ערב יום ראשון השבוע היה סוער וגשום בצפון. חודש לתוך הפסקת האש החשש מירי טילים התפוגג, והכבישים היו עמוסים. התושבים בדרך לכרמיאל, לעכו או לחיפה, טרודים בענייני היום-יום, נוהגים הביתה מהעבודה, למסעדה או לחברים, נזהרו לא להתיז מים על כ-15 ילדים שעמדו פזורים בצמתים מכר, אחיהוד ואבליים, עם מטריות, מקבצים נדבות. מי שחילק לילדים מטריות, אם אלו אזרחים מודאגים ואם הסרסורים המנצלים אותם, התכוון אולי לטוב, אבל יצר מראה מגוחך לגמרי. כוסות רוח למת עדיפות על מטריות לילדים קבצנים.
@yahelfarag
הם עומדים שעות בכביש. ניגשים אל חלונות המכוניות הרלוונטיות, לוקחים מה שנותנים. כסף, אוכל, או מטרייה. מכוניות משטרה לא מלחיצות אותם או נוסכות בהם ביטחון – שני עולמות מקבילים, אחד של אכיפת החוק והשני של ניצול קטינים, והם מתקיימים זה לצד זה באותו נתיב בכביש. ילדים רבים נפגעים ממכוניות בצמתים, אבל אף אחד לא יודע להגיד בדיוק כמה. הם מגיעים לבתי החולים, לרוב זה 'לגליל' בנהריה, ברכב פרטי או אמבולנס של חיאן, רק במקרים בודדים דרך מד"א. ההורים מגיעים מהרשות הפלסטינית, בעזרת התערבות של העובדות הסוציאליות, ומחזירים את הילדים הביתה. נהג חיאן סיפר לי לא מזמן שילד שהוא טיפל בו והבהיל אותו לבית החולים זיהה אותו כעבור שבועיים בצומת.
תופעת 'הילדים בצד הכביש' אינה חדשה. ב'דבר' היא מסוקרת כבר שלוש שנים בלי הפסקה. גם בזמן המלחמה הם היו שם, לאורך כל השנה האחרונה, אותם הילדים או אחרים, תפקדו כנקודת הקצה של שרשרת ניצול אכזרית וקיצונית, סיפקו למבוגרים המסרסרים בהם מאות שקלים ביום. בקיץ שעבר תיעדנו באופן מפורט את חייהם של הילדים, משלב ההתעוררות בבוקר במטעי הזיתים, המקלחות בשיבר המים, הירידה לצומת, קיבוץ הנדבות המסוכן לאורך כל שעות היום, ובעיקר הסוחרים שסופרים את השקלים, מכניסים אותם לשקיות וקושרים.
פנינו עם הסרטון למשרדי החינוך והרווחה, ליחידה הממשלתית לתיאום המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים ולמשטרת ישראל. במשרד החינוך טוענים שאין להם קשר לנושא, במשרד המשפטים טוענים שהם עושים הכול, במשטרת ישראל מפנים אצבע מאשימה למשרד הרווחה, ובמשרד הרווחה אומרים שהם באחריות הרשות הפלסטינית.
אף אחד לא אחראי להם, את אף אחד הם לא מעניינים, אף גוף במדינת ישראל או ברשות הפלסטינית לא מתערב כדי להצילם. חברי הכנסת הערבים עסוקים בנושאים אחרים, ראשי הרשויות הערביות בגליל עסוקים בצרות שלהם, ברשות הפלסטינית לא סופרים אותם וההורים שלהם שלחו אותם מבחירה כדי להביא פרנסה למשפחה. מהם אין הרבה מה לצפות. אבל ישראל היא מדינת חוק, מערבית, כזו עם מערכות מתפקדות פחות או יותר, והיא לא מצליחה לפעול נגד תופעת הניצול הקיצונית ביותר המתרחשת בתחומה.
היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בסחר בבני אדם, זנות ופוליגמיה בחטיבה החברתית במשרד המשפטים: "מיקוד היחידה בשנה האחרונה, מטבע הדברים, כמו גם מיקוד פעילות המשטרה ומשרד הרווחה, היה בעיקרו סביב נושאים דחופים הנובעים ממלחמת חרבות ברזל והימשכותה. לצד זאת, ניתן קשב ומעקב בין-משרדי אחר מצבם והיקפם של הילדים הקבצנים במהלך המלחמה, מתוך הבנה כי גם הם מושפעים מהמלחמה והשלכותיה, הן בישראל והן ברשות. הטיפול בתופעה חשוב ליחידת התיאום ולמתאמת הממשלתית באופן אישי, ובתוכנית העבודה ל-2025 אף מדובר ביעד מתועדף. בהמשך אף עתיד להתפרסם דו"ח של הצוות המיוחד תחת ועדת מנכ"לים למאבק בסחר בבני אדם, בהובלת משרד הרווחה והביטחון החברתי, שבחן במהלך השנתיים האחרונות את הטיפול והמענים לקורבנות סחר קטינים בישראל, ובכלל זה עסק גם בדפוס הילדים מקבצי הנדבות".
משטרת ישראל: "אנו רואים בחומרה ניצול והדחת קטינים וחסרי ישע לביצוע עבירות ופועלים למיצוי הדין עם שולחיהם ולמעורבות גורמי הרווחה. המשטרה מבצעת פעילות יזומה כדי להילחם בתופעה, אולם בשל גילם הצעיר של הילדים שמשמעותו היעדר אחריות פלילית , הטיפול בנושא מורכב ודורש מעורבות רווחתית".
משרד הרווחה והביטחון החברתי: "מדובר בילדים תושבי הרשות הפלסטינית שהמשרד פועל מול משטרת ישראל והמנהל האזרחי כדי שישיבו אותם למשפחתם, מתוך הכרה שהמקום הנכון לטיפול בהם הוא בקרב משפחתם אשר ברשות הפלסטינית".
משרד החינוך: "זה לא קשור למשרד בשום דרך".
