"לפני שבעה באוקטובר אמרנו ששער מנשה הוא החצר האחורית של החברה הישראלית, עכשיו אנחנו החצר הקדמית", אומרת קרן פיכמן איצקוביץ', הפסיכולוגית האחראית במחלקת אשפוז יום, במרכז לבריאות הנפש שער מנשה.

ביקור בבית החולים ומפגש עם הפסיכולוגיות הבכירות שלו מגלה עד כמה הן מוטרדות, לא רק ממצבם של המאושפזים ומעומס העבודה המוטל עליהן, אלא גם ממה שעוד עלול להתפתח בחברה הישראלית בהיעדר טיפול מספק במצוקות הנפש שמעוררת המלחמה. "כל החברה פצועה, ועדיין לא דואגים לבריאות הנפש בישראל", אומרת פיכמן איצקוביץ'. "בלי בריאות הנפש לא תהיה חברה, לא יהיו משלמי מיסים, לא תהיה מדינה".

שירה ינאי סבג, הפסיכולוגית האחראית במחלקה פתוחה ב': "ואנחנו רק בהתחלה. כל הזמן מגיעים אנשים להתאשפז, אנשים שראו את זוועות המלחמה, ואנשים שהמלחמה הציפה להם טראומות ישנות. אנחנו צופים שזה יהיה לאורך הרבה זמן".

למה הרבה זמן?
"בהתחלה, אנשים אולי פחות התפרקו ופחות פנו; ועכשיו, עם הזמן שעובר, המחלקה כבר מוצפת במטופלי פוסט טראומה. אני חושבת שבהתחלה אנשים ממש ניסו להחזיק ולשמור על תפקוד, וגם לא ידעו איזה מענה אפשר לקבל, לאן לפנות, ומה הם צריכים. היה הרבה כאוס. אבל מי שניסה להישאר מוחזק ולא קיבל את המענה שהיה צריך, עכשיו זה צף אצלו".

קרן פיכמן איצקוביץ', צליל ארז, ד"ר לימור שפר ושירה ינאי סבג. פיכמן איצקוביץ': "חשבנו שאולי הפעם יבינו כמה התחום חשוב. מערכת מורעבת לא יכולה לקבל את האירוע הזה" (צילום: דוד טברסקי)

ד"ר לימור שפר, מנהלת השירות הפסיכולוגי בבית החולים: "רואים עכשיו הרבה מצבים מאוד קשים של חרדה ופחד לצאת מהבית, גם אצל אנשים שתפקדו לפני המלחמה. פוחדים לצאת עם הכלב ולעשות סידורים, או שאהבו לעשות ספורט ועכשיו נמנעים. זו חרדה מול פני הרוע של העולם. ידוע שאסונות טבע גורמים לטראומה, אבל יש גם תגובה נפשית מוגברת לנוכח זוועה של מעשה ידי אדם".

פיכמן איצקוביץ': "זה מערער את כולנו. גם כששואלים עכשיו אנשים בריאים ומתפקדים מה שלומם, הם עונים: 'בסדר ביחס לנסיבות'. כל אחד מאיתנו יורד קצת בסקאלה, כי אנחנו חווים יותר לחץ. לאדם בריא יש מנגנונים להתמודד עם לחץ, אבל מטופל עם פתולוגיה נפשית, עם מנגנוני הגנה פחות מפותחים, או אפילו לא מתפקדים, לא מצליח להתמודד עם זה, ואז המצבים מחמירים. אנחנו לא רואים החמרה רק אצל המטופלים הפוסט טראומטיים, אלא במצבן של רוב הפתולוגיות של רוב המטופלים".

ד"ר מולי לינדר, סגן מנהל שער מנשה: "ניתן להתרשם שהמלחמה עולה כחלק מהסיפור של מטופלים רבים. היא לא 'עוברת לידם'. מאז פרוץ המלחמה, עברו אצלנו במיון כעשרה מטופלים שנחשפו לאירועי 7 באוקטובר באופן כזה או אחר. הם לא אושפזו, אלא הופנו להמשך טיפול אמבולטורי. לא הוצפנו בינתיים בפניות חדשות של PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית), אלא ראינו יותר מקרי החמרה אצל אנשים שאובחנו עם פוסט טראומה עוד לפני 7 באוקטובר, והאירועים מאז הוציאו אותם מאיזון. זה נכון לעיתים גם לגבי חולים עם מחלות פסיכוטיות. וניתן, אגב, לראות את זה גם בקליניקות הפרטיות. בהחלט יש מטופלים שהמלחמה מוציאה אותם מאיזון, כל אחד מהסיבה שלו".

בוקר בחצר עם המאושפזים הקשים ביותר

המרכז לבריאות הנפש שער מנשה פרוש בשטח ירוק ורחב ידיים, בסביבת פרדס חנה כרכור. בבית החולים אגף לביטחון מירבי עם 4 מחלקות משפטיות שבהן מאושפזים ומטופלים חולים בצווי אשפוז מבתי המשפט וחולים בעלי התנהגויות אלימות; 8 מחלקות אשפוז פתוחות; הוסטל לניצולי שואה הסובלים ממחלה נפשית; מחלקה לאשפוז יום, מחלקה שיקומית ומיון. סך הכול 430 מיטות אשפוז.

המחלקות המשפטיות בבית החולים ידועות כתחנה האחרונה עבור מטופלים אלימים או קשים שמצבם לא השתפר בבתי חולים אחרים. בית החולים מתגאה במערך הפסיכולוגי הייחודי שלו, המונה 20 פסיכולוגים/יות מומחים ו-15 מתמחות ומתמחים.

אגם מלאכותי בשער מנשה. צליל אריאב ארז: "אין לנו פה כלים שונים משאר בתי החולים. אנחנו שמים דגש על טיפול פסיכולוגי. זה הכול" (צילום: דוד טברסקי)

צליל אריאב ארז, הפסיכולוגית האחראית במחלקה משפטית ב': "המטופלים הכי קשים במדינה מגיעים אלינו ואנחנו מטפלים בהם ולא מעבירים אותם הלאה, כי אין לנו לאן להעביר אותם. אין לנו פה כלים שונים משאר בתי החולים. אנחנו שמים דגש על טיפול פסיכולוגי. זה הכול".

את ימי שני בבוקר פותחים מאושפזי משפטית ב' בזמן קבוצתי בחצר הגדולה שמחוץ למחלקה המוגנת. היציאה לחצר היא תהליך מסובך: "אלה המטופלים הכי מורכבים במדינה, שביצעו פשעים מהחמורים שאפשר לבצע", מתארת שפר. חלקם מאושפזים במחלקה יותר מעשר שנים; חלקם הועברו לשער מנשה מבתי חולים אחרים שבהם לא הסתדרו."

לקראת היציאה לחצר, הצוות מכין את עגלת התה והקפה, בהתאמה לצורכי המטופלים. את הסוכר, לדוגמה, מגישים בנפרד, כדי לאפשר למטופל עם הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) לקחת ממנו לפני האחרים; עם מטופל אחר גובש נוהל שמירה על הכיסא הקבוע שלו נעול בחדר האחיות, כדי שאיש חוץ ממנו לא יישב עליו.

חצר המחלקה. י', מטופל: "אני הכי אוהב את הפסיכולוגים פה, הם הרבה פחות נוקשים מהפסיכיאטרים, הם מבינים אותנו" (צילום: דוד טברסקי)

18 המטופלים יושבים על ספסלים ביום שמש. שותים, מעשנים ומאזינים למוזיקה. ארז פותחת את המפגש ומנהלת את התורים לשתייה ולבחירת השיר שיושמע ברמקול. היא מסתובבת בין המטופלים. לאחד שנגמרו לו הסיגריות, היא מבטיחה שתבקש מאמו לשלוח לו נוספות; למטופל שאומר לה (בתשובה לאלה מה שלומו), שהוא אוהב את המחלקה, מרגיש בה בטוח ולא רוצה לעזוב, היא מסבירה שאף אחד לא נשאר במחלקה לנצח. "אבל אתה יכול להרגיש בטוח ורגוע", היא אומרת לו, "אתה כאן בינתיים, ואת השלבים הבאים נבנה יחד".

מטופל שלישי דואג לחבר. ארז מרגיעה אותו ומסבירה לו שיש גבול לכמה שחברים יכולים להשפיע אחד על השני, ושהוא יכול לעודד את חברו לקבל החלטות טובות, אך בסוף החבר יצטרך לקבל בעצמו החלטות מיטיבות.

רבים מהמטופלים כאן לא טופלו כלל בטיפול פסיכולוגי עד שאושפזו בצו. "זו טרגדיה", אומרת ארז, "לא מעט מטופלים תקפו ואף רצחו מתוך התקפים פסיכוטיים, ואולי המעשים הנוראיים היו יכולים להימנע אם המערכת הייתה יודעת להפנות אותם בזמן לטיפול".

י', מטופל במחלקה, שהועבר אליה מבית חולים אחר לבריאות הנפש: "אני הכי אוהב את הפסיכולוגים פה, הם הרבה פחות נוקשים מהפסיכיאטרים, הם מבינים אותנו. כשיש לנו רעיונות על מה רוצים לעשות פה, או מה צריכים, הפסיכולוגים עוזרים". כשהיה לו קשה עם שותפו לחדר, ארז עזרה לו, כדבריו, להביע את הקושי ולהחליף חדר. "קשה לי עם התנהלות של בתי חולים", הוא אומר, "למה כל החיים ראיתי רק פסיכיאטרים? למה אף פעם לא היו לי פסיכולוגים?"

שכר פסיכולוגית אחראית מחלקה: 4,000 שקלים בחודש

עם מטופלים כאלה ובנסיבות כאלה, הפסיכולוגיות הבכירות, אחראיות המחלקות נמצאות בבית החולים – לזה קשה להאמין – רק חצי שבוע. מדוע? מפני שיש רק חצי תקן לפסיכולוג בכיר בכל מחלקה. בזמן המוגבל שעומד לרשותן, הן לא רק מטפלות במאושפזים ועוקבות אחרי התיקים האישיים של כל המטופלים; הן גם מדריכות קבוצות טיפוליות; מדריכות את הפסיכולוגים המתמחים; מדריכות בפסיכותרפיה את המתמחים ברפואה פסיכיאטרית; ומלוות פסיכולוגית את אנשי הצוותים האחרים במחלקות ("כשעובדים עם האוכלוסיות האלה הן בהכרח נכנסות לך מתחת לעור, ואנשי הצוות חייבים מקום לעבד את החוויות שלהם").

שכרן עבור העבודה בחצי משרה – ולזה עוד יותר קשה להאמין –  עומד על כ-4,000 שקלים בחודש. כל הפסיכולוגים בבית החולים מטפלים גם בקליניקות פרטיות כהשלמת הכנסה.
שפר: "כל הפסיכולוגים שלי באים לעבוד עבור שכר של 60-50 שקלים בשעה".
ארז: "מבחינתי זאת התנדבות". ב-7 באוקטובר, בן זוגה (ואב שלושת ילדיהם), כמו בני זוג נוספים של חברות צוות, גויס למילואים. בהיעדרו, כשמערכת החינוך נסגרה, נאלצה ארז, כדי להגיע לעבודה, להזמין שמרטפית, שלה היא שילמה 20 שקלים יותר משכר השעה שהיא מקבלת בשער מנשה. "אני בחוויה של להיקרע", אומרת ארז, "השמיכה כל כך קצרה. להפסיד כסף על שעת עבודה זו תחושה נוראה".

"רוצים לעשות יותר ואי אפשר להספיק"

השכר הנמוך אינו הבעיה היחידה. קשיי המערך הפסיכולוגי הציבורי בישראל לא פסחו על שער מנשה. היחידה הייחודית בבית החולים לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית נסגרה למשך כחצי שנה בעקבות יציאתה לפנסיה של מטפלת ותיקה; בחלק מהמחלקות יש רק פסיכולוגית אחראית ומתמחה אחת, שלא מצליחות לטפל באופן פרטני בכל 30 עד 40 מטופלים במחלקה. למרות זאת, הן משתדלות לשייך לכל מטופל איש צוות שיפגוש אותו – ממרפאה בעיסוק עד סטודנטית לעבודה סוציאלית.

שירה ינאי סבג. "התסכול הכי גדול פה זה שרוצים לעשות יותר, רוצים לעשות הכול עבור המטופלים, ואי אפשר, כי אי אפשר להספיק" (צילום: דוד טברסקי)

ינאי סבג: "אנחנו לא יודעים מראש לכמה זמן כל מטופל מגיע אלינו, אבל חשוב לנו מאוד שגם את מי שמגיע לשבוע, יפגוש מישהו אחד על אחד, גם אם זה רק למפגש היכרות קצר, כך שמטופל לא ייצא מכאן בלי שמישהו התעניין בו. לפעמים לא מתאפשר טיפול מעבר לכך. התסכול הכי גדול פה זה שרוצים לעשות יותר, רוצים לעשות הכול עבור המטופלים, ואי אפשר, כי אי אפשר להספיק".

איך המלחמה השפיעה במחלקה שלך?
ינאי סבג: "יש הרבה התפרצויות, וכל התפרצות משפיעה על שאר המטופלים ועל הצוות. למטופלים עם פוסט טראומה יש מערכות טריגרים, וצעקות של מטופל אחד יכולות להיות טריגר עבור מטופל אחר. לכן יש הבדל משמעותי בין מטופל אחד עם פוסט טראומה במחלקה, לבין שניים או שלושה שבסערה".

איך מתמודדים עם אזעקות?
"בתחילת המלחמה היו כאן שתי אזעקות. בכל מחלקה יש מרחב מוגן, יש לנו דקה וחצי להגיע, אבל המטופלים נמצאים בכל מיני מצבים. רובם מגיעים מהר, אבל יש גם כאלה שלא מסוגלים להבין שצריך ללכת עכשיו, או שהאזעקה היא טריגר בשבילם, לכן הצוות צריך לאסוף את כולם ולהביא אותם. כשמגיעים כולם למרחב המוגן, זה צפוף, אנשים מתחילים לצרוח, לבכות, להגיד שרוצים לצאת. הצוות צריך להחזיק את האירוע. פתאום אחת האחיות פתחה טלפון והשמיעה מוסיקה, שמחה ורקדה עם קבוצת מטופלים. אני עמדתי עם כמה מטופלות שהיו בהתקפי חרדה ועשינו תרגילי נשימה וויסות.

"הייתה חשיבות מאוד גדולה לנוכחות של הצוות בתוך אירוע מלחיץ. זה אמנם אירוע קיצון, אבל הוא ממחיש את החשיבות של הנוכחות המרגיעה של הצוות בתוך המחלקה למשך כל המלחמה, שעדיין לא הסתיימה. בייחוד אם המערכה בצפון תתרחב, ואז יהיו כאן הרבה אזעקות".

"המפונים דיברו בעיקר על העקירה מהבית"

אם לא די בכל אלה, בתחילת המלחמה, לבקשת משרד הבריאות, הוטלה על הצוות הפסיכולוגי שהיה מדולדל משימה נוספת: לתת מענה פסיכולוגי ראשוני לתושבי הדרום והצפון שפונו לאזור טבריה והעמקים. בהתנדבות הם לקחו על עצמם גם את המפונים בגבעת חביבה, אחרי שראו שמוקד הפינוי שם לא חולק לאף בית חולים.

כך, במשך כחודש, המענה הפסיכולוגי לילדים ומבוגרים בכל המלונות והקיבוצים באזור, היה באחריות צוות הפסיכולוגים של שער מנשה. הם מצאו את עצמם נמתחים בין המטופלים בבית החולים לבין האחריות על המפונים. כדי למלא את המשימה נסעו המטפלות למלונות גם בימי שישי ובשבתות. וכל זה בזמן שמטופליהם בקליניקות הפרטיות נזקקו להן, לדבריהן, יותר מתמיד.

שירה ינאי סבג בישיבת צוות מחלקתית. "לא רואים החמרה רק אצל המטופלים הפוסט טראומטיים, אלא במצבן של רוב הפתולוגיות של רוב המטופלים" (צילום: דוד טברסקי)

שפר: "אני, כפסיכולוגית ראשית, נקרעתי. יש כל כך הרבה מצוקה והמענה היה עלינו. רוקנתי את המחלקות כדי לתת מענה למפונים; והמאושפזים שלנו עם טראומה, עם התקפים פסיכוטיים, כולל אנשים שהתאשפזו על רקע המלחמה, מצאו את עצמם במחלקות בלי פסיכולוג, כי כל הפסיכולוגים נסעו לטפל במפונים. איך יכול להיות שאין כרגע פסיכולוגית במחלקה כי הפסיכולוגית בטבריה? איך הגענו למצב שבו כל הפסיכולוגים שעובדים פה, כמעט בהתנדבות, וכדי להתפרנס צריכים לעבוד קשה כל כך בקליניקות הפרטיות אחר הצהריים, הם גם היחידים בכל הארץ שיכולים לתת מענה לאוכלוסייה אחרת שבמצוקה אקוטית?"

ינאי סבג: "במלונות פגשנו מפונים, כל אחד עם הטראומות שלו משבעה באוקטובר, אבל שמענו אותם מדברים בעיקר לא על התופת, אלא על העקירה מהבית למשך זמן רב והצורך להתנהל בתוך תלישות, ללא מערכת חינוך, עם הרבה ילדים בחדרים קטנים. בתחושה שאין בית, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, אין מקום מוכר להיאחז בו ואי אפשר אפילו לחזור לקחת חפצים. יש כל כך הרבה מפונים, למשך כל כך הרבה זמן. אנחנו לא משווים סבל לסבל, אבל יש הרבה מאוד נושאים שדורשים מענה והשמיכה קצרה. אין אפשרות לתת מענה לכולם".

"הדרישה להתנדב שיקפה חוסר הבנה של המשבר"

רגע אחד מתחילת המלחמה זכור לצוות כנקודת שבר. זה היה כשמשרד הבריאות קרא לפסיכולוגים להתנדב.

פיכמן איצקוביץ': "יש הבדל בין הרצון הספונטני שלנו לעזור, לבין דרישה ממוסדת לעשות את זה בהתנדבות".
ארז: "בשבועיים הראשונים של המלחמה ראינו בכל הארץ שהמערכות הממשלתיות לא עמדו בגודל הצורך, והחברה האזרחית התגייסה ומילאה את הריק. אבל הייתה ציפייה שמתישהו המערכת תיכנס ותגייס עובדים בשכר. הדרישה מהפסיכולוגים – שגם ככה שמו הכול בצד ובאו להתנדב גם בסופי שבוע – להתחייב להמשיך ולוותר על הפרנסה, על הקליניקות והמטופלים שלנו, שיקפה חוסר הבנה של המשבר של הפסיכולוגיה הציבורית. צריך פתרון ארוך טווח וממוסד".

קרן פיכמן איצקוביץ. "בא לי לדמוע, כי בסוף אף אחד לא שומר עלינו, לא ברמה הכלכלית ולא ברמה הרגשית" (צילום: דוד טברסקי)

ועדיין, הפסיכולוגיות הרגישו שהן לא מצליחות לעשות מספיק מול הצורך העצום בעזרתן. הן מספרות שנאלצו לסרב לקבל מטופלים חדשים בקליניקות הפרטיות שלהן, כי פשוט לא הצליחו למצוא מקום בלוח הזמנים.
פיכמן איצקוביץ': "בא לי לדמוע, כי בסוף אף אחד לא שומר עלינו, לא ברמה הכלכלית ולא ברמה הרגשית. כולנו פה כי רוצות לטפל, אבל החשיפה לטראומות קשות ממלאת לנו את המכל וחושפת אותנו לטראומה משנית. אני צריכה להתפרנס, אבל אני צריכה גם להרגיש שמישהו רואה אותנו ונותן מענה לצרכים הרגשיים והכלכליים שלנו".

"אנחנו עם טראומטי"

אבל הן לא דואגות רק לעצמן. הפסיכולוגיות של שער מנשה מזהירות מפני השלכות המלחמה על בריאות הנפש של הציבור ועל היכולת של מערכת בריאות הנפש להכיל אותן במצבה.

פיכמן איצקוביץ': "אירועי שבעה באוקטובר חריגים בהיקף הפגיעות הנפשיות, אבל גם כל הנחות הבסיס שלנו – שאנחנו מוגנים, שלא נופקר, שיש מי ששומר עלינו – נשברו. חוויית חוסר האונים וחוסר השליטה הניעו מחדש הרבה טראומות ישנות. אנחנו עם טראומטי. המטופלים, גם בטיפולי יום וגם בקליניקה הפרטית, מציגים תסמיני פוסט טראומה קשים שפוגעים בתפקוד, חלקם גם ממלחמות עבר וגם מפיגועים.

"האוטומציה היא להימנע מטראומה, בשביל זה עושים סמים, או שמוצאים דרכים אחרות להתחמק. לוקח זמן עד שהפגיעה ניכרת ולא מאפשרת אלא לפנות לטיפול. אנחנו לא יודעים לשער את גלי ההדף שעוד יהיו מהאירוע הזה".

היא מתריעה גם על הידרדרות במצבם של אנשים שטופלו בעבר. "אני רואה מטופלים שסבלו מהפרעות חרדה, טופלו וסיימו את הטיפול כשהם כבר בסדר, ופריצת המלחמה טרפה את הכול מחדש. יש לי מטופלת שסובלת מהפרעת חרדה והשתפרה מאוד, אבל מאז שבעה באוקטובר היא יושבת בבית, מגיפה את התריסים ומציצה שלא יבוא מחבל".

צליל אריאב ארז. "ייקח זמן עד שאנשים יחזרו, ינסו לתפקד ויבינו שצריך לפנות לטיפול. כבר אומרים שאין מקום ושיש המתנה, אז הם פונים לטיפול פרטי" (צילום: דוד טברסקי)

ארז: "גם המילואימניקים שהיו בעזה התחילו עכשיו להשתחרר, והשבוע כבר קיבלתי ארבע פניות ממילואימניקים שחזרו רק בשבועיים האחרונים. כלומר זאת רק ההתחלה, זה רק קצה הקרחון. ייקח זמן עד שאנשים יחזרו, ינסו לתפקד ויבינו שצריך לפנות לטיפול. אנשים ספגו חוויות שמצריכות עיבוד, והיחידה לפגועי קרב לא תוכל לקחת את כולם. כבר אומרים שאין מקום ושיש המתנה, אז הם פונים לטיפול פרטי. אני במאבק שמילואימניקים יקבלו טיפול במימון המדינה, אני לא חושבת שהם צריכים להוציא על זה כסף, אבל אין תורים".

פיכמן איצקוביץ': "אי אפשר לשלוח אנשים שיסכנו את חייהם בלי לדאוג אחר כך לבריאותם הנפשית. זה להפקיר פצועים בשטח. זה יפגע בלכידות החברתית, זה יפגע ביכולת לגייס לצבא".

"בלי לטפל באמת, הבעיה לא תיעלם"

פוסט טראומה יכולה, כידוע, להימשך שנים ולגרום נזק רב, אם לא ניתן לה מענה מקצועי.
פיכמן איצקוביץ': "פוסט טראומה זו תופעה שנוגעת בכל רבדי החיים: סוציאלית, נפשית, תעסוקתית, ואין סוף בעיות אחרות", היא אומרת, ומציגה דוגמה לנזק שגורם טיפול לא מתאים. יש בבית החולים מטופלת שנפגעה בפיגוע עבר ומפחדת עד היום שידקרו אותה בכל רגע. היא הייתה בטיפול במשך שנים, שיתפה בבעיות שלה מישהו שלא ידע לתת מענה. המטופלים האלה יחזרו להיות נטל על המערכת".

ינאי סבג: "ראיתי בפייסבוק אמא ששאלה איך להגיב לכך שבנה סיפר לה שהוא ראה את הסרט התיעודי על הנובה. הרבה אימהות כתבו לה בתגובות שהן ראו את הסרט יחד עם הילדים. נכון שלכל הורה יש את השיקול שלו, אבל אנשים לא מספיק מודעים להשפעות של החומרים האלה על הנפש ולנזקים שהם יכולים לעשות".

שפר: "אחד הדברים הכי חשובים בטיפול בטראומה זה לעזור למוח להבין שהאירוע נגמר. אבל פה יש אירוע מתמשך, אנחנו עוד באירוע וכבר הרבה מאוד זמן, גם מי שהצליח להחזיק עד כה, הכוחות מתפוררים".

קיר ציורים של מטופלים. פיכמן איצקוביץ': "בלי לטפל באמת, הבעיה לא תיעלם. בעוד שלושים שנה כל העם יהיה בחוסר תפקוד, כי המערכת לא שמעה את זעקת האנשים שהיו זקוקים למענה מעמיק" (צילום: דוד טברסקי)

ארז: "ואתה גם לא חייב להיות באירוע כדי לחוות טראומה, בטח אם יש לך רקע של טראומה. מגיעות אלינו פניות של בני נוער שנפגעו מצפייה בסרטוני הזוועה, שהיה קשה מאוד להימנע מהם בתחילת המלחמה. ויש גם טראומה משנית, למשל החרדה מלשמוע על הפיגוע שהיה בחודש שעבר ברעננה".

פיכמן איצקוביץ': "עכשיו מכבים שריפה. מציעים שלוש שיחות טלפוניות במימון הקופה, אבל בלי לטפל באמת, הבעיה לא תיעלם. בעוד שלושים שנה כל העם יהיה בחוסר תפקוד, כי המערכת לא שמעה את זעקת האנשים שהיו זקוקים למענה מעמיק. עם טיפול מקצועי, אפשר עכשיו, תוך חצי שנה, להחזיר את האנשים האלה לתפקוד. אבל לאף אחד לא אכפת. אני עוד שנייה בוכה, אני כל כך כואבת".

שפר: "קופות החולים מתעקשות על 12 מפגשים. אם זה כל מה שאפשר לתת, אז בחלק מהמקרים עדיף להימנע בכלל. כי להתחיל תהליך טיפול, לפתוח פצע, ואז אחרי 12 מפגשים, כשהפצע כבר פעור, לומר למטופל שאין יותר מענה, זה יכול לעשות נזק רב. ובכלל, מי שמאושפז אצלנו לא יכול להסתפק ב-12 פגישות פעם בשבוע".

חומרת המצב מועצמת גם עקב התורים הארוכים לקבלת טיפול. "במרפאה שלנו יש תור המתנה של כמעט שנה", מספרת שפר. "מגיעים אלינו מקרים כל כך קשים של אנשים שאין להם שום יכולת לשלם על טיפול פרטי, כי הם בקושי מצליחים לקנות אוכל לילדים שלהם, ואי אפשר לתת להם מענה. במרפאה אנחנו חסרי אונים, זה מאוד קשה גם למטפלים. לפעמים זה מרגיש שעדיף לסגור את הווילונות במקום להמשיך לקבל פניות שאין שום דרך לתת להן מענה".

ארז: "תורי ההמתנה ארוכים עד אין קץ גם במרפאות, גם בקופות החולים וגם בקליניקות הפרטיות".

"המשאלה היא להרוויח כמו מורה. זה הזוי"

על פניו, יש למערכת כוונה לתיקון. משרד הבריאות הודיע בדצמבר האחרון על תוכנית נרחבת לשיפור מערך בריאות הנפש בישראל, כולל מענקים לפסיכולוגים בשירות הציבורי והעלאה בשכרם.

שפר: "המענקים לפסיכולוגים לא הובילו לגייס אף אחד ולא עזרו לי להרחיב את המענה שניתן פה. יש תחושה חזקה שמי שכבר נמצאים פה שנים וסוחבים את האלונקה אינם נראים. אי אפשר להעמיס על האלונקה הזו עוד משקלים. בלי להעלות בצורה משמעותית את השכר, מענק חד פעמי של 16 אלף שקלים, הוא בדיחה. מס הכנסה לוקח הרבה. זה אומר שלמשך חצי שנה נרוויח 57 שקלים בשעה ולא 50. זה לא פתרון ואפילו לא פלסטר."

חדר מפגשים בשער מנשה. פיכמן איצקוביץ': "בעוד שלושים שנה כל העם יהיה בחוסר תפקוד, כי המערכת לא שמעה את זעקת האנשים שהיו זקוקים למענה מעמיק" (צילום: דוד טברסקי)

שפר ראתה, לדבריה, פניות מחיילים שנפצעו בפציעות "לא אנושיות", מחפשים טיפול ולא זוכים למענה. "יש מטפלים בארץ", היא אומרת, "וצריך לעשות משהו מאוד משמעותי כדי להחזיר מטפלים למערכת הציבורית. לא יכול להיות שעל שלושה ימי עבודה מלאים מרוויחים פחות מ-4,000 שקלים בחודש. בסוף נקרוס. אותו משרד האוצר שמשלם לנו, משלם פי שניים לפסיכולוג בקופת החולים. התוצאה היא שיום אחד ננטוש, נלך לקליניקה הפרטית או לקופת החולים. אבל פה עדיין יהיו מטופלים".

בהשוואה לעובדות סוציאליות, התנאים שלהן, לדבריה, מחפירים. הפסיכולוגיות בשירות הציבורי נושאות עיניים לשכר המורים והמזכירות הרפואיות: "אני מדברת עם פסיכולוגיות שאומרות שהן היו מתות לבוא לעבוד פה, אבל לא יכולות להרשות לעצמן, וזה לא אנשים שצריכים משכורות עתק. המשאלה היא להרוויח כמו מורה. זה הזוי. אנחנו לא שואפים לרמת החיים של עובדי היי-טק. אנשים רוצים להתפרנס בכבוד. חשבנו שאולי הפעם יבינו כמה התחום חשוב. מערכת מורעבת לא יכולה לקבל את האירוע הזה. זה חייב להיות מסודר מלמעלה".

"חייל שנפצע בשטח לא יכול לקבל טיפול מסטודנט לסיעוד"

שפר מזדעזעת מרכיב נוסף בתוכנית של משרד הבריאות, שמציע – כדי להרחיב את מספר המטפלים במערכת – לשלב בוגרי תואר ראשון בטיפול הפסיכולוגי הציבורי: "זה זלזול במקצוע שלנו. לא סתם אנחנו לומדים כל כך הרבה שנים ומתמחים כל כך הרבה שנים. כאילו שאפשר לתת לאנשים ששרדו את התופת הזאת טיפול מאדם לא מוסמך, כמו שחייל שנפצע בשטח לא יכול לקבל טיפול מסטודנט לסיעוד".

בעקבות השינוי המוצע, היא מספרת, מתמחים בפסיכולוגיה משעים את ההתמחות. "אנחנו שומעים קולות שאומרים שאם המדינה תגיד שלא צריך התמחות בפסיכולוגיה כדי לטפל באנשים, אז לא יבואו", היא מזהירה. "שנות ההתמחות אלה השנים שבהם מקימים משפחה, וההתמחות היא בהכרח במערכת הציבורית, שמכבידה כלכלית על המתמחים, אז מוותרים עליה. למגמה הזאת תהיה השפעה על רמת הטיפול שיהיה אפשר לקבל בארץ. הטיפול יהיה הרבה פחות מקצועי ואפילו מזיק".

היא מזהירה שוב מפני טיפול לא נכון בפוסט טראומה: "נגיעה בטראומה בצורה לא מיומנת יכולה להעמיק את הפצע. אנחנו יודעים שעם עזרה אפשר לצאת לחיים חדשים ואנחנו מחויבים לזה. זה מה שמאפשר לאנשים לחזור לחיים, לעבוד ולהתפרנס".

פיכמן איצקוביץ': "ההישרדות הזאת מאוד קשה. אני לא יודעת למה אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לעבוד פה, זה נהיה יותר ויותר קשה. אני בתחושה שאם לא יתעוררו עכשיו, זה כבר לא יקרה. אני מחזיקה כל השנים את חוסר האיזון בין מה שאני מקבלת לבין מה שאני נותנת, אבל לאורך זמן לא אוכל להמשיך. ואז, מי יהיה כאן עבור המטופלים?"