כלכלות מתפתחות לא יוכלו להפסיק את ההפקה וייצוא של דלקים פוסיליים מזהמים ללא מחיקת חוב רחבה ותמיכה כלכלית מהכלכלות המפותחות, כך קובע דו"ח חדש שהתפרסם בחודש האחרון. הדו"ח מסביר כי בעקבות רמות החוב ושיעורי הריבית הגבוהים במדינות אלו, הן תלויות בהכנסות מדלקים כמו נפט, פחם וגז מחצבים.
הדו"ח הוא תוצר של שיתוף פעולה בין שורה ארוכה של ארגונים העוסקים בשינוי האקלים, פיתוח בפריפריה הכלכלית ומערכות הפיננסים והחוב העולמיות. הארגון המוביל הוא 'Debt Justice' (צדק בחוב) ארגון בריטי שמטרתו להילחם בחובות הנשך של הכלכלות המתפתחות ובנזקיהם החברתיים והכלכליים.
הדו"ח מציג ראיות לכך שחובות העתק של מדינות הדרום הגלובלי מונעות מהן את המעבר לכלכלה שאינה מבוססת על ייצוא משאבי טבע. לפי הדו"ח, תשלומי החוב ממדינות אלו לגורמים זרים זינקו ב-150% בין 2011 ל-2023, והגיעו לרמתם הגבוהה ביותר מזה 25 שנים. לפי קרן המטבע, 60% מהכלכלות העניות מצויות במשבר חוב או קרובות לכך. למשבר הקורונה היה תפקיד מכריע בעלייה זו, כשמדינות רבות נאלצו לגייס חובות במטבע חוץ עם סגירת הכלכלות. כעת, בעקבות העלאות הריבית ברחבי העולם, ובייחוד העלאת הריבית על הדולר, עלויות גלגול החוב עלו דרמטית והכבידו את נטל החוב.
נטל זה מגביל את יכולת המדינות הללו להשקיע בצרכי הכלכלה והאזרחים שלהם, ובכלל אלו בהתמודדות עם שינוי האקלים. לפי הדו"ח, מדינות הדרום הגלובלי מוציאות על החזרי חוב פי חמש משהן מוציאות על מיתון שינוי האקלים או היערכות אליו.
ארגון ה-G20 ייסד מסגרת לכלכלות מתפתחות לשאת ולתת עם נושיהן כדי להביא למחיקת חוב, לפחות חלקית, אולם רק ארבע מדינות הגישו בקשה ומתוכן רק אחת, צ'אד, הגיעה להסכם עם כל נושיה, אך הסכם זה לא כלל מחיקת חוב. זמביה הגיעה להסכם רק עם נושיה הציבוריים (מדינות).
התוצאות המאכזבות של המסגרת נובעות לפי כותבי הדו"ח ממספר חולשות. הבולטת מבניהן היא העדר מנגנון המתמרץ או מפעיל סנקציות על נושים פרטיים להשתתף בתהליך, והתניית ההסכם כולו בהסכמה עם הנושים הציבוריים והפרטיים כאחד. כך, לנושים הפרטיים, שהשתתפות בתהליך עלולה לפגוע בהכנסות שלהם, יש את הכוח לבלום אותו.
לפי הדו"ח, חלק ניכר מחובות המדינות המתפתחות מוחזק על ידי גופים פרטיים ונושא שיעורי ריבית גבוהים במיוחד, שמוצדקים בסיכון הגבוה לכאורה שהוא נושא. אלא שרוב ככול הסכמי ההלוואה כפופים לחוק במדינת ניו-יורק או לחוק האנגלי, מה שמאפשר לנושים לנקוט בצעדים משפטיים ולדרוש תשלום מלא. סרי לנקה, לדוגמה, עומדת בימים אלו לתביעה על ידי בנק המילטון ליתרות המבוסס במקלט מס באיים הקריביים. גם תוכניות החילוץ של קרן המטבע מהוות ערובה לחוב במידה שהמדינה החייבת נקלעת לקשיים.
היעדר סיוע כלכלי הולם מהכלכלות המפותחות מעניק לחובות הגבוהים את מעמדם המכריע. לפי הדו"ח, ההתחייבויות נמוכות בהרבה מהצרכים המוערכים וגם בהן המדינות המפותחות לא עומדות. ללא סיוע מספק, תלויות המדינות המפותחות בהלוואות מהשוק הפרטי לטובת המעבר הירוק, אלא שעקב רמות החוב הגבוהות, הלוואות אלו יקרות במקרה הטוב ולא זמינות במקרה הרע.
לפי ה-OECD, ב-2009 התחייבו ממשלות הצפון הגלובלי לספק מימון לפעולות אקלים של מדינות הדרום בסכום שנתי שיגיע ל-100 מיליארד דולרים עד 2020. לאחר שלא עמדו ביעד, הממשלות התחייבו שוב ב-2015 לספק את הסכום השנתי בין 2020 ל-2025. גם במקרה הזה, המדינות לא עמדו בהתחייבות. הציפייה לתמיכה במדינות הדרום הגלובלי מגיעה מהכרה בכך שהן הנפגעות העיקריות משינוי אקלים בעוד שהכלכלות המפותחות הן אלו שאחראיות למרבית פליטות הגז ושאזרחיהן הם הנהנים העיקריים ממערכת הייצור הפולטת.
ייצוא משאבים טבעיים, ביניהם דלקים פוסיליים, מהווה מקור משמעותי להכנסות במטבע זר, המשמש לתשלומי החוב. לפי מחקר המצוטט בדו"ח, כמחצית מ-76 המדינות המסווגות בקבוצת ההכנסה הנמוכה החלו בהרחבת הפקת הדלקים הפוסיליים או מתכננים להרחיב אותה. חלק מהחובות מגובים על פי חוזה בהכנסות מהפקת דלקים פוסיליים או בתשלום בדלקים עצמם.
במקביל, בנקי פיתוח ציבוריים בינלאומיים, מדינות והמוסדות הבינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי, ממנים בצורה ישירה פרויקטים של דלקים פוסיליים ואף כופים באופן עקיף על הכלכלות המתפתחות את ההפקה שלהם. בנקי פיתוח בינלאומיים מימנו כ-10 מיליארד דולר של השקעות בלדקים פוסיליים בין 2020 ל-2022. מוסדות ציבוריים של ממשלות סין, ארה"ב ויפן מימנו כ-180 מיליארד דולרים שהושקעו בייצור אנרגיה על בסיס דלקים פוסיליים בין 2000 ל-2018. במקרים רבים, קבלת הלוואות מקרן המטבע או מהבנק העולמי כרוכה באופן מוצהר בהשגת הכנסות מייצוא דלקים פוסיליים.
לפי הדו"ח, קרן המטבע נוטה להערכת עודף של ההכנסות הצפויות מהפקת דלקים פוסיליים. על בסיס התחזיות השגויות, קרן המטבע עודדה, ואף במקרה של תוכניות חילוץ, את מדינות הדרום להשקעות עתק בפרויקטים של דלקים פוסיליים הכרוכות בנטילת חובות בהיקף גדול. באופן אירוני, השקעות אלו מהוות גורם משמעותי לשקיעה בחובות של המדינות, כאשר תנודות חדות בביקוש לדלקים פוסיליים ובמחיריהם מביאים לדחיית התשואות המצופות. עקב כך, נזקקות המדינות להלוואות נוספות בכדי לגלגל את החוב שניטל כדי לממן את הפרויקטים, כך שנטל החוב הולך וגדל.
כותבי הדו"ח מציעים ארבעה פתרונות למצב: יישום תכנית מחיקת חובות שאפתנית ונטולת תנאים הכוללת את כלל הנושים על מנת לשבור את התלות של מדינות הדרום בהפקת דלקים פוסיליים מזהמים; מחיקת כל החובות שמקורם בהשקעות בדלקים פוסיליים כך שמדינות לא ייאלצו לשלם החזרי חוב עבור פעילות שפוגעת באזרחיהן וכולאת אותן בצורך להמשיך בפעילות אקלימית מזיקה; הרחבה מאסיבית של מימון אקלימי ציבורי, גם באמצעות מענקים, לטובת מיתון שינוי האקלים והתמודדות עם נזקיו; הפסקת שימוש במימון ממשלות ומוסדות ציבוריים בינלאומיים לצורך השקעות בהפקת דלקים פוסיליים.
