הפעם הראשונה שישראל השתתפה במשחקים האולימפיים הייתה בהלסינקי 1952. ארבע שנים אחרי קום המדינה המשלחת הישראלית כללה 26 נציגים: 23 גברים ושלוש נשים (11.5% מכלל המשלחת היו נשים). שמונה שנים אחר כך, למשחקים בטוקיו 1964, נשלחו רק 10 נציגים מישראל: שמונה גברים ושתי נשים (20%).
חלוקת המגדר הלא שיווניות לא הייתה רק בקרב המשלחת הישראלית אלא שיקפה את המדיניות של הוועד האולימפי הבינלאומי. ככה לדוגמא בהלסינקי 1952 השתתפו במשחקים 4,955 ספורטאיות וספורטאים: 4,436 גברים ורק 519 נשים (10.5% מסך המשתתפים). בטוקיו 1964 השתתפו 5,151 ספורטאיות וספורטאים: 4,473 גברים ורק 678 נשים (13.2% מסך המשתתפים).
אחוז הנשים המשתתפות במשחקים האולימפיים גדל כל ארבע שנים והוא נמצא במגמת עליה קבועה: במשחקים האולימפיים באטלנטה 1996 אחוז הנשים כבר גדל ל-34% מכלל המשתתפים, באתונה 2004 המספר כבר חצה את גבול ה-40 עם 40.5% נשים משתתפות ובטוקיו 2020 סוף סוף חגגו את אחוז הנשים הגבוה ביותר, שהשתתפו במשחקים האולימפיים, עם 48% נשים מסך כל המשתתפים.
המשחקים האולימפיים בקיץ הקרוב בפריז יהיו הראשונים בהיסטוריה שיהיו שיוונים בצורה מוחלטת, כלומר בפעם הראשונה 50% מסך המשתתפים יהיו ספורטאיות. הגיע הזמן.
המגמה של הוועד האולימפי הבינלאומי משקפת גם את המגמה של הוועד האולימפי הישראלי: בלונדון 2012 ישראל שלחה משלחת של 37 נציגים: 19 ספורטאים ו- 18 ספורטאיות. בריו 2016 כבר חל המהפך הישראלי, כשבמשלחת של 47 נציגים היה רוב נשי בפעם הראשונה בהיסטוריה עם 25 ספורטאיות ו-22 ספורטאים. אם ננקה את משלחת הבייסבול שכללה 24 שחקנים, אז גם בטוקיו 2020 היה רוב נשי במשלחת. כנ"ל לגבי המשחקים בפריז 2024 שם צפוי להיות במשלחת רוב נשי (בניקוי נבחרת הכדורגל שתכלול 18 שחקנים).
***
זאת לא רק כמות הספורטאיות שמייצגות את ישראל בזירה הבינלאומית שגדלה, אלא גם כמות ההישגים יוצאת הדופן שהן מספקות. הישגים פורצי דרך לא רק עבור ספורט הנשים אלא עבור הספורט הישראלי.
הנה רשימה חלקית רק מהשנה האחרונה: אנסטסיה גורבנקו – השחיינית המעוטרת ביותר בהיסטוריה של ישראל, שרק לפני שבועיים הוכתרה כסגנית אלופת עולם ב-400 מטר מעורב, הישג שיא לספורטאי או ספורטאית ישראלי בשחייה. רז הרשקו – דורגה במקום הראשון בדירוג העולמי בכל קטגוריות המשקל והיא הישראלית הראשונה שמחזיקה בתואר הזה.
ענבר לניר – אלופת עולם בקטגורית המשקל שלה ובסך הכל אלופת העולם השלישית של ישראל בג'ודו אחרי ירדן ג'רבי ושגיא מוקי. שרון קנטור – אלופת העולם בגלישת רוח. דריה אטמנוב – מקום שלישי בעולם בקרב רב בהתעמלות אומנותית. ענת ליליאור – מקום שישי בעולם בגלישת גלים. איילה כרם – מקום עשירי בעולם בטיפוס. אל שבע ספורטאיות העל האלה צריך כמובן להוסיף את נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית שזכתה בקיץ האחרון באליפות העולם בקרב רב.
המשמעות של ההצלחות וההישגים של הספורטאיות הישראליות לא נמדדת רק במדליות אלא בעיקר בהשראה. כל ספורטאית מצליחה נותנת דוגמא אישית לילדות שעוסקות בספורט שלה. בעקבות הזכייה במדליית הארד של לוחמת הטאקוונדו, אבישג סמברג, בטוקיו 2020, ענף הטאקוונדו בישראל גדל וצמח. יש יותר מרכזי אימון ויש יותר משתתפים ויש יותר בנות שעוסקות בענף הזה.
כשאנסטסיה גורבנקו מגיעה לבריכה כדי לעודד את אחותה הקטנה באליפות ישראל, השחייניות הצעירות רואות אותה ומבינות שזה אפשרי להתחיל את הקריירה בבריכה בקרית מוצקין ולהגיע עד המשחקים האולימפיים. כנ"ל לגבי ההצלחות של קנטור, ליליאור וכרם. כל אחת בענף הספורט שלה היא שגרירה של הענף, בדיוק כמו שיעל ארד וההצלחה שלה בברצלונה 1992 סימנו את תחילת הדרך של ענף הג'ודו בזירה הבינלאומית.
***
כל הצלחה של ספורטאית ישראלית יוצרת גל, שיוצר עוד גל ועוד גל. בסוף לא כל הספורטאיות הצעירות יגיעו להישגים בינלאומיים כמו אלה שהוזכרו, אבל הספורט נותן להן אפשרות לשמור על אורח חיים בריא, לדעת להתמודד עם הצלחות וכישלונות, לדעת להציב יעדים ולדעת שהכי חשוב הוא לעשות את מה שאת אוהבת בלי שהסביבה או מוסכמות חברתיות עתיקות ומיושנות ימנעו זאת ממך. ההצלחה מתחילה בכמות הספורטאיות שהולכות לחוגי ספורט בלי להתבייש ובלי להתנצל ומסתיימת בפודיום אחרי פודיום באליפות אירופה ואליפויות עולם.
