואה.

היוצר אסף לפיד מבית הספר לקונלוע "סם שפיגל" עומד להוציא סרט על חייו של ק. צטניק ביום השואה הקרוב, לאחר כמה שנים של עבודה.

עדות מסוג אחר לגמרי

החוקר פרופ' יוחאי עתריה ממכללת תל חי מפרסם בימים אלו ספר מאמרים באנגלית בשם "פרימו לוי וק. צטניק – המפה והטריטוריה", שיצא לאור בעברית בהוצאת פרדס בעוד כמה חודשים, ומציע הסתכלות חדשה על היצירה הספרותית של ק.צטניק. "כשאתה קורא את סלמנדרה, בית הבובות או פיפל – אי אפשר להפסיק" אומר עתריה. "אלו ספרים שנקראים בנשימה אחת. זה לא נכון רק אצל קוראים בגיל 17, זה עובד גם בגיל 40, אצל אנשי אקדמיה ו'קוראים מקצוענים'. יש שם משהו עמוק בכתיבה שלו שעובד.

פרופ' יוחאי עתריה. "צריך להבדיל בין הנכון לאמיתי" (צילום: אלבום פרטי)

"בזה נכשלים כמעט כל חוקרי ק. צטניק" הוא ממשיך. "צריך להבדיל בין הנכון לאמיתי. זה שמשהו לא נכון, שאין מתאם מלא בינו לבין המציאות העובדתית, לא אומר שהוא לא אמיתי. ק. צטניק מביא מסר של אמת מתוך אושוויץ, אפילו אם יש שם 'שגיאות' בעובדות".

עתריה חושב שבעדות ההיסטורית של די-נור במשפט אייכמן היה פספוס דרמטי. "הוא נעמד, מפנה את הגב למצלמה ואומר 'עכשיו אני רואה אותם'. עד אז לא ידעו בציבור שדי-נור זה ק. צטניק הסופר. שתי הדמויות האלו נפגשו על דוכן העדים. הוא מתחיל כדינור והופך לאט לאט לק. צטניק. אבל אז השופט אומר לו 'עכשיו תקשיב לי' או משהו כזה, ואז הוא מתעלף.

יחיאל די-נור מתעלף במהלך עדותו במשפט אייכמן. "מנעו ממנו להשלים עדות מסוג אחר. אני חושב שיש שם החמצה טוטאלית, שהייתה משנה את המבנה של מה שנקרא עדות" (צילום: לע״מ)

"בעצם מנעו ממנו להשלים עדות מסוג אחר. אני חושב שיש שם החמצה טוטאלית, שהייתה משנה את המבנה של מה שנקרא עדות. זו הייתה הזדמנות לשמוע עדות מסוג אחר לגמרי, שלא נשמעה מעולם בישראל, ובכך היה לרגע הזה כוח לתת לגיטימציה להרבה סוגי עדויות. אבל אם זה לא נרטיב ברור ומסודר – אנחנו לא רוצים לשמוע. הוא ניסה ולא נתנו לו להשלים עדות אחרת. לדעתי זה העניין".