יותר מאשר הסכם הפסקת האש בלבנון, אישור החוק להפרטת (ובעצם סגירת) תאגיד השידור הציבורי בקריאה טרומית מסמן: המלחמה נגמרה, לכל הפחות בתצורתה עד כה. זה בכלל לא משנה שהחוק כרגע בראשית דרכו, וספק אם יעבור לשלב הבא. זה גם לא משנה אם זה עוד "הטרלה" של הקואליציה או תכנית סדורה ורצינית. סגירת כלי תקשורת ציבורי היא צעד שנוי במחלוקת, שמחזיר את השיח באופן מלא לקווי שביתת הנשק של ה-6 באוקטובר. ובעיקר: עד כה נתניהו בלם חוקים כאלה. עכשיו כבר לא.

פיטורי גלנט בזמן מלחמה קוממו רבים, אבל בסופו של דבר הם צעד לגיטימי. ראש ממשלה יכול לפטר שר ביטחון כשהוא לא מסתדר אתו (גם אם "העילה" המקורית – הטענה שאינו התקפי מספיק – נשטפה בשאון הביפרים). סגירת כלי תקשורת שמבקר את הממשלה, גם אם תיעשה כחוק, היא צעד שהלגיטימיות שלו הרבה פחות ברורה. בכל מקרה, צעד כזה משקף מעבר לסדר יום חדש.

בסדר היום הזה, גם הטיעון נגד הקמת ועדת חקירה צריך להתפוגג. הטיעונים העניינים למחצה על הפרעות למלחמה אינם רלוונטיים עוד, וכל שנותר כעת הוא חוסר רצון של ממשלת נתניהו לאבד שליטה על עיצוב הנרטיב לגבי המחדל. על זה "הולבש" המאבק הפוליטי של ממשלת נתניהו נגד מערכת המשפט.

ברמה האישית אפשר להבין את נתניהו: המחשבה שבית המשפט העליון שבו הממשלה שלו נאבקת הוא שיקבע את הרכב ועדת החקירה מדאיגה אותו. ברמה הציבורית, למי אכפת. ועדת חקירה היא אינטרס לאומי עליון. על הרעיון לוועדה שתורכב בהסכמה על ידי אופוזיציה וקואליציה אפשר אולי לדון יום אחד, אבל זה לא רלוונטי באקלים הפוליטי הנוכחי. נכון לעכשיו זה רק ירחיק את החקירה לעתיד הרחוק מאד.

ועדות חקירה הן בסך הכול כלי שעובד. דו"ח ועדת וינוגרד, שהוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה, הוא מסמך רציני ומעמיק. גם את אותה ועדה ב-2006 אולמרט לא מיהר להקים, ונדרשה מחאה ציבורית כדי לדחוף אותו לשם. אבל מסקנות הוועדה התניעו תהליכים שאת הביטויים של חלקם אפשר לראות בהצלחות של צה"ל במלחמה האחרונה. למרבה הצער, את חלק מהמסקנות שלא יושמו ניתן לראות בכישלונות.

הדיון הציבורי הער סביב המחדל יכול ליצור את התחושה שהכול כבר נאמר, אבל לא כך הדבר. במלאת עשור לדוח וינוגרד, אמר חבר הוועדה פרופסור יחזקאל דרור בראיון למעריב: "התברר לי שכמעט כל מה שמתפרסם על תהליכי החלטה במוקדי הממשל לוקה בחסר רב, וגם בשגיאות עובדתיות רבות. חרף הדלפות, עיתונות חוקרת, פרופסורים המרבים בשאלות וגם יומנים המתפרסמים מדי פעם – האמת העירומה על מסדרונות העוצמה ידועה רק למעטים שאינם יכולים, אינם רוצים ולדעתי גם אינם צריכים לחשוף את מלוא האמת בציבור."

בעיית השורש של ועדת החקירה האזרחית

ועדת החקירה האזרחית הציגה השבוע את מסקנותיה, ובכך סיכמה יותר משנה של פעילות. לאחר ימים ארוכים של דיונים, הדבר החשוב ביותר שהיה לחברי הוועדה להדגיש הוא הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האירועים. לאורך הדרך הדגישו חברי הוועדה, שהיוזמה להקמתה הגיעה ממשפחות נפגעי 7 באוקטובר, שהם יתפרקו ברצון ברגע שתקום ועדה כזו.

בתוך החלל שהותירה הממשלה המסרבת להקים ועדת חקירה, לקיומה של במה ציבורית לעיסוק במחדל 7 באוקטובר יש משמעות רבה. ל-120 העדויות שגבתה הוועדה מאנשי ציבור, בעלי תפקידים לשעבר, וניצולי הטבח יש ערך ציבורי, היסטורי ואקטואלי. ככל שהזמן חולף, ובהיעדר עיסוק ציבורי שיטתי בנושא, הוא רק הולך וגדל.

ובכל זאת, קריאת מסקנות הוועדה מעלה אי נוחות. הפרק הראשון 'על היוהרה' הוא מניפסט שכמעט כל אדם בישראל יכול היה לכתוב. שאר הפרקים חוזרים על קלישאות (כסף תמורת שקט, התמכרנו לטכנולוגיה וכו') – חלקן כנראה נכונות, אבל חסרות משקל. שני חלקים ייחודים יותר, אחד על תפקיד המועצה לביטחון לאומי (המל"ל) והשני על המשטרה, נראים לא שלמים. גם הטלת האחריות האישית, חלק דרמטי בתפקידה של ועדת חקירה, מצטיירת יותר כהדהוד של השיח הציבורי הקיים מאשר חשיפת דבר מה חדש.

הבעיה השורשית היא ההתעקשות על הנראות של ועדת חקירה, ובפרט ההחלטה להגיש מסמך מסקנות. אין שום קשר בין הבמה הציבורית הראויה הזאת לבין ועדת חקירה. זה לא רק בגלל היעדר סמכויות, חוסר גישה למסמכים חסויים, והיעדרות בעלי תפקידים מכהנים. גם מי שרואיין ויש לו נגיעה למחדל – שרים לשעבר, אנשי צבא וביטחון וכו', הגיעו מרצונם הטוב, ועל כן לא נשאלו שאלות נוקבות במיוחד.

אנשים שהובילו מדיניות מול חמאס, כמו אהוד אולמרט, אהוד ברק, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד, זכו לבמה לשטוח בהרחבה את תפיסת עולמם. זה לא פסול – אין בעיה שאישי ציבור שהיו קרובים לאירועים ימסרו את גרסתם, כמו שהם עושים בראיונות לתקשורת. הבעיה היא שהתפאורה והמסגור עלולים לטשטש את ההבדל בין ועדת חקירה שיכולה לרדת לחקר האמת, לבין מה שאפשר אולי לכנות "שימוע ציבורי" או יוזמה לגביית עדויות. אם הוועדה הייתה לוקחת על עצמה רק את גביית והנגשת העדויות, היא הייתה ממלאת תפקיד ציבורי שהולם יותר את מידותיה.

אסון צפית לא הוביל לשינוי עמוק

בשבוע שעבר התקרבה לסיומה אחת הפרשות הכואבות של העשור האחרון: משפטם של האחראים לאסון בטיול של מכינת בני ציון בנחל צפית ב-2018, שבו נספו 9 נערות ונער. שני המדריכים, יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב, נמצאו אשמים בגרימת מוות ברשלנות.

משפטם של האשמים הישירים באירוע מתקרב לסיומו, אך התיקון העמוק של המערכות שאפשרו את האסון נותר תלוי באוויר. יש דברים שהשתנו בשטח מאז האסון, אבל ברמת המדיניות הבעיה היסודית – הסדרת מעמדן של המכינות – לא נפתרה.

לאסון דווקא הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית, שעשתה עבודה רצינית של גביית עדויות וכתבה דוח מעמיק והמלצות. ראש הוועדה, השופטת בדימוס שולמית וסרקרוג, אף המליצה להקפיא את פעילות המכינות הקדם צבאיות עד יישומן המלא של המלצות הועדה והחלת כללי בטיחות מחייבים לפעילות המכינות. אבל זה לא קרה, וההמלצות לא אומצו במלואן – לא בהחלטת ממשלה, ולא בהצהרה רשמית אחרת. אולי זה קשור למעמדה של הוועדה – ועדת בדיקה בלבד.

בימים שאחרי האסון קשה היה לדמיין שהמערכת שהולידה אותו לא תעבור שידוד מערכות עמוק, יסודי ורציני. והנה 6 שנים חלפו, ולמרות תיקונים נקודתיים – השינוי העמוק לא קרה. ויש בכך תזכורת חשובה ועצובה. מחדלים שנראים בלתי נתפסים ברגע האסון, עלולים לעבור גם הם נירמול ככל שחולף הזמן. את החקירה והתיקון צריך להתחיל עכשיו.