ראש הממשלה בנט דיבר אתמול (שבת) נגד ״חזרה לסגרים״ והשתמש בין היתר בנימוק הכלכלי. אלא שמאחורי הטיעון של בנט, מסתתר חישוב תמוה: מקור המספרים בהם משתמש ראש הממשלה אינו ברור, והשימוש בהם לא מסתדר עם עקרונות כלכליים בסיסיים.

התוצאה היא משוואה מופרכת מיסודה, לפיה הצלת חיי אדם תעלה בהתרוששות כוללת של מדינת ישראל, וחוסר יכולת לעמוד בהוצאות עתידיות. המציאות שונה לחלוטין.

"אם נמשיך במדיניות הסגרים והמגבלות ההרסניות לכלכלה, אנחנו פשוט נתרושש כלכלית… תג המחיר של שלושת הסגרים שהובילה הממשלה הקודמת היה 200 מיליארד שקלים".

הסכום הזה, אותו הדגיש בנט, הוצג בלי כל ביסוס. בקשת 'דבר' לקבל הסבר לחישוב ממנו הורכב המספר ״200 מיליארד״, נענתה לבסוף בנוסחה הבאה: לפי הערכת משרד האוצר, כל יום סגר "עלה למשק" מיליארד שקלים. בגלל שהיו 200 ימי סגר, הסכום הכולל הוא 200 מיליארד שקלים.

כאן המקום להתייחס למושג "עלה למשק", החוזר שוב גם בהערכות של הגופים השונים. אין מדובר בסכום הכסף שמדינת ישראל 'הוציאה' על המגיפה, אלא בכמה פעילות כלכלית נמנעה לכאורה בגללה. הסכום הזה איננו קשור לחוב של מדינת ישראל, אלא רק להערכת נזק כללית ומופשטת במידה רבה.

ההוצאה הישירה של ישראל נמוכה בהרבה. לטובת מענקים ודמי אבטלה, תוציא המדינה 79 מיליארד שקלים. גם סכום זה לא ניתן לייחס רק לסגרים, אלא למגפת הקורונה בכלל כולל כללי הריחוק, השבתת ענפים כמו תיירות, תעופה ועוד. אז מדוע 200 מיליארד? שאלה יפה.

"כל משפחה בישראל נכנסה לחוב של 105,000 שקלים בשל תג המחיר של שלושת הסגרים״, אמר ראש הממשלה, ״כל אחד מאיתנו, וילדינו, יצטרכו להחזיר את החוב הזה דרך מיסים, ושירותים מופחתים לאורך עשרות שנים קדימה".

בנט מדבר על צעד מופרך מבחינה מקרו-כלכלית, ומחלק את "תג המחיר" למשפחות בישראל. השוואה בין משק בית למדינה היא מניפולציה ישנה ולא קבילה בלימודי הכלכלה, מאחר שחוב לאומי הוא בשום פנים לא החוב הקולקטיבי של משקי הבית בישראל. חוב הוא חלק נורמטיבי מהתנהלותה של כל מדינה, וישראל רחוקה מאוד ממצב של חוב גבוה באופן מסוכן.

יש דרכים רבות להתמודד עם חוב לאומי, אבל לחלק אותו לתשלום פר אזרח, הוא לא אחת מהם. רק בשביל לסבר את האוזן, יתרת מטבע החוץ של ישראל גדלה בשנה האחרונה ב-44 מיליארד דולר. האם אזרח ישראלי כלשהו נאלץ לשלם מס כדי לממן את הגידול הזה בעושר הלאומי? התשובה היא לא, מהסיבה הפשוטה שלבנק ישראל יש יכולת ליצור שקלים חדשים (הדפסת כסף) ולקנות בהם דולרים.

לאורך המגיפה השתנה לחלוטין הקונצנזוס הכלכלי העולמי, בדיוק בנקודה הזו של 'הלאמת' עלויות המגיפה. בנט, במהלך רטורי, 'הפריט' אותן ללא קשר למציאות. עד כה מדינות הגדילו את תקציביהן ואת חובותיהן מבלי להטיל מסים חדשים על אזרחי המדינות, וללא קיצוץ בשירותים.

מהחישוב הכלכלי של בנט נעלמה גם "העלות האלטרנטיבית" של סגר: הנזק הכלכלי שהיה נוצר כתוצאה מתחלואה ותמותה מוגברת בתרחיש בו לא היו כלל סגרים. הוויכוח על נחיצות הסגר לגיטימי, אבל אי אפשר להתעלם מהצד השני של המשוואה.

"כמה חיי חיילים חלילה נאבד אם לא נוכל להרשות לעצמנו לצייד אותם בנגמ"שים חדישים עם הגנה מתקדמת, כי בזבזנו את הכסף על סגרים?״, אמר ראש הממשלה, ״כמה ילדים ומבוגרים לא נוכל לשלוח לניתוח מציל חיים? כמה בתי חולים בפריפריה שלא נוכל להקים? כמה מכשירי MRI לא נוכל לממן וכך נחמיץ אלפי חולי סרטן בשלב מוקדם? כמה שיעורים במדע, מתמטיקה או אנגלית לא נוכל לממן? כמה קצבאות זיקנה לקשישים חסרי אמצעים לא נוכל להעניק?"

אמנם מדובר בשאלות רטוריות, אך במקרה זה כדאי להשיב להן: כלום. אפס מוחלט. כל בית חולים שלא קם וכל קשיש שלא זכה לקבל בחייו תוספת לקצבה, צריכים לבוא בטענות למדיניות האכזרית של הממשלה שהחליטה לא לעשות זאת, על אף שאפשר, ועל אף נתוני המקרו-כלכלה המצוינים של מדינת ישראל. זה היה נכון בטרם המגיפה ונכון גם במהלכה, ולאחריה.

למדינת ישראל, כמו לכל מדינה עם מטבע ריבוני, יש מעט מאוד מגבלות כלכליות אובייקטיביות. כמה רופאים ומנות חיסון ישנן זמינות? כמה קרקע ודירות פנויות? כמה מורים או מכשירי MRI? התשובות לשאלות האלה תלויות בהחלטות הממשלה. נכון שישראל תלויה רבות בכלכלה העולמית – בנכונות לייבא מישראל ולייצא אליה סחורות ושירותים – אבל היקף החוב הלאומי לא משנה את הנכונות הזו באופן מהותי.

כל עוד יחליט ראש הממשלה לספק די מכשירי MRI, ציוד חדיש לצבא, תקנים והכשרות מקצועיות לרופאים וצוותים רפואיים, קצבאות זקנה הולמות וחינוך בשפע לכל אזרחי המדינה, לא תהיה כל בעיה להתגבר על השינוי בהיקף החוב.

אלא שבנט מכוון לכיוון ההפוך – לקצץ בשירותים לאזרח ולהפריט את החוב הלאומי – רטוריקה שמייתרת את מוסד המדינה מיסודו. איך היה מגיב בנט להצעה שלא להקים את מדינת ישראל בנימוק שכך ניתן יהיה לחסוך את החוב הלאומי מלכתחילה? המדינה מממנת דברים שהיא רואה בהם ערך. השאלה מה הערך של חיי אדם לדעתו של ראש ממשלת ישראל.

על נחיצות הסגר והשפעותיו אפשר להתווכח. הניסיון לשלול את הכלי הזה דרך היגיון החנק התקציבי מייצג התפרקות ערכים.