סיום שביתת מורי התיכונים אתמול (שני), לאחר שמונה ימים וללא הסכם, וה"מעבר למאבק בדרכים אחרות" כפי שהגדיר זאת יו"ר הארגון רן ארז, מעלה כמה תובנות חשובות על אתגרי העבודה המאורגנת בישראל. הן לא נוגעות רק למורים, אלא גם למאבקים של עובדים אחרים ולהתמודדויות שנדרשות מהם.

1. קשה להוביל שביתה במלחמה

שביתת מורי התיכונים הייתה השביתה הגדולה הראשונה בישראל מאז שהחלה מלחמת חרבות ברזל. המשמעות היא פגיעה גדולה יותר בתלמידים, וגם פחות אהדה ציבורית וקשב למאבק. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושר החינוך יואב קיש השתמשו בנימוק הזה נגד השביתה, למרות שארגון המורים נמנע משביתה כללית במשך שנתיים וחצי של מאבק.

יו"ר ארגון המורים רן ארז, שר החינוך יואב קיש ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' (צילומים: יונתן זינדל/פלאש90)

אבל מאבק עובדים אינו מתנהל במציאות סטרילית. בשיחה עם 'דבר' באמצע השנה אמר יו"ר הארגון רן ארז שבישראל "תמיד יש משהו" שבגללו אומרים לעובדים להימנע ממאבק על הזכויות שלהם: פעם זו הקורונה, פעם ממשלה שנופלת ואי אפשר לחתום על הסכם שכר, ועכשיו המלחמה. זה נכון. ועדיין, הבחירה לשבות בזמן מלחמה מזמנת התמודדות עם יותר אתגרים מאשר זמן רגיל.

2. מאבק עובדים לא יצליח בלי שטח וגב ציבורי

אחד המאפיינים הבולטים של השביתה, וגם של המאבק הארוך שקדם לה, הוא היעדר כמעט מוחלט של פעילות שטח ציבורית. ארגון המורים לא ערך הפגנות, חבריו לא ערכו משמרות מחאה מול בתיהם של השרים וראש הממשלה, וגם לא אספות הסברה להורי התלמידים על הסיבות למאבק. זו התנהלות הפוכה לגמרי ממורות היסודי והגננות, שערכו עצרת ענק בתל אביב, והפגינו מדי יום בבלפור ומול בתיהם הפרטיים של ראש הממשלה ושרת החינוך; וגם מרוב מאבקי העובדים בישראל בשנים האחרונות.

סיבותיו של הארגון שמורות עמו, ואין ספק שהמלחמה מוסיפה על הקשיים. אך במבחן התוצאה, היעדר ההפגנות ופעילות השטח חיזקו את הנרטיב של משרד האוצר ומרבית כלי התקשורת, שלא המורים הם אלו שנאבקו על שכרם ועתידם, אלא יו"ר הארגון לבדו. יציאה לשטח לא היתה מבטיחה ניצחון במאבק, אך הייתה יכולה להראות שמאחורי השביתה עומד ציבור עובדים רחב.

3. קשה להוביל מאבק נגד אופן העסקה פוגעני

לב המחלוקת בין ארגון המורים לבין האוצר בשנה האחרונה לא היה על תוספות השכר, שהוסכמו בין הצדדים כבר בקיץ שעבר, אלא על רפורמה באופן ההעסקה של המורים. רק בימים האחרונים נוספה דרישת האוצר להקפאת השכר (עליה יפורט בהמשך). לכן, ראוי להתעכב על מה שנגדו נאבק ארגון המורים במשך רוב השנה האחרונה: דרישת האוצר להעסיק מורים ומנהלים בחוזים אישיים, ללא קביעות וללא הגנה של הסכם קיבוצי, לצד אפשרות למנהלים להעניק גמול למורים לפי שיקול דעתם.

הדרישה הזו, שהגיעה מבית מדרשו של משרד האוצר, משנה את בית הספר כמקום עבודה, וסוללת את הדרך למעמדות בין מורי בית הספר, שיתחלקו לעובדים סוג א' וסוג ב'. דומה מאוד לעובדי קבלן שמבצעים עבודה זהה לעובדים בהעסקה ישירה, ומועסקים יחד איתם באותו מקום עבודה.

ההבנה שהעסקת עובדי קבלן היא עוול חלחלה לציבור הישראלי, וגם לממשלה, רק אחרי מאבק ציבורי ארוך ושביתה שהובילה ההסתדרות לפני קצת יותר מעשור. כעת, ארגון המורים נאבק בצדק רב מול צורת העסקה דומה. אבל כשהמאבק אינו על שכר, קשה הרבה יותר לגייס אליו תמיכה ציבורית, ובכלל להסביר את ההשפעה ההרסנית שלו. האתגר הזה כנראה ילווה גם מאבקי עובדים אחרים בעתיד.

4. הזמן פועל לטובת האוצר

בניגוד לשביתות אחרות במשק, באוצר לא הגישו לבית הדין לעבודה בקשה לצווי מניעה לשביתת המורים. גם במהלך השנה שעברה, כשהמורים נקטו עיצומים, אנשי האוצר לא הזדרזו לפנות לבית הדין. לפני שנתיים, כשהגננות ומורות היסודי התכוונו לשבות, הבקשות לצווים דווקא הוגשו, ובסופו של דבר הושג הסכם ברגע האחרון ושנת הלימודים נפתחה.

ההבדל בין המקרים משקף את המלכוד של המורים בתיכונים ותלמידיהם, שהורגש היטב גם בתקופת הקורונה: בניגוד לילדים בכיתה א', התיכוניסטים יכולים להישאר לבד בבית בלי השגחת ההורים. כשאין להם בית ספר, המשק לא מושבת והחיים יכולים להמשיך במסלולם. בדידות? דיכאון? התנהגויות סיכוניות? פגיעה בתלמידים חלשים? מבחינת האוצר, כל עוד ההורים הולכים לעבודה, אפשר לעבור על כל אלו לסדר היום. לכן הם לא מיהרו להגיע להסכמות עם המורים במשך שנה שלמה, והמשיכו להתעקש על הרפורמות שלהם, שמשרד החינוך מעולם לא דרש. בסוף התלמידים נפגעו, והמורים נשארו בלי הסכם, ועם שכר שלא עודכן כבר שנתיים וחצי.

באוצר בנו על זה שהמורים יתקפלו מעצמם, בין היתר בגלל הקשיים שהוזכרו קודם, וגם בגלל קושי נוסף: היעדר גב כלכלי. לארגון המורים יש קרן שביתה, אבל היא לא יכלה לכסות את כלל המורים, שרבים מהם אינם יכולים לעמוד בהשלכות הכלכליות של שביתה ארוכה. האתגר של מורי התיכונים, ושל כל קבוצות העובדים שאין להן מנופי לחץ מידיים, הוא איך להחזיק מעמד במאבק מול מנגנון שרק מחכה שהם יישברו.

5. פורום קהלת עדיין כאן

בקיץ שלפני המלחמה, כשהמאבק ברפורמה המשפטית של הממשלה היה בשיאו, פורסם שאחד התורמים המרכזיים של פורום קהלת החליט להפסיק לממן אותו בעקבות לחץ ציבורי חזק נגדו. הפורום, שהיווה את המוח מאחורי התכנית, נאלץ לצמצם את פעילותו. עם תחילת המלחמה העיסוק ברפורמה הוקפא. אבל הזרוע הכלכלית של קהלת, שעוסקת בקידום כלכלה ניאו-ליברלית, הפרטה, דה-רגולציה ושבירת כוחם של איגודי עובדים, חזרה לפעול במלוא המרץ, ופעלה נגד מאבק המורים. מאז 20 באוגוסט ועד היום, 9 מתוך 19 הפרסומים בערוץ הטלגרם של הארגון, כמעט 50%, עסקו בדה-לגיטימציה לשביתה.

אבל זו רק הפעילות הישירה של קהלת. ארגון 'מורים מובילים שינוי', שקיבל עם הקמתו רוח גבית ומעטפת רעיונית וארגונית מקהלת, פעל באופן אקטיבי לשבירת השביתה – גם בקרב מורים בודדים ואף בקרב בתי ספר שלמים. אין כל ספק שקהלת ושלוחותיו יפעלו לשבור גם את השביתות הבאות, גם במגזרים אחרים, מהלך שידרוש התמודדות רעיונית וציבורית.

6. באוצר שולפים את איום הקפאת השכר

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר בשבוע שעבר שבמסגרת הקיצוצים המתוכננים בתקציב 2025, הוא מעוניין להקפיא את השכר במגזר הציבורי, וסייג שצעדים כאלו ייעשו רק בתיאום עם ההסתדרות. ארז אמר אתמול שבפגישת המשא ומתן עם הארגון עלה ש"משרד האוצר מתכנן להקפיא את הסכום המוקצה להסכם השכר בהצעת התקציב של 2025". אם זה נכון, המשמעות היא המשך ההקפאה בשכר מורי התיכונים, שבפועל מוקפא כבר שנתיים וחצי, בזמן שהמחירים זינקו. האם זה הגמול שהאוצר מציע למורים על כך שלימדו וחינכו את הנוער הישראלי בתקופת הקורונה, ואחר כך בזמן המלחמה?

ייתכן שההצהרות על הקפאה הן רק מנוף לחץ של האוצר. אבל אם הם באמת מתכוונים לקדם את הרעיון ההרסני הזה, כנראה שיהיה קשה להגיע להסכמה על שכר מורי התיכונים כשלא ברור מה קורה עם יתר עובדי המגזר הציבורי.

7. ואף על פי כן

השביתה אמנם הסתיימה ללא הסכם, אבל גם הניסיון של האוצר לכפות רפורמות פוגעניות ומרחיקות לכת באופני ההעסקה של מורי התיכונים נבלם, לפחות לעת עתה. זה רק מוכיח את החשיבות של ארגון עובדים, שנאבק בסולידריות על תנאי העסקה הוגנים לחבריו, ובמקרה הזה גם נגד רפורמות שיפגעו בדבר היקר ביותר לאומה: חינוך הילדים והנוער.

על האסטרטגיות והטקטיקות אפשר וצריך לחשוב, אבל אסור לשכוח את המהות – עבודה מאורגנת חיונית לחברה בריאה, לכלכלה הוגנת, וגם לדמוקרטיה. הקיום שלה אינו מובן מאליו, ודורש סולידריות ומאבק. ואת מי שמנסה לפרק אותה צריך לבלום, אחרת העובדים, הציבור והדורות הבאים ישלמו את המחיר.