בנאום יוצא דופן, הכריז באפריל 2023 ג'ייק סאליבן, יועצו של ביידן לביטחון לאומי, על מותו של הניאו-ליברליזם.

"אחרי מלחמת העולם השנייה הובילה ארצות הברית עולם מקוטב לבניית סדר כלכלי עולמי חדש, שהוציא מאות מיליוני אנשים מעוני, יצר מהפכות טכנולוגיות מלהיבות ועזר לאומות מסביב לעולם להגיע לרמה חדשה של שגשוג", אמר סאליבן, "אבל בעשורים האחרונים יש סדקים ביסודות האלה. השינויים בכלכלה העולמית השאירו עובדים אמריקנים רבים, לצד הקהילות שלהם, מאחור. משבר כלכלי זעזע את מעמד הביניים. שינויי אקלים מאיימים על החיים ועל הפרנסה. הפלישה הרוסית לאוקראינה הדגישה את הסיכונים של תלות יתר".

"הרגע הזה דורש מאיתנו לגבש קונצנזוס חדש", קבע סאליבן, כשהוא מתייחס ל'קונצנזוס וושינגטון' – הסכמות היסוד שהסדר הכלכלי הניאו-ליברלי מתבסס עליהן. "החזון של השקעה ציבורית שהניע את הכלכלה האמריקנית – דעך. הוא פינה את מקומו להפחתת מסים, דה-רגולציה, הפרטה וליברליזציה של סחר". לגבי אחת הטענות היסודיות של הגלובליזציה, שלפיה פתיחת השווקים תוביל אומות להפוך לשוחרות שלום ומשתפות פעולה, הוא קבע בפשטות: "זה לא מה שקרה".

בהמשך הדברים הוא סיפק את אחד ההסברים הבהירים ביותר למדיניות התעשייתית של ביידן, שזכתה לכינוי 'ביידנומיקס': "זיהוי סקטורים חיוניים לצמיחה ולאסטרטגיה האמריקנית בראייה של ביטחון לאומי, שבהם השקעה פרטית אינה מספיקה כדי להבטיח את היעדים הלאומיים". אין לבטל את תפקידו של השוק, אבל צריך להכיר במגבלות שלו. המדינה צריכה לנתב את המגזר הפרטי לענות על אתגרים לאומיים: חדשנות, ייצור עצמי, מעבר לאנרגיה ירוקה, משרות בשכר גבוה. הוא הדגיש: "המטרה שלנו אינה אוטרקיות, אלא חוסן וביטחון בשרשרת האספקה שלנו".

סאליבן מתייחס לצעדים נוספים: הפסקת המירוץ לתחתית במס החברות באמצעות רפורמת מס בינלאומי מינימלי, השקעה בתשתיות, סבסוד חדשנות, בניית מוסדות לגלובליזציה מסוג חדש ועוד.

אל אותם צעדים הצטרפה גם מדיניות הפנים של ביידן: בצד אחד, שבו זכה הממשל להצלחה מועטה (בעיקר בעקבות התנגדות הסנאטור ג'ו מנצ'ין) – חיזוק מקצועות הטיפול והגדלת קצבאות. בצד השני, חיזוק העובדים באמצעות העלאות שכר ובעיקר חיזוק איגודי עובדים – באמצעות חקיקה, סובסידות למפעלים מאוגדים וגם אמירות ישירות לתמיכה באיגודים. באחד הרגעים המכוננים ביותר, ירד ביידן לקו השובתים של עובדי הרכב במישיגן. מעל כל במה הוא חזר על הקביעה: "כלכלת החלחול כלפי מטה מעולם לא עבדה. את הכלכלה בונים מהמרכז".

אפשר להתווכח על מידת ההצלחה של ביידן בחלק מהצעדים – הוא סבל מאופוזיציה בתוך המפלגה הדמוקרטית בחצי הראשון של הקדנציה שלו, ומקונגרס מפוצל בחצי השני. אבל קשה לפקפק במידת המחויבות שלו להשיג ככל האפשר ברגע נתון.

ביידן ירש כלכלה מוכת קורונה עם בעיות בשרשרת האספקה שהובילו לגל אינפלציה, והוא מוסר כלכלה עם צמיחה מהירה, שיפור בשכר הריאלי ושפל באבטלה. שוק העבודה הוא במצב הטוב ביותר מאז תחילת שנות ה-70; השכר השתפר יותר לשכבות החלשות והצמיחה החזקה ביותר במדינות ה-G7. המדיניות המרחיבה שנקט, להבדיל מהמדיניות השמרנית שננקטה באירופה, הוכיחה את עצמה בענק.

ואחרי כל אלה – הצעדים הכלכליים שלו לא הפכו אותו לאהוד כמו הניו דיל של רוזוולט, שניצח את הבחירות של 1936 עם מעל 500 אלקטורים. ביידן מסיים את הקדנציה שלו עם תוצאות נמוכות בסקרים, ולאחר שנדחק החוצה על ידי בכירי מפלגתו.

המדיניות הכלכלית של ביידן לא זכתה לפופולריות כלל וכלל. לפי סקר גאלופ, רק 38% מהאמריקנים חושבים שביידן מנהל את הכלכלה בצורה נכונה, שיעור נמוך אפילו בהשוואה לנשיאים אחרים. גם במעוזי העובדים המאוגדים – שזכו לתמיכה ישירה של ביידן – הוא לא זכה להצלחה חריגה.

רבים טוענים שזו האינפלציה שהרימה את ראשה אחרי הקורונה (ובניגוד לטענות רבים ובהתאם לטענות הממשל – התגלתה כזמנית ולא חריגה בהשוואה למדינות אחרות). הציבור רגיש מאד לעליית מחירים, שלהבדיל משכר – נתפסת כאשמת הממשלה. אחרים טוענים שהממשל שלו לא הצליח לשווק נכון את הצעדים שעשה. אולי הצעדים שנקט היו עמוקים בהשפעתם, אבל לא השפיעו בצורה ישירה מספיק על חיי הציבור. דווקא הצעדים הסוציאליים הפופולריים שקידם – חיזוק כלכלת הטיפול, שכר מינימום פדרלי והגדלת קצבאות ילדים – ירדו מהפרק בלחץ האופוזיציה בתוך המפלגה.

ומעבר לכול, חלק יגידו שאנשים לא מצביעים על כלכלה אלא על נושאים תרבותיים וזהותיים. אלה אולי מושפעים מהכלכלה בטווח זמן ארוך, אבל מדובר בהשפעה סוציולוגית ולא תודעתית ומיידית. מאגרי הטינה נגד הסדר העולמי שהזינו את דונלד טראמפ לא עברו טרנספורמציה. אולי כי החלופה לסדר העולמי שהציע ביידן פשוט לא מלאה וטובה מספיק.

בכל מקרה, התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה, והיא צריכה להטריד כל מי שרואה בכלכלה מרכיב מרכזי בעשייה הפוליטית והציבורית. אולי אפילו למי שמצפה לחשיפתה של אמת עמוקה יותר בדעת הקהל, ורואה בדמוקרטיה השיטה הטובה ביותר לאיתור האנשים שיקדמו את המציאות הטובה ביותר. הפער בין השיח הציבורי המקוטב לבין המציאות החומרית והאנושית יכול להיראות בלתי ניתן לגישור.

טראמפ אומנם נבחר ב-2016 על רקע חוסר הנחת מהסדר הכלכלי העולמי, אבל בפועל כהונתו הראשונה לא הציעה שום דבר חדש אלא מדיניות רפובליקנית קלאסית – הורדת מסים, דה-רגולציה עם 'תבלין' של מלחמות סחר שלא הניבו הרבה לכלכלה האמריקנית. ג'ו ביידן, שנבחר בעיקר בגלל שאינו טראמפ, היה הנשיא הראשון הפוסט ניאו-ליברלי של ארה"ב. יש לקוות שלמרות כהונתו הקצרה וסופה הצורם, ההיסטוריה תזכור אותו כך. ושהוא לא יהיה האחרון.