ועדת שטרום חשפה רווחיות חריגה של הבנקים מול משקי בית ועסקים קטנים, אבל לא המליצה להוריד אותה, אלא רק להכריח את הבנקים למכור את חברות האשראי ולהכניס מתחרים חדשים.

עסקת ישראכרט ובנק הפועלים השבוע מראה שהמרוויחים הגדולים מהרפורמות עליהן המליצה הוועדה הם דווקא הבנקים, ולא הציבור הרחב. אבל הלקח החשוב ביותר נוגע דווקא לאמונה הדתית לפיה הגברת תחרות תמיד תפחית מחירים.

חברות האשראי לא הפכו לבנקים

בשנים 2015 עד 2017 המגזר הפיננסי עקב בדריכות אחרי דיוני ועדת שטרום, דו"ח הביניים, הדו"ח המסכם והחקיקה בעקבותיהם. היו מי שהציגו את הרפורמה כהכרחית להגברת התחרות במגזר הבנקאי, בתקווה שחברות האשראי יהפכו להיות בעצמן בנקים, ובנקים חדשים ו"רזים" יקומו בישראל, בהסתמכות על מערכת מחשוב עדכנית בסבסוד המדינה וסבסוד נוסף להקמת מערכות דירוג אשראי אישי.  

השבוע התברר כיצד כל המאמצים ליצירת "איום תחרותי" על הבנקים הגדולים לא מורידים מחירים, ודווקא החלטות רגולציה, שמפחיתות תחרות, הן אלו שמסוגלות להוריד מחירים בעבור הציבור. 

חברות האשראי לא מתכוונות להפוך לבנקים. הבנק הדיגיטלי הרזה והיעיל 'וואן זירו' שקם השנה, לא בחר לספק שירותים בזול, אלא להתמקד דווקא בלקוחות עמידים עם תיק השקעות, שלא מפריע להם לשלם 'דמי מנוי' של 50 ש״ח לחודש – המינימום שהבנק מסכים לגבות מלקוחות חדשים.  

ההסכם החדש בין חברת ישראכרט לבנק הפועלים, בעצם מחייב את ישראכרט לשלם עוד 50 מליון ש״ח לבנק בכל רבעון. המניות של ישראכרט צללו ב-16% בעקבות ההסכם, ושום חברת אשראי לא מציעה למשקי בית או לעסקים קטנים הלוואות במחירים זולים יותר מהבנקים. 

מי שצלח את הרעש התקשורתי, וגם את קולם של מספר ארגוני החברה האזרחית, שהתלוננו על בעיות ביישום הרפורמה ולא במהות שלה, לא אמור להיות מופתע.  

הבעיה הבסיסית בוועדת שטרום הייתה במטרה המוצהרת שלה 

ביוני 2015 מינה שר האוצר דאז משה כחלון (כולנו) את דרור שטרום, ליו"ר ועדה להגברת תחרותיות בשירותים הבנקאיים. הוועדה בדקה, השוותה ולמדה ומצאה כי יש רווחיות חריגה למגזר הבנקאי בישראל מול משקי בית ועסקים קטנים. בדו"ח המסכם יש המון דיבור על תחרות, איום תחרותי וריכוזיות, אבל כלום טיפול ישיר בבעיה העיקרית של מחירים גבוהים. רק בהערת שוליים הוזכר כי "המשמעות, עליה עומדת הועדה, בחזון התחרות שלה, היא הצורך בהורדת מחיר האשראי, למשקי הבית, והקטנה של ההוצאה של כלל מגזר משקי הבית על אשראי סדור, היא שתתאפשר עם הגברת התחרות". 

בהצעת החוק העוקבת כבר לא היה דבר על הורדת מחירים. מה שאומר שכל הזמן, המומחיות והאשראי הפוליטי הכבד שניתן לועדה לא הוקצה כלל כדי לסייע לציבור, אלא כדי לשנות את כללי המשחק בין קבוצות שונות של הון פרטי.  

האירוע שמזכיר, ולא במקרה, את רפורמת בכר משנת 2005 שאילצה את הבנקים למכור את קופות הגמל וקרנות הנאמנות. כבר אז הוגברה התחרות, וגם אז הציבור הרחב לא הרוויח. הבנקים מכרו את הנכסים במחיר גבוה, בתי ההשקעות וחברות הביטוח גורפים מאז את דמי הניהול ורק עסקים גדולים נהנו מאשראי מוזל.  

אפשר להוריד מחירים דווקא כשמפחיתים תחרות 

תיקון לכללי העמלות של הפיקוח על הבנקים משנת 2017, כפה על הבנקים להוזיל פעולות ישירות לעומת פעולות מול פקיד בסניף. ב2019 כפה הפיקוח על הבנקים להעביר עסקים קטנים למסלולים בעלות של 30-20 ש״ח לחודש, שעשויים לחסוך מאות שקלים בשנה לעסק.

בעשור הקודם, הופחתו עמלות הבנקים בכפיה, וגם זה הוריד עלויות לציבור. המשותף לכל ההחלטות הללו היא שהן בהגדרה מפחיתות את היכולת של בנקים להתחרות זה בזה, ומגיעות ישירות לתוצאה הישירה הרצויה – מחירים נמוכים יותר לציבור. 

הכשלון היה צפוי מראש 

את הכשלים בצעדי עידוד התחרות היה אפשר לקרוא בעמדות שהגישו הבנקים בעצמם לועדת שטרום. חברת אשראי בבעלות בנק, מגייסת אשראי בעלות שדומה לעלות של הבנק. אחרי שהיא נמכרת למשהו אחר, עלות גיוס ההון שלה עולה, לא יורדת.  

במקביל, בנק הפועלים תכנן איך לנטרל את מעט האיום הממשי שכן נוצר. כיום הוא מסבסד בעשרות מליוני שקלים בשנה את אפליקציית BIT, כדי להשיג שליטה משמעותית בשוק התשלומים ולעקוף את חברות האשראי. ההסכם עם ישראכרט, שהכפיל את נתח התשלום שלה לבנק הפועלים, רק מדגיש כמה הרפורמה שיחקה לטובת הבנקים – גם ברווח ממכירת חברות האשראי וגם בהתחזקות על חשבונן לאחר מכן. 

כשכל השחקנים הם שואפים למקסם רווחים, ומעמדם בעולם הפיננסי שונה מהותית, אי אפשר לצפות שיצירת יותר מתחרים תגרום לשינוי מהותי לטובת הציבור.  

התחרות החיובית והמיטיבה עם הציבור היא זו שניתן ליצור עם שחקנים מסוג אחר, כמו בנקים קואופרטיביים הציבור או קרנות ועמותות פיננסיות עם מטרות חברתיות. כשאין רווח שמצופה לחלק לבעלים, אפשר להשקיע אותו בהורדת מחיר לציבור, תוך שמירה על רמת סיכון נמוכה, או בחלוקת הרווח ללקוחות, שהם בעלי הבנק בעצמם.  

להיפטר מהמיתוס

הרפורמות הפיננסיות בישראל מופצות באמצעות האידיאולוגיה לפיה הגברת תחרות תביא להורדת מחירים. במציאות, נדיר מאוד שצעדים להגברת התחרות, אפילו עם סבסוד ממשלתי, משפרים את מצבם של משקי הבית והעסקים הקטנים.

שום רפורמה לא משנה את העובדה שלרוב הציבור יש כח מיקוח קטן מול המגזר הפיננסי. זה שונה רק כאשר מוסד מייצג ציבור בעל כח שלטוני כמו הכנסת או הפיקוח על הבנקים, כופה על השחקנים הפיננסיים כללים מיטיבים למען הלקוחות.  

כדי שתחרות תהיה מיטיבה, אין טעם לקדם את אותו העושק עם שחקנים חדשים, אלא לעודד גופים פיננסיים עם מטרות חברתיות. גופים שלא בנויים להתעשר על חשבון משק בית או עסק קטן, אלא לשרת אותם באמינות ובמחיר הוגן.