מה תפקידם של כלכלנים במניעת משבר האקלים? ליאניס דפארמוס ומריה ניקולאידי, כלכלנים שמתמחים בקשר בין המערכת הכלכלית לאקולוגית, יש בטן מלאה על המיינסטרים הכלכלי.

"אנחנו צריכים להתמודד עם בעיות בצורה קולקטיבית", אומר דפארמוס, "במקום להניח שהשוק ימצא פתרון קסם".

ניקולאידי מסכימה: "הרעיון שלא צריך מגזר ציבורי רחב, שהוא הבון-טון הכלכלי בעשורים האחרונים, לא עזר. נדרשת הרבה יותר התערבות ממשלתית ממה שכלכלן ממוצע יתמוך בה. המסר המרכזי מכלכלנים היה שהמעבר הירוק מאוד יקר, ושאולי אפשר לעשות אותו, אבל בצורה יחסית חלקה, בלי ליצור יותר מדי בעיות כלכליות. הנראטיב אמר שצמיחה ירוקה אפשרית ותלויה רק בטכנולוגיה, והוא הביא פוליטיקאים להימנע מפעולות שעלולות להיות קשות ולא פופולריות".

יאניס דפארמוס ומריה ניקולאידי. דפארמוס: "חלק מהתופעות שקשורות בשינוי ומדיניות אקלים לא מופיעות בניתוח עלות-תועלת קלאסי" (צילומים: Jonathan Nicholson/NurPhoto via Getty Images, אוניברסיטת גריניץ')

במעבר ירוק הכוונה היא קודם לכלכלה ללא פליטות פחמן, שגורמות לשינוי האקלים. שינוי האקלים בשיאו, ולפי הערכות הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), פעולות הממשלות ברחבי העולם מעטות ומאוחרות. הטמפרטורות שנרשמו ב-12 החודשים האחרונים מהוות עלייה של 1.2 מעלות צלזיוס בהשוואה לממוצע ארוך הטווח הקדם-תעשייתי (בשנים 1900-1850); כשהיעד שהוסכם במסגרת כנס האו"ם לשינוי אקלים בפריז ב-2015, להימנע מעליית טמפרטורה של יותר מ-1.5 מעלות, כבר לא נראה בהישג יד.

ניתוח מצב שהוא "כותונת משוגעים"

ניקולאידי ודפארמוס הוכשרו במסגרת תוכנית הדוקטורט של אוניברסיטת אתונה. את התוכנית הגה והוביל הכלכלן יאניס וארופאקיס, שר האוצר של יוון בתקופה קצרה וסוערת ב-2015. הם פועלים מלונדון, ניקולאידי כפרופסור חברה  לכלכלה באוניברסיטת גריניץ', ודפארמוס כמרצה בכיר לכלכלה באוניברסיטת SOAS. מומחיותם במארג הקשרים הכלכליים, הפיננסיים והאקולוגיים היא הבסיס לשורת מחקרים ודו"חות שפרסמו בעשור האחרון, שמנתחים מדיניות אקלים כלכלית.

את מסגרת הניתוח המרכזית של מדיניות אקלים הם מכנים "כותונת משוגעים" מפני שהיא "בודקת מדד אחד ומדיניות אחת", ומציעים במקום את מה שהם קוראים לו ניתוח מבוסס מערכת, שמעריך השפעות מדיניות על כמה מדדים מתחומים שונים. ממצאי הניתוח הביאו אותם למסקנה שאת המעבר הירוק ניתן לבצע בצורה טובה רק בשילוב של כמה צעדי מדיניות. הם מבקרים בחריפות את השימוש הבלעדי במיסוי פליטות פחמן שמציע המיינסטרים הכלכלי.

"במודלים מקרו-כלכליים של המיינסטרים מתייחסים לשינוי האקלים כהשפעה חיצונית. הזיהום הוא תוצר לוואי של תהליך הייצור, ואף אחד לא משלם עליו. הפתרון הוא 'להפנים' את ההשפעה, כלומר להכניס אותה למנגנון השוק על ידי הענקת מחיר (מס) לפליטת פחמן"

"כשמיישמים מיסוי פחמן בלי שום מדיניות משלימה, הוא יוצר המון בעיות כלכליות", מסביר דפארמוס. "באופן פרדוקסלי, הדרך המשמעותית שהוא תורם בה להפחתת פליטות – היא ההאטה בפעילות הכלכלית".

כיצד כלכלנים ניגשים לסוגיית שינוי האקלים?
ניקולאידי: "בדרך כלל, במודלים מקרו-כלכליים של המיינסטרים מתייחסים לשינוי האקלים כהשפעה חיצונית. הזיהום הוא תוצר לוואי של תהליך הייצור, ואף אחד לא משלם עליו. הפתרון הוא 'להפנים' את ההשפעה, כלומר להכניס אותה למנגנון השוק על ידי הענקת מחיר (מס) לפליטת פחמן. התפקיד של המודל הוא להעריך את העלות והתועלת של מיסוי הפחמן, כדי למצוא את המחיר האופטימלי שמאזן ביניהן".

ומהן העלות והתועלת?
"העלות היא הגדלת ההוצאות לחברות באמצעות המס עצמו או עלות האנרגיה החלופית. אבל במקביל, המס מתמרץ שימוש באנרגיה נקייה שממתנת את שינוי האקלים ואת הנזק שנגרם ממנו לכלכלה, ומכאן מגיעה התועלת".

ומדוע אתם קוראים לניתוח הזה 'כותונת משוגעים'?
דפארמוס: "קודם כל בגלל ההתמקדות במדד בודד: 'תועלת' לצרכן שנגזרת מרמת הצריכה. אנחנו לא יודעים מה קורה לאי-השוויון, לאבטלה או ליציבות הפיננסית. בעיה נוספת היא שחלק מהתופעות שקשורות בשינוי ומדיניות אקלים לא מופיעות בניתוח עלות-תועלת קלאסי".

מה למשל?
"היחס למדיניות אקלים כעלות גרידא הוא דוגמה אחת. כשחברה נאלצת לשלם על פאנלים סולאריים, יש חברה אחרת שמקבלת את התשלום ומייצרת אותם תוך העסקת עובדים והשגת רווחים. אי אפשר להציג את הדינמיקה הזאת רק כעלות. בצד הפוליטי, ההצגה החלקית הזו מניאה פוליטיקאים מיישום מדיניות שנתפסת כמזיקה. מובן שלמדיניות של בלימת שינוי האקלים תהיה עלות, אבל יהיו גם השפעות חיוביות.

"עוד קושי מגיע מכך שהמודלים האלו לא עוזרים לנו להבין את ההשפעות והגורמים של מקרי קצה, כמו משבר פיננסי שנובע מאירועי אקלים קיצוניים. הסיבה לכך היא שהם נוטים להחלקה, כלומר לתנודות הדרגתיות, של דינמיקות, בעוד שבאירועי קצה התנודה היא חדה ודרמטית".

ומה אתם מציעים במקום?
ניקולאידי: "בצד הסביבתי, אנחנו מסתכלים על הטמפרטורה, אבל גם על יצירת פסולת. בנוגע למקרו-כלכלה, אנחנו בוחנים, לצד הצמיחה, אי-שוויון ואבטלה, מדדים שהחשיבות שלהם נובעת גם מהיבטים חברתיים. אנחנו גם מנתחים את המערכת הפיננסית ואת השבריריות שעלולה להיווצר כתוצאה משינוי מדיניות האקלים. כדי לעשות זאת, המודל צריך לכלול מערכת פיננסית, מה שבדרך כלל לא נעשה במודלים של כלכלנים סביבתיים מהמיינסטרים".

למה הכוונה?
"ברבים מהמודלים של המיינסטרים אין מערכת פיננסית, לדוגמה במודל DICE של נורדהאוס (כלכלן סביבתי שזכה בפרס נובל ב-2018 על פיתוח המודל)".

איך קובעים מה מהמדדים חשוב יותר במקרה של התנגשות?
"דרך אחת היא שקובעי המדיניות, הפוליטיקאים, יחליטו אילו מדדים נמצאים בעדיפות גבוהה. אפשרות אחרת היא לקבוע רף מינימום או מקסימום לכל מדד, ולבחור בסט צעדי המדיניות שלא יפר אף אחד מהתנאים הללו".

לא רק מיסוי פחמן, אלא גם סובסידיות ירוקות והשקעה ציבורית

במודל שפיתחו דפארמוס וניקולאידי, הדינמיקה נשענת בין היתר על חוקים מתחום הפיזיקה.

"הרעיון להתבסס על החוקים הראשון והשני של התרמודינמיקה הגיע מהכלכלן ניקולאס ג'ורג'סקו-ראוגן, חלוץ בתחום הכלכלה האקולוגית", מסביר דפארמוס. "הוא פעל בנושא בתחילת שנות ה-70, כשהמוקד היה ההגבלה הטבעית של משאבים סופיים. מאז עבר המוקד הסביבתי לשינוי האקלים, אבל המודל שלנו עדיין משלב אלמנטים סביבתיים אחרים, כמו יצירת פסולת ושימוש במשאבים. זה דבר מאוד חשוב מנקודת המבט שלנו. אנחנו עובדים כיום על שילוב אלמנטים נוספים, למשל התפקיד של יערות ומים".

כלכלה אקולוגית היא תחום ביקורתי. במה שונה המודל שלכם?
ניקולאידי: "הבדל מכריע הוא הייצוג העשיר של המערכת הפיננסית, שמאפשר מימון השקעות ירוקות על ידי הלוואות מהמגזר הבנקאי, מה שמביא לצמיחה כלכלית. אנחנו גם שוקלים את ההשפעות השליליות שיכולות להופיע, כמו עלייה בנטל החוב במגזר הפרטי, חדלות פירעון, כתוצאה ממדיניות ושינוי האקלים, והשבריריות הפיננסית המערכתית הקשורה בהן.

"הבדל נוסף הוא תפקיד המפתח של רמת הביקושים, אם כי גם הגבלות מצד ההיצע עלולות להתעורר. לדוגמה, כאשר כוח העבודה והמשאבים הטבעיים הזמינים לא מספיקים כדי לייצר את הסחורות והשירותים הנחוצים לעמוד ברמת הביקושים".

ניקולאידי ודפארמוס משתמשים במודל שלהם כדי לבצע סימולציות של יישום מדיניות אקלים. הממצא המרכזי שלהם הוא שהמעבר הירוק דורש שימוש בשורת צעדי מדיניות פיסקליים, פיננסיים ושל שינוי בדפוסי הצריכה.

מה קורה כשמיישמים רק את מיסוי הפחמן, כפי שכלכלנים כמו נורדהאוס מציעים?
דפארמוס: "המיסוי פוגע ברווחיות החברות. ההשפעה השלילית על התוצר גורמת לעלייה ביחס החוב-תוצר. הפחתת פליטות הגז מגיעה בעיקר בגלל המיתון, וגם היא לא מספיקה לשינוי של ממש. גם המערכת הפיננסית נפגעת, כי כשאתה מוריד את ההכנסה במגזר הפרטי, יש עלייה בשיעור פשיטות הרגל, מה שמביא להפחתה בהענקת הלוואות על ידי בנקים ומחריף את ההאטה הכלכלית".

העלאת מסים פוגעת ביחס החוב-תוצר?
"מה שנראה הגיוני מנקודת מבט של מיקרו לא בהכרח נכון מנקודת מבט של מקרו, וזו דוגמה לכך. כיום יש הכרה שצמצום פיסקלי לא בהכרח מביא להפחתה ביחס החוב-תוצר, לדוגמה בדו"ח קרן המטבע מהשנה".

 ומה ניתן להוסיף בתחום הפיסקלי?
ניקולאידי: "אפשרות אחת היא סובסידיות ירוקות. מענקים שהממשלה מספקת לחברות או משקי בית להשקעה בפרויקטים ירוקים, כמו התקנת פאנלים סולאריים על גגות בתים. במודל שלנו הסובסידיות מגיעות לחברות לטובת הפחתת פליטות. זו הזדמנות להבחין בין 'מקלות', צעדי מדיניות שמענישים ביצועים סביבתיים נמוכים, ל'גזרים', צעדי מדיניות שמתמרצים פעילות ידידותית לסביבה. מס פחמן הוא דוגמה ל'מקל', וסובסידיות, לעומתו, הן דוגמה ל'גזר'".

ומה התוצאות?
"הסימולציות שלנו מראות שהוספת הסובסידיות מונעת את ההאטה כלכלית והשבריריות הפיננסית, ומביאה להרחבת ההשקעות הירוקות. ההשקעות הללו גורמות להפחתה משמעותית בפליטות, ולכן להגעה מהירה יותר ליעד של בלימת שינוי האקלים. בארצות הברית כבר מקיימים מדיניות כזו שמסבסדת את תעשיות הרכב החשמלי והאנרגיה המתחדשת. מהניסיון האמריקאי אנחנו מבינים שיותר פשוט ליישמן מבחינה פוליטית".

אם הסובסידיות פותרות את האפקטים השליליים של מס הפחמן, מדוע אתם מציעים לשלב גם השקעה ציבורית?
"האפקטיביות של המעבר תהיה גדולה אם ניישם גם השקעה ציבורית ירוקה, כי היא תקיף תשתיות והון ציבורי כמו מבני הציבור ומערכת התחבורה. לכן השקעה ציבורית ירוקה, למשל חשמול התחבורה הציבורית, חיונית".

דפארמוס: "בעקבות הצמיחה הכלכלית שמגיעה מהשקעה ציבורית, תהיה גדילה בצריכה, ולכן גם בפליטות, אם כי לא בהיקף שמשתווה לאפקט החיובי. אבל זו הסיבה שאנחנו מדגישים את החשיבות של שילוב מדיניות. אף צעד בודד לא יכול לפתור את כל הבעיות, לא רק בהיבט הסביבתי, אלא גם ביחס ליעדים כלכליים".

מה נחמיץ אם נגביל את עצמנו למדיניות פיסקלית?
"מדיניות פיסקלית חשובה מאוד, ויכולה להשפיע משמעותית על האופן שבו אנחנו משקיעים בכלכלה הירוקה. אבל אנחנו צריכים גם לחשוב על שינויים בחיי היום-יום שלנו. זה לא שהטכנולוגיה תפתור הכול, וזה קשור לדיון גדול שמתקיים על דפוסי צריכה. לכן שילבנו במודל את מה שאנחנו קוראים לו מדיניות דַּיּוּת (Sufficiency).

"הרעיון הוא שלא בהכרח צריך להגדיל את רמת הצריכה מרמה מסוימת שמבטיחה רווחה. באמצעות הפחתת צריכה מאוד מזיקה, כמו טיסות, נסיעה ברכב פרטי, צריכת מזון מסוימת, אנחנו יכולים להשיג תוצאות מאוד חיוביות לסביבה בלי לפגוע ברווחה שלנו. אם נשלב צעדי מדיניות שמשנים את הטכנולוגיה שאנחנו מתבססים עליה עם מדיניות דיות שמגבילה את הצריכה, נגיע לתוצאות אופטימליות. בוודאי בהיבט הסביבתי, אך גם בצד הכלכלי".

לא לנסוע ברכב פרטי זו פגיעה משמעותית ברווחה של רבים.
ניקולאידי: "ברור שתרצה לנסוע לעבודה ברכב פרטי אם מערכת האוטובוסים לא טובה מספיק, או שהאפשרות לנסוע באופניים קיימת רק אם יש מערכת שבילי אופניים. לכן אנחנו עוסקים באופן שבו צעדי מדיניות משלימים אחד את השני. השקעה ציבורית בהרחבה ושיפור של התחבורה הציבורית ובבניית שבילי אופניים היא מה שמאפשר הגבלת צריכה בתחום של רכב פרטי, לפחות בתוך העיר".

אבל הפחתת צריכה אומרת פגיעה בביקושים ולכן האטה כלכלית.
דפארמוס: "נקודת הפתיחה לא יכולה להיות שאנחנו לא אמורים לשנות את הכלכלה. הכלכלה צריכה להשתנות, כמובן תוך צמצום תופעות הלוואי השליליות למינימום. אם משלבים הגבלת צריכה עם מדיניות פיסקלית מרחיבה, הביקוש, למשל לרכבות או לאוטובוסים חשמליים, יגבר, וזה יכול לפצות על פגיעה בתעשייה כמו תעשיית הרכב. גם אם ההכנסות בתעשייה כזו או אחרת יפגעו, סקטורים אחרים, כמו כלכלת הטיפול (חינוך, טיפול בקשישים וכו') או תעשייה ירוקה, יתרחבו".

עד כמה הגבלת הצריכה חיונית?
"יהיה מאוד קשה להגיע ליעדים של הסכם פריז בלי הגבלה של הגדלת הצריכה. אנחנו במסלול מאוד ברור לכיוון רף 1.5 המעלות. מדיניות הסובסידיות וההשקעה הציבורית צריכות להיות מאוד שאפתניות ומהירות, וגם אז חשוב לזכור את מה שמריה הסבירה – יש לנו הגבלות בצד ההיצע: קצב יישום המעבר לכלכלה ירוקה תלוי בזמינות כוח העבודה ומשאבים אחרים".

ומה עם מי שרמת הצריכה שלו לא גבוהה?
ניקולאידי: "הגבלת הצריכה שאנו מציעים נוגעת לכלכלות בעלות הכנסה גבוהה, כמו ארצות הברית או בריטניה, שפולטות כמות רבה של פחמן ושרמת הצריכה בהן גבוהה. אין לנו ציפייה מכלכלות מתפתחות לבצע הגבלת צריכה. להפך, אנחנו מציעים שבמדינות אלו מגזר ציבורי רחב יתמוך בתהליך התפתחות כלכלי במתכונת ירוקה".

אבל גם בכלכלות האלו רבים סובלים מהכנסה שלא מאפשרת רווחה.
דפארמוס: "את הגבלת הצריכה חייבים להשלים עם צמצום אי-השוויון בכלכלות המפותחות, כך שיותר אנשים יזכו לרמת חיים גבוהה. שוב, שינוי דפוסי הצריכה כרוך בקומבינציה של צעדי מדיניות".

איזו מדיניות משלימה נוספת נדרשת?
ניקולאידי: "כדי שהמעבר בין הסקטורים יעבוד, הממשלה צריכה לקיים הכשרות מקצועיות ולהעניק תמיכה כלכלית בתקופה ההכשרה. צעד נוסף, שנועד להתמודד עם האבטלה שעלולה להתעורר בעקבות הגבלת הצריכה, הוא הורדת שעות העבודה. מובן שזהו צעד מורכב ליישום שדורש מחשבה מעמיקה, למשל לגבי השכר.

"אפשר להוריד את השכר בהתאם להורדה בשעות, מה שיפגע בעובדים. מצד שני, שמירה על רמת השכר למרות ההורדה בשעות והגדלת מספר המשרות, תביא לגדילה בצריכה, ולכן להשפעה סביבתית שלילית".

"המסר המרכזי מכלכלנים, שהמעבר הירוק הוא קודם כל עלות ושאפשר לבצע אותו בהדרגה ובצורה יחסית חלקה בלי לפגוע בצמיחה ובצריכה, לא עזר. הוא תמרץ פוליטיקאים להימנע מעשייה. אנחנו צריכים ממשלה שמתערבת כדי להבטיח שתהליך הפסקת פליטות הפחמן יתרחש ויצליח"

אז איך מתמודדים עם זה?
דפארמוס: "ברגע שמשתמשים בניתוח מבוסס מערכת, רואים את כל האינטראקציות, והדברים נעשים יותר סבוכים. אבל הם מתקרבים למה שאנחנו רואים במציאות, וחשוב שתהיה לנו מסגרת ניתוחית שתאפשר לנו לראות את האתגרים האלו. המסקנה המרכזית שלנו היא שאם משלבים את צעדי המדיניות הנכונים, אפשר לצמצם בצורה משמעותית את תופעות הלוואי השליליות. מובן שלא תוכל להתמודד עם הכול בצורה מושלמת, אבל המעבר הופך לאפשרי הרבה יותר בהשוואה לשימוש במדיניות אחת כמו מיסוי פחמן".

ובכל זאת, אפילו מס הפחמן לא מיושם, ואנחנו בדרך הבטוחה לחרוג מיעדי הסכם פריז. מדוע?
"קודם כל, יש תעשיות שמתבססות על פליטות פחמן, והן מאוד חזקות. חברות הדלק הפוסילי עשו הרבה לאורך השנים כדי למנוע יישום של מדיניות אקלים. בעיה נוספת קשורה לשוני בין מדינות. קשה להסכים לגבי מי עושה יותר מאחרים ומדוע. אפשר לדבר הרבה על צד הפוליטי, אבל ככלכלן הייתי רוצה לדבר דווקא על התפקיד של הכלכלנים".

ומהו?
"המסר המרכזי מכלכלנים, שהמעבר הירוק הוא קודם כל עלות ושאפשר לבצע אותו בהדרגה ובצורה יחסית חלקה בלי לפגוע בצמיחה ובצריכה, לא עזר. הוא תמרץ פוליטיקאים להימנע מעשייה. הנראטיב היה שהשוק יכול להתמודד עם הבעיה, אבל מה שאנחנו צריכים זה ממשלה שיודעת בדיוק מה הכיוון ומתערבת כדי להבטיח שתהליך הפסקת פליטות הפחמן יתרחש ויצליח".