אם מקבלים את ההנחה שישראל עמדה בחודשים האחרונים בתוך תסריט הונגרי–פולני, בו שלטון נבחר מדיח את החברה ממסלול דמוקרטי-ליברלי לעבר הגבלת זכויות וצמצום ביקורת על השלטון, אין ספק שהחברה האזרחית פעלה באופן מעורר השתאות. השאלה שנמצאת בוויכוח היא האם זה אכן היה התסריט שישראל נמצאת בו.
בגרעין הקשה של מחנה המתנגדים לרפורמה זו כלל אינה סוגיה, אלא עובדה. ההתנגדות לרפורמה לא נכנסת לרזולוציה של הצעות הפשרה על הוועדה למינוי שופטים, או המנגנון הראוי לפסילת חוק. לתפיסתם, מטרת המהלך היא סופה של הדמוקרטיה בישראל ברמה המהותית, והחלפתה במשטר סמכותני בתמיכת הרוב. אולי בשלבים, אולי עם הפסקות בדרך, אבל בצורה חד משמעית. בתסריט הזה, כל התנגדות היא לא רק לגיטימית, אלא גם ראויה, וכל פשרה היא 'חצי דיקטטורה'.
לעומתם, בגרעין הקשה של תומכי הרפורמה המשפטית רואים בה חלק משורה ארוכה של ניסיונות לבקע את האליטה הישראלית. לשיטתם, אותה אליטה מחזיקה בערכים אותם היא מכנה 'אוניברסליים', אבל בפועל מדירים ושומרים על שליטתה. הם רואים בבג"ץ מכשיר בידי אותה אליטה בעלת השקפה אוניברסלית ופרוגרסיבית, שמאפשר לה להחזיק בכוחה גם לאחר שאיבדה את תמיכת הציבור, ולכפות עליו את ערכיה. לכן, הם מוסיפים, כל ניסיון לשנות את מאזן הכוחות במאחז בג"ץ יתקל תמיד בחומה בצורה, ויסבול מדה לגיטימציה.
בהתחשב בכך ששני התסריטים הללו סותרים אחד את השני, מתבקשת השאלה איזה מהם הוא הנכון. אבל התשובה לשאלה הזאת איננה ברורה.
מה שכל צד לא רואה
למתנגדי הרפורמה קשה להודות שבג"ץ אכן הפך לכלי מועדף לעיצוב המציאות הישראלית, תוך דילוג על ניסיון להשיג הסכמה רחבה. אין היום מינוי או מחלוקת ציבורית שלא עוברים באולם בית המשפט העליון, והסמכויות שיש לו אכן לא נקבעו מעולם בדיון ציבורי רחב, אלא 'סופחו' בהדרגה. הרכב בג"ץ רחוק מלשקף את דעת החברה, וסובל מהטיות כמו כל קבוצת אוכלוסייה הומוגנית. בניגוד לפרלמנט, בו נדרשות פשרות, בג"ץ יכול רק להחליט מי מנצח ומי מפסיד. לפתרון בעיות ליבה בחברה באופן הזה יש מחיר חברתי גבוה.
מנגד, את הכוונות ה"אמיתיות" של מובילי הרפורמה אי אפשר לגלות בלי סריקת מוח. אבל אפילו אם כוונותיהם טהורות כפי שהם טוענים, הם לא יודעים בהכרח לאן השינוי שהם מובילים יתגלגל, וגם לא לאן הם יתגלגלו בעצמם. ריכוז כוח לא תמיד נעשה מתוך תכנית אב מדוקדקת. יש לו גם דינמיקה משל עצמו. השלטון, במיוחד אם הוא נתקל בהתנגדות עזה וקיטוב, מעוור גם עיני צדיקים. מעטים מוכנים לוותר על כוח שצברו, במיוחד אלו שמשוכנעים בצדקת דרכם.
תהליך ההסלמה בחודשים האחרונים מלבה את האמונה של כל צד לפיה התסריט שלו הוא התסריט האמיתי והיחיד, ומפחית את הקשב שלו לאפשרות של סיפור אחר. אבל האחריות על שני הצדדים איננה שווה: את בליץ ההסלמה החלו רוטמן ולוין.
הנחת 'רפורמת מקסימום' הייתה טקטיקה הרסנית
הבחירה להניח על השולחן רפורמת מקסימום, שמשמעותה בפועל שינוי משטרי עמוק ומהיר של מדינת ישראל, ולנסות לקדם אותה בתוך תקופה קצרה, הייתה טקטיקה הרסנית. בדיונים על חוק ההסדרים, הכנסת 'עיזים' שמוצאות לאחר מכן מהחוק היא שיטה נלוזה; בדיונים על שינוי מבנה המשטר הדמוקרטי בישראל, היא בלתי מתקבלת על הדעת.
בחודשיים האחרונים הבטיחו חברי כנסת רבים, ביניהם נתניהו, סמוטריץ', קרעי ורוטמן עצמו, שאפשר לסמוך עליהם שישמרו על זכויות המיעוט. אלא שהמסר המפייס סתר את המדיום: אם תהליך החקיקה הוא תצוגת תכלית של רוב שאינו מוכן להגן על עמדת המיעוט, למה שהציבור יאמין שיום אחרי שהחוק יעבור התמונה תשתנה?
אופן הפעולה הזה לא נפרד מאופי השינוי המבוקש. על פי דיווחים מחדרי המשא ומתן, על רוב הסעיפים כבר הייתה הסכמה אפשרית. לגבי פסילת החוקים וחוקי היסוד, הוויכוח התרכז בקביעת הרוב הרצוי, וביחס ליועצים משפטיים נסוגו יוזמי הרפורמה מלב הרעיון – הפיכתם למשרות אמון. הוועדה לבחירת שופטים הייתה הסוגיה המרכזית עליה לא הצליחה להתקבל הסכמה. ובכל זאת החליטו מובילי הרפורמה להתמקד בה.
החוק שנידון בסופו של דבר הוא פרטאצ' מחורר (לדוגמה: הפלה סדרתית של ממשלות גורמת לכל השופטים להתמנות על ידי הקואליציה במשך שנים), ונטול אג'נדה קוהרנטית. ספק אם היה מאריך ימים לכנסת הבאה. בשורה התחתונה, נראה שמובילי הרפורמה בעיקר רצו לאפשר לממשלה הנוכחית למנות שני שופטים ונשיא לבית המשפט העליון.
בראיון ל'דבר' הסביר פרופ' משה כהן אליה שבתוך משבר הלגיטימיות של בתי המשפט העליונים בעולם, נוקטים המתנגדים אליהם בשתי דרכים: החלשה או השתלטות. תכנית רוטמן-לוין התחילה בתור תכנית מעורבת, אך נראה שבסופו של דבר התמקדו השניים בהשתלטות על בית המשפט העליון, לפני, או במקום, הגבלת כוחו.
ניצחון לאחד הצדדים יפגע בניסיון ליצור מרחב ציבורי משותף
אם היו מובילי הרפורמה מציבים את הפשרה כמרכיב יסודי בתהליך החקיקה, יכול מאד להיות שעדיין היו נתקלים בהתנגדות מצד המחאה. כבר עכשיו, עם פתיחת המשא ומתן בחסות הנשיא, יש מי שמחפשים את העילה לפסול את התהליך. בקרב המוחים, יש מי שחושבים שזו הזדמנות דווקא להעניק לבית המשפט העליון עוד כוח, לתקוף את חוק החמץ, או לחילופין, להחליף את הממשלה. גם ההיתלות בהליך הנחת הצעת החוק על שולחן הכנסת לאחר אישורה בוועדה, שיועמ"שית הכנסת בכבודה ובעצמה הבהירה שהוא טכני בלבד, משקף שיש מי שרוצה לראות את הפשרה יורדת מהשולחן עוד לפני תחילת הדיונים.
אך לבסוף, אי אפשר להתעלם מרצון הציבור. לפי כל הסקרים, רוב מכריע של הציבור מעוניין בהסכמה בפשרה. לא בטוח שאלו הקולות הרועמים ביותר, והאינטרס הפוליטי בפשרה מוגבל. בקלפי אין פשרות, ואם מישהו הרוויח קול, כנראה שמישהו אחר הפסיד. אבל כל סיטואציה בה אחד הצדדים ינוצח, סותרת מהותית את הניסיון להניח כללים למרחב ציבורי ישראלי משותף.
לא בטוח שהציבורים השונים בישראל יכולים או צריכים לכתוב סיפור אחד משותף. אבל הדרך לפשרה עוברת גם במתן לגיטימציה לשני התסריטים גם יחד: הביקורת ארוכת השנים של הימין על בג"ץ והחשש מהתמוססות השינוי מחד, והחשש מ'הונגריזציה' של ישראל ושינוי פני החברה מאידך. זו הדרך היחידה בה הקיצוניים שבמתנגדים לא יכתיבו את סדר היום, ויהפכו את הפחדים לנבואה שמגשימה את עצמה.
פרופסורים למשפט חוקתי, שזוכים השנה לפופולריות מפתיעה, מסבירים שקיים 'רגע חוקתי', בו הציבור הרחב מגלה עניין בנושאים שנוגעים לכללי המשחק, למכניקה הפוליטית והמשפטית שדרכה החברה פועלת. הרגע החוקתי הזה כבר כאן. השאלה אם יהיו המנהיגים והציבורים שיצליחו להתעלות לגודל השעה.
