ב-12 לאוגוסט 2016 הפיל משה כחלון פצצה על קרן קימת לישראל. החלטת הממשלה שהוביל שר האוצר כחלון, ועברה במסגרת ליל השימורים שבו אושר תקציב המדינה לשנים 2018-2017 בממשלה, הייתה בעצם שינוי חד-צדדי של ההסכם שגובש, בעמל רב, בין הממשלה וקרן קימת לישראל פחות משנה קודם לכן. בקק"ל זעמו. לאחר מכן נפתחה מלחמת עולם קטנה בין משרד האוצר וקק"ל. מתחת לרדאר התקשורתי התקיימו בהמשך מגעים שכנראה הבשילו לאיזושהי הסכמה. איזו הסכמה? אף אחד לא יודע.
אבל בינתיים המלחמה חלפה, ולא נודע כי בא אל קרבו. האווירה הקשה בין משרד האוצר וקק"ל השתנתה לגמרי, וכעת נראה שבין כחלון ועטר, יו"ר קק"ל, שוררת חברות, לפחות לטובת הפוטו-אופים.
אז מה בעצם קורה כאן? איך נפתר לו כביכול ויכוח על סכום של בערך 2.19 מיליארד שקלים מבלי שהכסף הזה הועבר מהקק"ל למדינה? מה קק"ל ביקשו ומה נתנו בתמורה? שאלותינו בעניין זכו לתשובות לא ברורות, והותירו אותנו מבולבלים. ואם לא די בכל זה, הרי שכעת יוצא דו"ח מבקר המדינה בעניין קק"ל, דו"ח מוזר בלשון המעטה, שמצביע – לעניות דעתי – על כך שרב הגלוי על הנסתר בכל הנוגע לקק"ל, אך הנסתר חשוב מן הגלוי.
הביקורת על הביקורת
אתמול (רביעי) אחר הצהריים פורסם דו"ח מבקר המדינה בעניין קק"ל. אבל שווה לשאול איך זה יכול להיות שמבקר המדינה מוציא דו"ח על גוף שאינו בסמכותו? רק לפני כחודש החליטה הממשלה להקים צוות שרים שיבחן את הכנסת קק"ל תחת כנפי מבקר המדינה. קק"ל היא גוף של העם היהודי, לא של מדינת ישראל, וככזו, היא מעולם לא הייתה בתחום השיפוט של המבקר.
דווקא קק"ל, בהובלת היו"ר שנבחר בסוף 2015 דני עטר, מבקשת כעת ובניגוד לעבר להיות גוף מבוקר על ידי מבקר המדינה. אך בממשלה היו מי שהתנגדו, והוקם צוות לבדיקת העניין.
אז איך ייתכן שהמבקר מבקר תחום שאינו בסמכותו? האם יתכן שמבקר המדינה אצל לעצמו סמכות שאינה נתונה לו? טוב, אילו במשרד מבקר המדינה היה מבקר פנימי יתכן שהיה מוציא על התנהלות זו דו"ח חריף. אך משרד מבקר המדינה והפרקליטות הם הגופים המינהליים היחידים שאין להם מערך ביקורת פנימי. המבקר והפרקליטות אינם מחילים על עצמם את הכללים הקשוחים שהם דורשים מכל היתר, הם "מעל לזה".
נראה שהמבקר מודע לבעייתיות הקיימת בבדיקה של קק"ל בחוסר סמכות. לכן בפתח הד"ח נכתב כי הוא בודק את התנהלות המדינה בכל הנוגע לקיום האמנה בין קק"ל למדינה. אך מעבר לאמירה זו בחצי פה מוקדשים שאר 182 העמודים של הביקורת להתנהלות קק"ל. במשרד מבקר המדינה בחרו שלא להגיב לשאלתנו בדבר חוסר הסמכות לבדיקת קק"ל.
אז למה בקק"ל רוצים את הביקורת
היו"ר הנוכחי דני עטר יכול לרחוץ בניקיון כפיו בכל הנוגע לדו"ח המבקר – הוא מונה רק בסוף 2015, בדיוק התקופה שבה מסתיימת הביקורת. למעלה מזאת, עטר מדגיש בכל הזדמנות את מהפכת השקיפות שהוא מוביל בארגון, תוך הנהגת נהלים חדשים בקק"ל. דו"ח המבקר הוא בשבילו מכשיר מצוין להובלת השינויים שהוא מבקש לעשות בארגון. נגיע לשינויים אלו בהמשך.
שקיפות היא מושג חשוד. כשמישהו שמנסה למכור לך משהו מציג לך אותו, תמיד צריך לשאול מה הוא לא מראה לך. אחת מדרכי ההסתרה היעילות ביותר היא הטבעה של נתון בתוך ים של פרטים הנחשפים מרוב שקיפות, והסטת תשומת הלב.
ובכן, מתברר שישנם נושאים שקק"ל של עטר לא מעוניינת לחשוף, חרף מהפכת השקיפות. ומי ישים לב לעובדה זו? הרי יש 182 עמודים של דו"ח לקרוא. אך מי שיתעכב ימצא משפט אחד, סתום ולא ברור, המופיע במבוא לדו"ח ומצהיר כי חלק מממצאי הביקורת בנוגע להתחשבנות עבר בין קק"ל והמדינה לא כלולים בדו"ח לבקשת קק"ל ועל פי סעיף 17 לחוק ביקורת המדינה.
בדקנו מהו סעיף 17 לחוק ביקורת המדינה. על פי הסעיף דוח ביקורת עשוי להישאר חסוי מטעמים של בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה. מה הקשר בין ההתחשבנות הכספית על חשבונות עבר של קק"ל עם המדינה ובין בטחון המדינה?
ובכן כדי להבין מה בעצם מוחבא מאחורי חלון הראווה השקוף כביכול צריך להבין מה מופיע בדו"ח ומה אינו מופיע. לחלק שאינו מופיע אין קשר לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה, אני יכול להבטיחכם. על פי דוח המבקר ההתחשבנות הכספית על חשבונות עבר של קק"ל נעשתה במסגרת ההסכם שנחתם בין המדינה וקק"ל ב-19 בנובמבר 2015. וכל מה שקשור להתחשבנות זו אינו מוזכר בדו"ח.
ההסכם הזה הוא אכן חשוב ומכריע להבנת המצב של קק"ל, ואם יורשה לי להגיד – גם להבנת מצבו של המפעל הציוני. ב-19 בנובמבר 2015 אושר ההסכם בקק"ל, רגע לפני מינויו של עטר ליו"ר (אך מן הסתם באישורו המקדים). ההסכם הזה בעצם מאשר, בצורה עקומה למדי, הסכם שנכתב ב-2009, אך מוסדות קק"ל דחו בזמנו. במסגרת ההסכם החדש-ישן קק"ל מסכימה לעשות את מה שלא הסכימה מעולם, ומנוגד לתקנונה באופן חזיתי: למכור את קרקעותיה, באמצעות המדינה, ולקבל לידיה את ההכנסות ממכירת קרקעותיה.
מסביב לקק"ל נוהים זה זמן רב זאבי ההפרטה, המבקשים להרוויח ממסחור קרקעותיה. אלה הם נכסים שמוערכים במיליארדים.
למי שאינו בקיא במהותה של קק"ל נסביר שהצעד הזה הוא התשליל האולטימטיבי של הקרן הקימת. בנימין זאב הרצל קבע מהות זו בהקמת הקרן וכל היבט של בניינה התקנוני והפורמלי קובע כי קרקע הנרכשת על ידי הקרן הקיימת לישראל לא יכולה להימכר, ותישאר בבעלות הקרן לנצח. "והארץ לא תמכר לצמיתות", בתרגום מודרני גאוני פרי מנהיגותו של הרצל. האמנה שנחתמה בין הקק"ל למדינת ישראל לפני יובל שנים הפכה את העקרון התנ"כי-ציוני הזה לעיקרון המוביל של ניהול מקרקעי ישראל, לחוק יסוד, הקובע שאת הקרקע בישראל לא מוכרים בכסף, אלא מחכירים בלבד, והבעלות בקרקע נשארת ציבורית.
ב-2009 ביקשה ממשלת נתניהו השנייה לשנות עיקרון יסוד זה בתולדות המדינה, התנועה הציונית והעם היהודי, ובראה את רפורמת הפרטת הקרקעות. לשם מכירת חלק ניכר מהקרקע בישראל נדרשת הסכמת קק"ל והסכם מכירה שכזה, המבטיח לקק"ל הכנסות ממכירת קרקעותיה על ידי המדינה, חרף תקנון קק"ל ויעודה, נוסח על ידי עורכי דין ממולחים. אך מוסדות קק"ל, ובהם נציגי הגופים הציוניים מהארץ והעולם, סירבו לעסקה זו. מכירת קרקעות קק"ל נבלמה.
ממשלת נתניהו הרביעית השלימה את המהלך הזה, והביאה להסכם מחודש בין קק"ל והמדינה, שמאפשר את מכירת קרקעותיה. ההסכם הזה נשאר סודי לחלוטין, ונחשף על ידי דבר ראשון רק לפני חמישה חודשים. יחד עם פרטי ההסכם החסויים, חשפנו גם את הרשימה של מאות נכסים של קק"ל שימכרו, ובהם בתי-אבות, מוסדות חינוך, שטחים ציבוריים ועוד, וזאת בניגוד למה שנאמר למוסדות קק"ל כשאישרו את ההסכם.
לעניות דעתי, החלטה היסטורית שהתקבלה באופן לא תקין וללא כל דיון ציבורי, המנוגדת לערכי קק"ל ולחוק יסוד: מקרקעי ישראל, על הפרטה של נכסים בשווי של מאות מיליוני שקלים אם לא יותר, היא נושא לדיון ציבורי משמעותי ואף ראויה לביקורת המדינה. אך דווקא בנושא זה הביקורת שותקת. כאן התקבלה בקשת קק"ל, שעל פי החוק צריכה גם לקבל את תמיכת המבקר, להשאיר את הנושא הזה חסוי, כביכול מטעמים של ביטחון המדינה.
מבקר המדינה, בנוקדנות אופיינית, מתעלם מהעובדה שקק"ל ויתרה על ההישג ההיסטורי המשמעותי ביותר שלה במסגרת האמנה – קביעת מדיניות ציבורית לניהול מקרקעי ישראל ברוח ערכי "והארץ לא תמכר לצמיתות". לא, בביקורת נמתחת ביקורת על כך שהחלטות של קק"ל על מדיניות הייעור נעשות ללא כינוס הוועדה שהוקמה במסגרת האמנה, ושלא מונה שר אחראי על קק"ל.
מי מתחבא מאחורי חלון ראווה?
המרכיב השני המשמעותי של הסכם 2015 בין קק"ל והמדינה נגע לשימוש שייעשה בקופת המזומנים השמנה שצברה קק"ל, וזרם המזומנים שמגיע לה בגין דמי החכירה על קרקעותיה. ההסכם קבע שהנתח המרכזי של ההכנסות השוטפות המגיעות בגין דמי חכירה יופנו לפרויקטים לאומיים של תשתית, דיור והגנת הסביבה. יפה. לפי ההסכם ההחלטה מה יכלל במסגרת הפרויקטים הלאומיים תהיה בהסכמה בין מנכ"ל משרד רה"מ ויו"ר קק"ל, והביצוע ייעשה על ידי קק"ל.
אולם, ב-2016 המנגנון לא בדיוק עבד, וקק"ל לא העמידה את הסכומים בהיקפים שהאוצר ציפה. כחלון, בצעד תוקפני למדי, הוביל את ההחלטה, שהוזכרה מוקדם יותר, שקובעת: לא ועדה משותפת, לא ביצוע בידי קק"ל ולא נעליים. ההכנסות השוטפות יכנסו לתקציב המדינה, והאוצר יחליט מה עושים איתן. ההתקוממות של קק"ל הייתה מהירה ומובנת.
לפני כחודש הוכרזה תכנית הממשלה לפיתוח הצפון, שבמסגרתה יושקעו – לפי דברי ראש הממשלה ושר האוצר – 15 מיליארד שקלים בצפון. עטר הופיע אף הוא במסיבת העיתונאים החגיגית ושם הוכרז כי קק"ל תשתתף בתכנית בהיקף של 400 מיליון ש"ח.
ההכרזה הזו מתמיהה, וכמו דו"ח הביקורת שהוזכר מעלה, מגלה טפח ומסתירה טפחיים. מי יהיה אחראי על ההוצאה לפועל של הפרויקטים בעלות של 400 מיליון ש"ח? ומה עם כל שאר הכסף – כמעט 2 מיליארד שקלים – שהאוצר טוען שעל הקק"ל להעביר?
אחת מדרכי ההסתרה היעילות ביותר היא הטבעה של נתון בתוך ים של פרטים הנחשפים מרוב שקיפות, והסטת תשומת הלב
בקק"ל אומרים שאין כל יריבות כעת בינם לבין האוצר, והכל מתנהל על מי מנוחות. הכספים שהובטחו יועמדו ויבוצעו על ידי קק"ל. באוצר סרבו להגיב, אך גורמים יודעי דבר אומרים שנשקלות אפשרויות שונות לפעולה מול קק"ל.
אז מה קורה כאן בעצם? זה ההסבר שלי: עטר פועל כדי ליצור לגוף שהוא עומד בראשו אג'נדה חדשה. הוא מדבר על חינוך לציונות ועל פעילות ירוקה להגנת הסביבה. אלה מטרות ראויות ונאצלות. האוצר פועל כדי לשים את ידו על כמה שיותר מכספי קק"ל, וגם זו מטרה סבירה מבחינת מי שאמון על הקופה הציבורית. אבל לאף אחד לא אכפת מהקרקע הציבורית, ומהשארתה בידי גופים ציבוריים ולאומיים.
מסביב לקק"ל נוהים זה זמן רב זאבי ההפרטה, המבקשים להרוויח ממסחור קרקעותיה. אלה הם נכסים שמוערכים במיליארדים. ישנם גם די והותר אנשים וגופים שיסבירו מדוע קק"ל היא אנכרוניזם ואין בו כל צורך עוד מרגע שהוקמה מדינת ישראל. מעניין שגופים אלה הם גם אלה שיסבירו כמה רעה מעורבות ממשלתית במשק, ויתמכו בהעברה של נכסים וסמכויות לידי ברוני השוק הפרטי.
הקרקעות של קרן קימת לישראל בדרך לשוק, למכירה לכל המרבה במחיר. בסופו של התהליך המסוכן הזה אנו עלולים למצוא את עתודות הקרקע של ישראל מוחזקות בידי בעלי הון מהארץ ומהעולם אשר אוחזים במוסרות הפיתוח של החברה והכלכלה בישראל. בעבר היו גם עדויות שהרשות הפלסטינית טורחת לקנות שטחים בישראל. הם למדו מהקרן הקימת לישראל על חשיבותה של הקרקע לעם המבקש להגשים שאיפות לאומיות. השאלה אם אנחנו למדנו.
