"אבא שלי היה אומר ברגעי משבר: 'שיביל'ה, יש לך מה לעשות עם זה? לא? אז תתפלל על זה". כך כתב שיבי פרומן, בנו של הרב ופעיל השלום מנחם פרומן ז"ל כשפתח בפייסבוק אירוע הקורא לתפילה, זעקה והזדהות עם קורבנות המלחמה הנוראה על אדמת סוריה.
"אני רק קראתי לדגל, אבל כמו במחאה החברתית, בכל מקום זו היתה התארגנות עצמאית. ההיענות הפתיעה אותי מעט, היו אלפי שיתופים ולייקים ותשעה מוקדים ברחבי הארץ שבהם אנשים נענו לאתגר וארגנו התכנסויות" אמר פרומן לדבר ראשון, "כל אירוע תוכנן אחרת, בהתאם לאופי של המקום והמארגנים. יש מקומות שערכו תפילה מסורתית ואפילו בבית כנסת, ובמקומות אחרים זה יותר עצרות תמיכה והזדהות. היו מקומות שהם רק של יהודים, ומקומות שמתכנסים בהם יהודים, מוסלמים ונוצרים. המכנה המשותף הוא שאנשים מתכנסים לעורר את עצמם, את העולם ואת הקדוש ברוך הוא".
באירוע בגוש עציון התפללו תפילות מתוך מחזור הימים הנוראים, לצד תפילות מיוחדות שכתבו הרב יובל שרלו והרב יוסי פרומן לרחמים על תושבי אזור העימות בסוריה. "המון מקטעי התפילה של עשרת ימי התשובה מאוד מתאימים לאירוע כזה, כי הם קוראים לרחמים – קטעי תהילים, 'מִי כָמוךָ אָב הָרַחְמָן זוכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים לְחַיִּים'. אין ימים מתאימים לזה מהימים בהם אנחנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא ירחם על העולם, וידון את העולם לטוב. ביום כיפור אנחנו קוראים על יונה, בנִינְוֵה- שזה שם (בסוריה, נ.צ.כ). וזה גם קשור למורכבות שלנו עם סוריה. הקדוש ברוך הוא שולח אותו לשם למרות שהם רעים וחוטאים, הוא נשלח להציל את נִינְוֵה, ולבקש עליה רחמים."
הרבה רינת צפניה מהקהילה הרפורמית בשוהם היתה בין מארגני האירוע בתל אביב, שכלל צעדה ועצרת עם תפילה בהשתתפות אנשי דת יהודים, נוצרים ומוסלמים. הזמרת קורין אלאל הגיעה לשיר ולהביע הזדהות. "שניה לפני יום כיפור אנחנו בוחרים להסתכל בחלונות מסביב ולא רק פנימה. אסור להתפלל במקום בלי חלונות. החלונות הם כדי לראות, להקשיב ולשמוע את העולם מסביב. התמונות הקשות שמגיעות כל הזמן, הרבה אנשים שואלים איך הם יכולים להתחבר. אז אנחנו לא פוליטיקאים גדולים, והמצב מסובך. אבל להעלות תפילה וזעקה למען אנשים והכאב של בני אדם, ילדים והורים – זה כולנו יכולים ומתחברים. אני לא חושבת שיש לנו קריאה קונקרטית כי אנחנו יודעים שהמצב מסובך." אמרה הרבה צפניה, " אומות העולם לא שותקות, מדינות קלטו פליטים, אנשים עושים דברים. אנחנו רוצים רק להגיד שאנחנו שומעים, ושאם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כאנשים פרטיים, לתרום. במסכת אבות כתוב 'לא עלייך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה' – אני לא חייבת לתקן את כל העולם, אבל אני גם לא יכולה להיבטל מהמלאכה הזו, להביט מן הצד".
"זו סוגיה מורכבת" אומר פרומן, "אני מחזיק ראש, מה אפשר לעשות שם? איך אפשר לעשות שם טוב? גם כאלה שמנסים לעשות טוב עושים שם בדרך הרבה רע. מצד אחד זה עם ומדינה שנחשבים לאויבים שלנו, מצד שני קורה שם דבר נורא ואיום ואי אפשר לעמוד ולשתוק מולו, להיות אדיש. במצבים האלה בחיים שלי, יש את התפילה. יש גם קריאה לאנשים להירתם – בסגנון אנשים למען אנשים, לרכז תרומות, חיתולים ושמיכות לחורף. אבל לי ודאי אין קריאה קונקרטית ביחס למדינת ישראל, שעושה, בנגלה ובנסתר, הרבה עבור הסוגיה שם, אולי לא מספיק. לפחות עבורי הקריאה היא בעיקר לקדוש ברוך הוא, ולא להיות אדישים. וכשאנשים הם לא אדישים, נולדים רעיונות חדשים מה אפשר לעשות".
אירועים תחת הכותרת "העולם שותק, אנחנו לא" נערכו אמש (שני) בירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע, פרדס חנה, מצפה רונן – קוניטרה שברמת הגולן, מעלה גלבוע שבעמק בית שאן, תקוע ב' שבגוש עציון ובאריאל.
מלחמת האזרחים בסוריה החלה בשנת 2011, בעימותים בין כוחות מורדים לבין כוחות משטר הבעת' בראשות בשאר אל-אסד. עם הזמן נוספו למערכה כוחות נוספים וחלו פיצולים אף בקרב כוחות המורדים השונים. לאורך הלחימה עשה משטר אסד שימוש בין היתר בנשק כימי ובלתי קונבנציונלי. החל מקיץ 2014 מעורב גם ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) בקרבות בצפון המדינה ובמזרחה. בפברואר 2016 העריך המרכז הסורי למחקר מדיניות (SCPR) כי 11.5% מאזרחי סוריה נהרגו או נפצעו ותוחלת החיים במדינה ירדה מ-70.5 ב-2010 ל-55.3 ב-2015. 45% מתושבי סוריה עקרו ממקום מגורים – ארבע מיליון אל מחוץ לסוריה, ו-6.3 מיליון בתוך סוריה. 2.7 מיליון סורים איבדו את מקומות עבודתם ושיעור העוני בסוריה זינק ב-85% בשנת 2015 בלבד. 35% מהאוכלוסיה מצויה בעוני חמור, בלא קורת גג ומזון בסיסי.
