לעודד כרמלי (36) יש הרבה עבודה. "כשהתחלתי לכתוב על חלל לפני שש או שבע שנים", הוא מספר, "היה צריך לחפש אייטמים בנרות. היום צריך להתאמץ לעמוד בקצב". כרמלי הוא עיתונאי חלל ("הארץ" וסוכנות החלל הישראלית), משורר ומוציא לאור ("הבה להבא"). "רציתי להיות אסטרונאוט", הוא מודה, "אבל צריך להתפרנס ממשהו. אני יודע לכתוב. יש עוד עיתונאים שיודעים לכתוב, אבל כאלו שיודעים לכתוב על מאדים או על נגה יש מעט, אז זה משתלם יותר. אנחנו ארבעה עיתונאי חלל בארץ, ואין תחרות של ממש כיוון שיש שפע של חומרים".

עודד כרמלי. "רציתי להיות אסטרונאוט" (צילום: ליאור קסן)

קצב האירועים המהיר בתחום מתבטא למשל בכך שבשבועות האחרונים המריאו לחלל מייסד אמזון ג'ף בזוס (האיש העשיר בעולם, שהונו מוערך ב-171 מיליארד דולר) והמיליארדר ריצ'ארד ברנסון (שהונו הצנוע קרוב ל-5 מיליארד דולר). כותרות עושות גם טכנולוגיות השיגור שמפתח אילון מאסק (האיש השני בעושרו בעולם ה"שווה" כ-151 מיליארד דולרים), מייסד ספייס אקס וטסלה.

ריצ'רד ברנסון וג'ף בזוס על ברקע כלי הטיס שלהם. "יש שפע של חומרים" (צילומים: AP Photo/Patrick Semansky, Mark J. Terrill)

למה בכלל לטוס לחלל?
"קודם כל, כי זה שלי. שלנו. זה כמו שתגיד לי שאני לא יכול ללכת לים. זה מקומם. ככה אני מרגיש. אני כאן, תקוע בפינה של היקום. אני עשוי מאותם חומרים של הכוכבים והגלקסיות. במובן הרגשי הם שלי, ואני לא יכול לגשת. רק להסתכל מרחוק. אנשים אומרים שיש מספיק בעיות על כדור הארץ ולא צריך להתעסק בחלל. אבל מאיפה יודעים משהו על הבעיות של כדור הארץ? כמעט כל מה שאנחנו יודעים על שינוי האקלים, למשל, זה נתונים מלוויינים".

ממדע ממשלתי לתעשייה אופנתית

התחלת לפני כמה שנים לסקר תחום שעניין מדענים וגיקים. והיום החלל בכותרות בכל כלי התקשורת. מה קרה בעצם?
"תעשיית החלל השתנתה בטירוף בשנים האחרונות. מושג המפתח הוא מהפכת החלל החדש. 'ניו-ספייס'. לב העניין הוא פתיחת החלל לתחרות. עד היום השחקנים היחידים בחלל היו מדינות. סוכנויות החלל הממשלתיות. היום ליותר ויותר חברות עסקיות יש יכולת שיגור עצמאית. זה מהלך מכוון שלא קרה מעצמו".

מבט על הוריקן פלורנס מתחנת החלל הבינלאומית. "כמעט כל מה שאנחנו יודעים על שינוי האקלים, למשל, זה נתונים מלוויינים" (צילום: NASA via AP).

מי או מה גרם לו?
"השינוי קרה אחרי שב-2011 הסתיימה תכנית מעבורות החלל האמריקאית. אובמה קיבל ב-2010 החלטה דרמטית שארה"ב לא תשקיע בתוכנית מעבורות חדשה, אלא תקנה מושבים על המעבורת הרוסית במשך כמה שנים, ובמקום להשקיע 10 מיליארד דולר בפיתוח מעבורת חדשה, תיתן 5 מיליארד לשתי חברות: ספייס אקס ובואינג, שיפתחו דרכים לשגר אנשים וציוד לחלל. הרעיון היה שנאס"א (סוכנות החלל האמריקאית) תתמקד במדע ולא בלוגיסטיקה".

שיגור מערובת החלל "אטלנטיס" ממרכז החלל קנדי בקייפ קנברל, 8 ביולי 2011, הטיסה האחרונה של תכנית מעבורות החלל האמריקאית. רגע השינוי (צילום: נאס"א)

אז הם הפריטו את החלל?
"כן. ועד כמה שקשה לי כאיש שמאל להודות בזה, בינתיים נראה שזה עבד. אמנם הטכנולוגיה נותרת בידיים פרטיות, ומאסק יכול להחליט למי להעניק שירות ובאיזה מחיר, אבל עלות השיגור של קילו ירדה מ-30 אלף דולר ל-3,000 דולר. יחד עם מזעור הטכנולוגיה זה גרם למצב שמדי שנה משוגרים 30% יותר עצמים לחלל.

"אם לפני חמש או שש שנים היו שם 1,000 לוויינים ועצמים אחרים ששוגרו על ידי בני אדם, כל לווייני התקשורת, המדע, הריגול, אז היום יש 3,500. עד סוף העשור יהיו 30 או 40 אלף. כמה אלפים מתוכם למשל זה לווייני 'סטארלינק' שמאסק משגר, במטרה להביא אינטרנט מהיר לכל פינה בכדור הארץ. מוסד קטן כמו אוניברסיטת אריאל יכולה לשגר מיקרו לוויין ששוקל קילו מתוך תקציב הבורקסים של הקמפוס".

המראת חללית הישראלית בראשית על גבי טיל "פלקון 9" של חברת ספייס אקס, פברואר 2019. "לפני חמש או שש שנים היו 1,000 לוויינים, עד סוף העשור יהיו 30 או 40 אלף" (צילום: יח"צ ספייס IL)

סיבה נוספת להתעניינות המוגברת של ענקיות הטכנולוגיה בחלל היא תחרות שהכריזה חברת  גוגל ב-2007, גוגל לונאר אקס פרייז (Google Lunar X PRIZE), שהבטיחה פרס בסך 20 מיליון דולר לחברה הפרטית הראשונה שתנחית על הירח רכב רובוטי מתפקד. "ברגע שגוגל, כענקית בעמק הסיליקון, הכריזה על זה, תעשיית ההיי-טק התחילה להתעניין בחלל. כל החברות האלו, ספייס אקס, בלו אוריג'ן, כולן נולדו במקור מהתחרות הזו, ומתוך הכוונה להנחית חללית על הירח. גם מיזם 'בראשית' הישראלי התחיל שם. כל החברות נכשלו באתגר של גוגל, אבל זה הרגע שהחלל הפך מעניין של מדע ממשלתי ותעשייה מסורתית, לעניין אופנתי בעמק הסיליקון".

"מאדים הוא מקום מחורבן לחיות בו"

תעשיות החלל מכניסות נכון להיום כ-350 מיליארד דולר מדי שנה. על פי הערכות בנק אוף אמריקה, סכום זה עתיד לגדול לכדי 1.4 טריליון דולר עד 2040, היקף דומה לתעשיית התיירות הגלובלית. כרמלי מעריך שלא הכסף הוא שמושך את המיליארדרים לחלל. "בזוס מוכר מניות אמזון במיליארד דולר כל שנה כדי לממן את החללית שלו. זה פרויקט מפסיד. הוא לא עושה את זה בהכרח כי הכסף הגדול העתידי נמצא שם. זה חיידק. מאסק למד את הנושא לעומק והוא מרוויח, אבל הוא יכל לעשות כסף גם בדרכים אחרות".

אז למה הם עושים את זה?
"כי זו ההרפתקה האולטימטיבית. לכל אחד מהם יש חזון אחר. מאסק שם בשביל ליישב את מאדים. הוא רוצה להפוך את האנושות למין בין-פלנטרי כדי שלא 'נשמור את כל הביצים שלנו בסל אחד'. החזון של בזוס שונה. הוא רוצה להעביר תעשייה כבדה למסלול סביב כדור הארץ ולכרות מינרלים על אסטרואידים כדי להפסיק להרוס את כדור הארץ. לברנסון אין אג'נדה גדולה, הוא פשוט חולם על תיירות חלל. אבל הם כולם נדבקו בחיידק הזה".

אילון מאסק. "שם בשביל ליישב את מאדים" (צילום: Yichuan Cao/NurPhoto via Getty Images)

מאסק נערך בימים אלו לבחון את ה"סטארשיפ" (ספינת חלל) שלו, ולדברי כרמלי אם הפיתוח יצליח, החללית העצומה בגודלה תשנה את כל תחום הטיסה לחלל. "זה הטיל הגדול ביותר שאי פעם נבנה, שאמור להיות מסוגל לנחות אנכית עם אנשים וציוד עליו. הוא כולל מספיק מקום ל-200 אסטרונאוטים. טיל-חללית עם שטח פנים של מגרש כדורגל. לא רק זה, אלא שכל העניין ניתן לתדלוק ושימוש חוזר.

אבטיפוס של ספינת החלל "סטארשיפ" של ספייס אקס לאחר ניסוי המראה ונחיתה מוצלח בטקסס, ארה"ב, מאי 2021. "הטיל הגדול ביותר שאי פעם נבנה" (צילום: רויטרס)

כדור הארץ (מסומן בחץ) כפי שצולם מבין טבעות כוכב הלכת שבתאי על ידי החללית קסיני, 2018. "אפשר לשלוח בעזרת סטארשיפ ארבעה אסטרונאוטים לעשות סיבוב סביב שבתאי" (צילום: נאס״א)

"מאסק מקווה להגשים בעזרתו את החזון שלו להתיישבות על מאדים. על הדרך הוא עשוי לפתוח המון אפשרויות מעניינות. במקום 200 איש למאדים אפשר לשלוח ארבעה אסטרונאוטים לעשות סיבוב סביב שבתאי. או לשלוח רובוט קטן למערכת הכוכבים הקרובה, ככה שהוא יגיע עוד בימי חיינו".

היית חי על המאדים?
"החלופה של לחיות במאדים גרועה בעיני. מי ירצה לחיות שם? קר ויבש שם וכמעט אין אטמוספירה. מי ירצה לגזור על עצמו חיים במחילות מתחת לאדמה, כמעט בלי קשר לכדור הארץ. אנשים אולי יבחרו לעבור לשם, אבל הם יתאבדו אחרי שנה. מאדים הוא מקום מחורבן לחיות בו".

"דיוקן עצמי" של הרובר "קיוריוסיטי" (סקרנות) של נאס"א על מאדים, 2018. "מי ירצה לחיות שם? קר ויבש שם וכמעט אין אטמוספירה" (צילום: נאס״א)

למרות הספקנות ביחס לתוכנית ליישב את מאדים, כרמלי רואה בהתיישבות בחלל את אחת המשימות הדחופות והחשובות  ביותר של האנושות. "אם כל הקיום שלנו מתחיל ונגמר על כדור הארץ, אז אנחנו בצרות. זה משחק סכום אפס. סיני לומד הנדסה ועולה למעמד הביניים, קונה רכב, הפליטות שלו מזהמות לי את האוויר. הוא רוצה את מרחב המחייה שלו, ואני רוצה לטוס לחופשה ולא לפגוש סיני שלא בא לי טוב בעיניים.

"זה המצב: מערכת סגורה עם מקום מוגבל ומשאבים מוגבלים. ושום דבר לא יפתור את זה. אבל אם נדמיין את האנושות כמין בין-פלנטרי, אז זה משחק אחר. אם העתיד שלנו, גם אם זה עוד אלף שנה, הוא בחלל, אז הסיני שלומד הנדסה מקדם אותי אל עבר עתיד שלי. הוא לא בא על חשבוני".

אתה טוען שטבע האדם הוא להילחם על שטח ומשאבים, ומציע "לדלג" על הטבע הזה על ידי שטח ומשאבים בלתי מוגבלים.
"זה לא סתם תוספת קטנה של מרחב. זה שינוי כמותי שהופך לשינוי איכותי. זה המון מקום. אנחנו בסך הכל בני אדם זעירים, ותמיד יהיה לאן ללכת כדי להימנע מסכסוך. רומן המדע הבדיוני 'עיר' של קליפורד סימאק מ-1952 מתאר מציאות כזו. כל משפחה מתיישבת על כוכב לכת אחר, והבעיה היא שזה גומר את הערים ומביא לסוף הציביליזציה. עתיד האנושות בחלל הוא חוות בודדים, לא ערי ענק".

"הגולה הכחולה". תצלום כדור הארץ מספינת החלל אפולו 17, 22 באפריל 1970. "הנחיתה על הירח לימדה אותנו לקח" (צילום: נאס"א)

החלל מרתק גם את כרמלי המשורר. במאמר שכתב בכתב העת "השילוח" הוא מתאר ומנתח את ההיקסמות מתצלומים כמו "זריחת הארץ" של אפולו 8 ו"הגולה הכחולה" של אפולו 17, שהיו הפופולריים והמשפיעים ביותר במאה העשרים, ואת השפעתם על המשורר אבות ישורון. "הנחיתה על הירח, לדידו של אבות, לא הייתה לחינם", הוא כותב, "היא לימדה אותנו לקח. היא הפכה אותנו מ'איש' ל'מענטש', גרסת היידיש למילים המפורסמות של ניל ארמסטרונג 'That's one small step for man'".

"צריך לחפש חיים תבוניים"

כעיתונאי חלל, כרמלי מסקר תחום הנדסי-מדעי מורכב. השיחה איתו משופעת בנתונים והסברים טכניים על שנות אור, בארות כבידה ומשוואת של הנדסת טילים, אבל ניכרת בה גם נפש המשורר שלו, לצד מידה לא מבוטלת של התלהבות המזכירה ילד שקיבל חללית צעצוע. מבחינתו, של מייסד פסטיבל תל אביב לשירה, להסתכל על שמי הלילה זו חוויה מהפכת.

שמי הלילה מחוץ למצפה רמון. מימין ניתן לראות את שביל החלב. הנקודה הבוהקת במרכז היא כוכב הלכת צדק. "אתה יושב בקיבוץ בגליל, או ליד מצפה רמון, ואתה רואה את מרכז הגלקסיה. זה מפוצץ את המוח" (צילום: שי רוזן)

"ברגע שאתה יוצא קצת מהעיר, אתה יכול לזהות בשמים את הגלקסיה שלנו, שביל החלב. למעשה, כיוון שלגלקסיה יש מבנה של ספירלה עם כמה זרועות, מה שאתה רואה זה את הזרוע ה'באה'. בתוכה אתה רואה אזור מואר במיוחד, זה מרכז הגלקסיה. אתה יושב בקיבוץ בגליל, או ליד מצפה רמון, ואתה רואה את מרכז הגלקסיה. זה מפוצץ את המוח".

אז מי שחי בעיר אבוד?
"ממש לא. גם בעיר אפשר לראות עשרות כוכבים".

אנשים עסוקים בפרנסה, בקורונה, אתה מבקש להיות קשובים לחלל החיצון.
"לשים לב לקוסמוס זה ממקם אותך, זה נותן פרספקטיבה. מצד אחד אני נמלה קטנה. מצד שני אני כל כך חכם וגדול. אני רואה את מרכז הגלקסיה ומבין שהיא בשיפוע ביחס למערכת השמש. אני יושב ברחוב בתל אביב ומסתכל על כוכב ריגל במרחק 860 שנות אור מכאן, שאפשר לראות אותו בלי טלפסקופ ובלי כלום. ואנשים חולפים ליד, והם לא יודעים להבדיל בינו לבין מאדים. אתה מקיף במבט מאה אלף שנות אור. זה משוגע".

עם כל הכבוד לצפייה בכוכבים, הנושא שמעורר בכרמלי את רמת ההתלהבות הגבוהה ביותר הוא מה שהוא מגדיר "השאלה הכי חשובה בחקר החלל": האם אנחנו לבד ביקום. "אין מימון לחיפוש אחר חיים תבוניים כי אף אחד לא רוצה לממן את זה, אבל זו פשוט שאלה חשובה", הוא אומר. "הרובר (רכב רובוטי) האחרון שנאס"א הנחיתה על מאדים, פֶּרסבירנס, כלל לראשונה כחלק מהגדרת המשימה שלו משהו כמו 'בחינת האפשרות של תנאים שאולי היו יכולים לאפשר חיים'. אבל חיים פשוטים, מיקרובים, זה לא באמת מעניין.

חיוך קוסמי. צביר הגלקסיות SDSS J1038+4849 כפי שצולם על ידי טלסקופ החלל האבל. ה"עיניים" הן זוג גלקסיות בוהקות במיוחד והחיוך נוצר על ידי אפקט "עדשת כבידה" המעקם את האור שעובר דרך הצביר. "חיים פשוטים זה לא מעניין" (צילום: נאס"א)

"צריך לחפש חיים תבוניים. צריך לחפש תקשורת. לחפש מבני ענק סביב לכוכבים. אותות רדיו זה דוגמה. מחפשים אותות רדיו מהחלל כבר עשרות שנים. אבל סטטיסטית, אפילו אם מדברים רק על הגלקסיה שלנו, זה כאילו לקחת אמבטיה של מים מהאוקיינוס ולא מצאת שם דולפין, אז אתה מכריז שאין דולפינים באוקיינוס".

זה באמת כל כך משנה? הרי לא מדובר על פלישה ממאדים. נניח שאנחנו מגלים שבגלקסיה רחוקה יש חייזרים תבוניים, שלעולם לא נגיע אליהם והם לא יגיעו אלינו. איך זה משפיע על בני האדם?
"אני יכול לשאול מה זה משנה אם השמש המרכז או כדור הארץ במרכז. זה לא משנה. אבל בפועל כל החשיבה של העת החדשה נשענת על התובנה הזו, שאנחנו לא המרכז. אם אתה מגלה שאנחנו לא לבד ביקום, שיש חיים, זה אומר קודם כל שאתה לא אלוהים. שיש עוד עין פקוחה. אתה לא נושא לבד באחריות.

"אנחנו מנסים לגלות מאילו חלקיקים עשויה המציאות. להרכיב את הפאזל של המציאות. אבל זה אותו פאזל. גם הם מנסים לפתור אותו. אז אני פחות לבד. אני יכול להשתטות. אולי לא נורא אם לא נגלה את התשובה. אולי זה פחות נורא אם נשמיד את עצמנו. לעומת זאת, אם נגלה שאנחנו לבד ביקום אז צריך לדאוג לעצמנו הרבה יותר טוב".

אתה מאמין שיימצאו חיים כאלו?
"לא".

ככה פשוט? למה?
"בגלל פרדוקס פרמי, שנקרא על שם הפיזיקאי אנריקו פרמי. לרוב טיעונים בעד חיים על פלנטות אחרות עוסקים בכך שיש מיליוני פלנטות מתאימות לחיים בגלקסיה, וסביר שעל חלקן התפתחו חיים.

"פרמי הבין משהו אחר – את מימד הזמן. הרבה מהפלנטות האלו קיימות מיליארדי שנים יותר מכדור הארץ. אם היתה ציביליזציה מתקדמת מאיתנו במיליארד שנים, אין סיכוי שהיא לא היתה ממלאת את כל הגלקסיה עד עכשיו. היינו חייבים לראות אותה. הוא שאל 'איפה כולם?' והמסקנה שלו היתה שהם פשוט לא קיימים".

ואז?
"ואז כל הפרויקט הזה של תודעה תבונית יושב על הכתפיים שלנו בני האדם. אם אתה לא תבין מהם גלי כבידה, אף אחד לא יבין. אף אחד לא ייתן לזה שם. נכון שלאף אחד לא אכפת, ובכל זאת. לא תהיה משמעות לשום דבר. זו אחריות כבדה להיות בעלי התודעה התבונית היחידה ביקום".