מאז פגישתם של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן עם הנשיא יצחק הרצוג בחודש שעבר, מתקיימות שיחות גישוש לגבי תוכנית להקמת צינור גז בין ישראל לטורקיה. למרות הביקוש העצום לגז כיום באירופה, החסמים בפני מימוש תוכנית מסוג כזה הם גבוהים מאוד.  

המצוקה של ארדואן היא המניע העיקרי 

הנשיא ארדואן רמז על כוונותיו לשקם את היחסים עם ישראל עוד לפני שהחלה המלחמה באוקראינה. אמנם הדבר נעשה כשמחירי הגז באירופה גבר היו גבוהים מאוד, אבל הם לא המניע העיקרי לשיחות הללו.  

הרעיון להקים צינור גז מישראל לטורקיה נדונו כבר בעבר, מיד לאחר גילוי שדות הגז הגדולים תמר ולווייתן ב-2010-2009. אירועי משט המרמרה לרצועת עזה פגעו ביחסים, כשבאמצע העשור הקודם ארדואן החריף מאוד את יחסו לישראל, והנושא ירד מהפרק.

במקומו קידמה ישראל תוכנית עוקפת טורקיה, של צינור גז ארוך בהרבה, עם קפריסין ויוון בשם איסטמד, על בסיס מימון פרטי של חברות אנרגיה בהיקף של לפחות 5 מיליארד דולר. הפרויקט מעולם לא היה מעשי מבחינה כלכלית, ומסובך מאוד הנדסית, אבל בנה ציר דיפלומטי משמעותי לישראל, שהקפיד לשמור את טורקיה בחוץ.  

צינור טורקי-ישראלי באורך של כ-550 ק"מ עשוי לעלות 1.5 מיליארד דולר בלבד, וגם מבחינה הנדסית הוא פשוט יותר להקמה. 

השילוב בין מחירי הגז הגבוהים, החיפוש האירופי אחר חלופות לגז רוסי והפשרה ביחסים עם טורקיה נראה כמו הזדמנות מצוינת, אבל השקעות בגז הן השקעות ארוכות טווח, שקשה להצדיק בעזרת התפתחויות מיידיות.  

באירופה רוצים את הגז מישראל כבר היום, אבל אין לישראל תשתיות הפקה והולכה שמאפשרות את הגברת הייצוא בהיקף משמעותי. 

גם האינטרס הטורקי לא ברור לחלוטין. המדיניות הלעומתית של ארדואן הובילה לפגיעה בקשרים של טורקיה עם חלק גדול מהמדינות בסביבתה. כעת, בתנאי אינפלציה גבוהה וצניחה חופשית של הלירה הטורקית, ארדואן החליט "לחשב מסלול מחדש" ולנסות לשקם את היחסים עם כמה מדינות, בהן מצרים, סעודיה וישראל.

החלטה זו משרתת אותו קודם כל בזירה הפנים-טורקית, ולא ברור אם תביא להישגים של ממש ברמה המעשית. במילים אחרות, עצם קיום השיחות מהווה הישג תדמיתי בעבורו.

לכן, אחרי שארצות הברית הודיעה שמבחינתה אין הצדקה לפרויקט האיסטמד, ויש להעדיף שיתופי פעולה אחרים, למשל חיבור רשתות חשמל בין המדינות, ארדואן ייחס את השינוי לזכותו ולעמדתו הוותיקה שלפיה לא ניתן יהיה לקיים שיתוף פעולה מסוג זה במזרח הים התיכון בלי שילוב של טורקיה. כשם שישראל קידמה את האיסטמד, ללא מחויבות עמוקה להקים אותו בפועל, גם היוזמה של ארדואן, בשלב הזה לפחות, מהווה יותר "ריקוד דיפלומטי" מאשר תוכנית רצינית. 

קושי עצום למימוש 

בין ישראל לטורקיה נמצאות עוד שתי מדינות – לבנון וסוריה, שגם להן מים ריבוניים ומים כלכליים. כדי שפרויקט ישראלי-טורקי ייצא לפועל, עליו לעבור בשטחיהן. מכיוון שסוריה נמצאת כיום ביריבות לא רק עם ישראל, אלא גם עם טורקיה, פרויקט כזה נראה בעל סיכוי נמוך מאוד מבחינה פוליטית.

אם יופשרו היחסים ביניהן, יהיה קל ומשתלם יותר לקדם פרויקט כזה ביבשה, דרך מדינות ערב. במתכונת יבשתית, ישראל מוכרת גז רק לירדן, גם אם בפועל הוא יזרום ללבנון, סוריה, טורקיה ואולי גם לדרום אירופה.

נוסף על כך, פרויקט ימי משותף מסוג זה בין ישראל לטורקיה עלול לפגוע ביחסים הקיימים של ישראל עם יוון וקפריסין, שיש להן סיבות ממשיות להיות מאוימות מההתעצמות הטורקית. 

קושי נוסף, אולי הגדול מכולם, הוא המורשת ההפכפכה של ארדואן ביחס לישראל. בתנאים של חוסר ודאות פוליטית, קשה לראות את החברות הפרטיות מסכימות להשקיע את ההון הדרוש, כשבכל רגע עלול להיווצר משבר ביחסים שבו אחת המדינות תחליט לסיים את שיתוף הפעולה הכלכלי, ובכך להוריד את ההשקעות לטמיון.

הקפאת צינור נורד-סטרים 2 בין רוסיה לגרמניה בנסיבות פוליטיות, תוך כדי מציאות של מחסור גדול בגז בגרמניה ויכולת אספקה רוסית משמעותית, רק מדגישה את הסכנות להשקעה כזו.

דרושים דמי רצינות 

מקורות בקיאים ביחסים בין ישראל לטורקיה אמרו ל'דבר' שיש להבחין היטב בין קיום השיחות בנושא הגז, כאירוע בעל משמעות דיפלומטית, לבין קבלת החלטות מעשית.

בשנים האחרונות טורקיה פוגעת באינטרס הישראלי בכמה ערוצים, מהם בולטים מתן החסות לנציגות ארגון הטרור חמאס ומימון פעולות ארגונים ערביים שונים בירושלים. הסכמה טורקית לסילוק חמאס והפסקת המימון לארגונים פרו-טורקיים בירושלים עשויה להתקבל בישראל כ"דמי רצינות" בשיחות על שיתופי פעולה כלכליים ארוכי טווח.