למרות הצעתה להכריז על חמשת הבנקים הגדולים כקבוצת ריכוז, רשות התחרות לא יכולה לעצור את רווחי העתק של הבנקים. "הגברת התחרות" היא לא התרופה הנכונה. הפחתת מחירי השירות הבנקאי לציבור דורשת לרוב שגופי רגולציה יכתיבו לבנקים להוריד את המחירים. הסמכות לכך מצויה אצל המפקח על הבנקים ובכנסת, אבל אף אחד מהם לא מציע תוכנית כזו.
הצעת רשות התחרות מצטרפת לשורת רפורמות מהעשורים האחרונים שניסו להחליש את הבנקים הגדולים, בתקווה לעודד תחרות ובכך לגרום למחירים לרדת. בין הדוגמאות: הפרדת קופות הגמל מהבנקים, רפורמת שטרום להפרדת חברות כרטיסי האשראי, רפורמת דירוגי האשראי. את כל הרפורמות האלו הבנקים צלחו כמעט ללא מאמץ, והמשיכו לגרוף רווחים עצומים, בגיבוי נגיד בנק ישראל.
הבנק החדש 'ONE ZERO' מדגים את חוסר התוחלת של הניסיונות האלו. הבנק הזה פועל במודל "רזה" ודיגיטלי, ללא הוצאות כבדות על נדל"ן וסניפים, ובכל זאת הוא צבר הפסדים של 803 מיליון ש"ח מאז שהוקם בשנת 2019, ויותר מ-600 מיליון ש"ח רק בשנתיים האחרונות. השירותים שלו לא זולים: ההכנסה השנתית שלו מלקוח ממוצע עומדת על כ-654 שקלים. להערכת מנהליו, רק כשיהיו לו 200,000 לקוחות הבנק יגיע לאיזון בין הוצאות להכנסות, או להתחלה של צבירת רווחים.
לפי חזון רשות התחרות, השירותים הבנקאיים יהיו מופרדים יותר, פחות 'עסקת חבילה'. הלקוחות יוכלו לבצע השוואות מחירים לחוד לניירות ערך, לריבית על פקדונות, להלוואות, למשכנתאות, למטבע חוץ וכדומה.
לא רק שצעדי רשות התחרות המוצעים לא מספיקים כדי לאפשר את החזון הזה, הרעיון שקיים ציבור שרוצה להשקיע את מיטב שעות הפנאי שלו בהשוואות מחירים בין בנקים (ובין רשתות שיווק, חברות גז, ספקי חשמל, אינטרנט וסלולר) הוא מופרך לחלוטין.
פוסט בפייסבוק שכתב אורן רייך קולע ללב העניין: "אדם לא נברא כצרכן כמו שטוען סמי פרץ (עורך דה מרקר לשעבר, א.ר.), הוא לא עסוק כל היום בהשוואת עמלות של הפנסיה כמו שממליץ לנו אמסטרדמסקי (הפרשן הכלכלי שאול אמסטרדמסקי, א.ר.), והוא לא משווה מחירי פסטות 24/7 כפי שמצווה עליו רמי לוי. האדם נברא כדי לעבוד, ליצור ולאהוב את את הסובבים אותו, וגם כדי לתת כבוד לעולם שממנו הוא ניזון ושהוא חלק ממנו".
שוק הבנקאות כפוף לרגולציה הדוקה במיוחד, שבסמכות המפקח על הבנקים. רוב המפקחים עד כה לא בחרו להציב את הורדת המחירים לציבור כיעד, וזה לא השתנה אפילו בשנים האחרונות, כשרווחי הבנקים מאמירים והציבור הרחב נושא בנטל המכביד.
לא מדובר רק בריבית הגבוהה על הלוואות ובריבית הנמוכה על פקדונות, אלא גם בהכנסות הגבוהות מעמלות, לאחר שנים רצופות של הפחתת הוצאות בבנקים כתוצאה מסגירת סניפים ודיגיטציה. מי שמחזיק חשבון בנק בישראל, משלם עליו בממוצע 28.5 שקלים של עמלות בנקאיות כל חודש. המפקח על הבנקים יכול להכתיב לבנקים להוריד מחירים, והוא נמנע מכך.
גם הכנסת יכולה לכפות על הבנקים להוריד מחירים, בחקיקה, אך היא נמנעת מכך. החקיקה שכן התקבלה נועדה למלא את קופת המדינה, לא לסייע לציבור, וגם היא תפוג לאחר שנתיים. ברשות התחרות, בפיקוח על הבנקים ובכנסת ימשיכו לדבר 'תחרות', והציבור ימשיך לשלם ביוקר.
