תקציב המדינה, החוק החשוב ביותר שמעבירה הכנסת, אושר אמש (שלישי) בוועדת הכספים, ויובא לאישור סופי בשבוע הבא. הדיון הציבור ביחס לתקציב התמקד בהסטת כספים בין סעיפים ומתוכן הכספים הקואליציוניים. נעדר מהדיון מה שאין בתקציב: ההוצאה האזרחית בישראל קטנה ממדינות ה-OECD בכ-100 מיליארד שקלים בכל שנה. 

הויכוח הציבורי על הכספים הקואליציוניים מסתיר בעיה עמוקה הרבה יותר. תקציב המדינה של ישראל נמצא בדיאטה קיצונית ולא בריאה. 

בדיקה השוואתית של נתוני 2010 עד 2021 במדינות ה-OECD לעומת ישראל, העלתה כי בכל השנים פערי ההוצאה הציבורית של הממשלה הרחבה (כולל רשויות מקומיות ומוסדות לאומיים חוץ תקציביים) לבין ממוצע המדינות המפותחות נעים בין 2.9% ל- 7.6% אחוזי תוצר, כשהפער הממוצע הוא 5.39%. תרגום הפער הזה לשקלים, לפי גודל התוצר בשנת 2022, מעיד שההוצאה הציבורית בישראל קטנה ב-94 מיליארד ש"ח בכל שנה לעומת ממוצע המדינות המפותחות.

ההוצאה האזרחית בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD (עיצוב: נעם בן דוד)

על כך יש להוסיף שבישראל יש הוצאות ביטחוניות גבוהות באופן משמעותי משאר המדינות המפותחות. כשמבצעים את ההשוואה בהוצאה האזרחית, ללא הוצאות ביטחוניות וריבית, הפערים גדלים עוד יותר. פער ההוצאה האזרחית נע בין 5.9% ל10.3% אחוזי תוצר. הפער הממוצע הוא 8.2%, שבתרגום לשקלים מגיע לכ-143 מיליארד שקלים בכל שנה. 

פערים כה עצומים אפשריים ללא ויכוח ציבורי של ממש, משום ששום גורם פוליטי לא מערער עליהם. הגורם היחיד שמשמיע ביקורת כלשהי נגד תת-ההשקעה באזרחים באופן עקבי הוא בנק ישראל, אך ההצגה הפומבית הברורה שלהם נעשתה לאחרונה על ידי הנגידה לשעבר קרנית פלוג בשנת 2017. ההד הציבורי היה קלוש, כהונתה לא הוארכה ובזה תם העניין הציבורי.

מדוע התקציב בישראל כל כך קטן? 

ההוצאה הציבורית בישראל מצויה תחת מספר "אזיקים" קבועים בחוק, כמו מנגנון תקרת ההוצאה, מנגנון ה"נומרטור" המדכא התחייבויות כלכליות עתידיות, מגבלת הגירעון התקציבי וכן מדיניות של רמת מיסים נמוכה, בהשוואה למדינות המפותחות. המהלך הדרמטי ביותר בנושא החל בכהונתו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו כשר אוצר בשנת 2003, והמשיך תחת ממשלת אולמרט ב2006, כשהוראת השעה לגבי תקרת ההוצאה הפכה להוראת קבע.  

הפער בין ההוצאה האזרחית בישראל ל-OECD כאחוז מהתוצר ובתרגום לשקלים (נתונים: הלמ"ס ו-OECD. חישוב, עיבוד ועיצוב: דבר)

מאחורי רשת הכללים וההחלטות הכלכליות, עומדת תפיסה אנטי דמוקרטית מובהקת לפיה נבחרי ציבור לא אחראים מספיק לנהל את הכלכלה, ולכן יש להפקיע מידם סמכות זו ולהותיר אותה בידי משרד האוצר. מכיוון שבישראל כן קיימים חוקים דמוקרטים שמחייבים אישור של תקציב המדינה בכנסת, הצליח משרד האוצר לגדר, לדחוק ולמסגר את המאבק הרחק מבסיס התקציב, לתוך מסגרת נוחה בהרבה – הסכמים קואליציוניים שמביאים להקצאת תקציבים באורח חד פעמי, שבלעדיהם לא יסכימו חברי הקואליציה להצביע בעד התקציב בכנסת.  

פרדוקס הכספים הקואליציוניים 

הכלכלנית הראשית באוצר, כמו גם אגף התקציבים, העבירו ביקורת פומבית על תוכן הכספים הקואליציוניים, אשר לדבריהם לא יעודד, ואף ידכא שילוב גברים חרדים בשוק התעסוקה ויפגע בכלכלת ישראל. ביקורת זו כוללת מסר סמוי ומתריס שמצגי את אנשי האוצר כשומרי הסף נגד החידלון, בעוד שהם עצמם אחראים לחלק גדול מהבעיות הכלכליות והחברתיות של ישראל.  

מהתנפחות הכספים הקואליציוניים בהצעת התקציב הנוכחית לשיא של 13 מיליארד שקל אפשר לחשוב שלכאורה קם מול אגף התקציבים דרג פוליטי חזק, שלא מוכן למכור עצמו בזול, אך בפועל, המציאות שונה מאוד.

הקואליציה לא דרשה ולא קיבלה שינוי יסודי בשיטה. בסיס התקציב נשאר בטריטוריה של האוצר, עד כדי כך ששר האוצר ובכירי משרדו מודים שחלק מדרישות המפלגות הן אמנם "קואליציוניות" כמו חיזוק המשטרה ומערכת הבריאות, אך אפשר להסתכל עליהן כתוספת תקציבית מתבקשת גם לדעת האוצר. ההישג הרטורי הוא כפול – השרים יכולים להתהדר במיליארדים ש"הם השיגו", כשהאוצר היה מוכן להקצות אותם גם ללא דרישה מפלגתית.  

דבר נוסף שלא קרה בקואליציה הזו, בדיוק כמו בקודמותיה, הוא דרישה להשתתף בקביעת גודל התקציב. ברגע שהאוצר שולט בכך ללא ערעור, הרי שכל הגדלה של כסף "צבוע" לפי דרישת המפלגות בהכרח מחייבת קיצוץ במקום אחר, בבסיס התקציב. בהצעה הנוכחית יש שפע של קיצוצים סמויים מסוג זה, שיפגעו בעיקר בשכבות החלשות, אך גם בפיתוח של שירותי המדינה לכלל הציבור. 

השליטה של האוצר בגודל המסגרת למעשה יוצרת משוואה שבה כל גול תיאורטי שמבקיעה הכנסת בניגוד לעמדת האוצר, מחייב גם גול עצמי בשער הנגדי.  

העובדה כי הכספים הקואליציוניים מקדישים תקציב כה משמעותי לצרכים כה מגזריים וספציפיים, אכן יוצרת בקרב הציבור חיזוק לדעה לפיה חלוקת הכספים בידי נציגי ציבור היא דבר שיש להגביל ולא לעודד. האוצר מבצע זאת בשמחה, בעזרת הרעבת התקציב כולו, במרחק רב מהמקובל במדינות מפותחות, ובגידור פנימי של דרישות מפלגתיות להקצאות חד פעמיות, מחוץ לבסיס התקציב.  

התוצאה היא שהציבור הישראלי מקבל שירות ציבורי שדוף ומדולדל, כשאפילו הליך כמו חידוש דרכון הופך לסיוט שהמערכת לא בנויה להתמודד איתו וצריכה להיעזר בפרויקטים מיוחדים. הפתרון מוכרח להיות התמקדות בצרכים האקוטיים של החברה הישראלית, תוך הגדלה הדרגתית של תקציב המדינה במיליארדים רבים.