ההתייחסות הפוליטית-כלכלית הראשונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו למצוקה ההולכת וגדלה של עשרות אלפי תושבי הצפון – שלא פונו ונשארו בבתיהם בחזית הלחימה הייתה במאי 2024, הייתה כשהודיע לרשויות בצפון על סיוע בסך שלושה מיליארד שקלים.

הבטחתו של ראש הממשלה הייתה הבשורה לה חיכו בכפר סאלד, קיבוצו הלא מפונה של ראש המועצה החדש של הגליל העליון, אסף לנגלבן (50), לאחר שבעה חודשים שבהם חיו התושבים תחת הפצצות יומיות בחבל ארץ נטוש.

"הכסף היה יכול להיות מענה, אבל לא הגיע"

"חיינו לא היו חיים", נזכר לנגלבן בצפון של אותה תקופה, "ירי בלתי פוסק, ילדים שלא לומדים במשך חודשים, אפס שירות לאזרח ומדינה שמסרבת לפנות או לפצות. הכסף הזה היה יכול להיות מענה אמיתי למצב שהיינו בו, אבל הוא פשוט לא הגיע. אני מפחד שגורלם של הכספים הרבים שהובטחו לנו יהיה דומה".

חששותיו של לנגלבן במקומן. בתחילת החודש הוא נכנס לנעליו של גיורא זלץ, מוותיקי מנהיגי הצפון, שפרש מהחיים הפוליטיים אחרי כהונה של יותר מ-13 שנים. בשנה וחצי האחרונות המלחמה חצתה את המועצה שלו – המפונים ואלו שאינם, והשאירה משקעים כלכליים וחששות ביטחוניים בחבל ארץ גדול ומקוטב.

"יותר יישובים שווה יותר וויכוחים"

"לכל אורך המלחמה יכולת לראות איך הממשלה נהנית מחוסר ההסכמה פה באזור", אומר לנגלבן על מה שהוא מבין כמכשול המרכזי שאפשר למדינה לפספס את הצפון במשך 18 חודשים. "מבחינתם המשוואה הייתה פשוטה: יותר יישובים שווה יותר וויכוחים. שידרנו למדינה שלא דחוף לקבל החלטות, בעוד ההנהגות עצמן לא הצליחו לדבר ישירות אחת מול השנייה".

לנגלבן יודע שגם אחרי שנה וחצי של מלחמה, פינוי המוני וזעזוע חברתי, הוא עדיין עומד בראשה של המועצה החזקה והמצליחה בצפון. עם רשימות ארוכות בוועדות הקבלה לקיבוצים ועוגנים כלכליים משמעותיים שגם אם ייקח זמן יצליחו להשתקם. אך הוא מודאג.

"התחושה היא שהמטרו וענייני המרכז מעניינים יותר"

"אני רואה היום הזדמנות חד פעמית לצמיחה שתהפוך את הצפון למרכז טכנולוגי של חקלאות ומזון. שלא נהיה רק יעד לתיירים. אבל בשביל שזה יקרה אני צריך את התקציב שהובטח לנו וגם את היכולת לקבל החלטות עליו. קח לדוגמה את נושא התחבורה הציבורית. הקו מבית החולים בצפת לקריית שמונה לא פועל לפי הצרכים של התושבים, אבל אני לא יכול להשפיע כי הוא מנוהל בירושלים. למה? אני אומר היום למדינה – במלחמה לא הייתם פה. אז שחררו לנו את הכסף ואת היכולת לקבוע לעצמנו".

זו תמצית הביקורת שיש לפריפריה מול המדינה מזה 40 שנה לפחות. מישהו בירושלים מקשיב לה עוד?
"לא אשקר. לא פעם התחושה היא שהמטרו וענייני המרכז מעניינים יותר. אתגר שיש לנו הוא להתגבר על מכשול ריבוי הרשויות. עכשיו החלטנו ללכת בסולידריות עם מטולה בדרישה שלה מהמדינה להחריג את החזרה. שהקיבוץ שלנו, מנרה, נמצא במצב דומה ויושפע מההחלטה הזו. אני עושה את זה כי אני מבין את שאם היום הם לא יקבלו, אני לא אקבל.

יש פה השלכות פוליטיות. דוד אזולאי ראש המועצה של מטולה החליט ללכת על הראש של הממשלה בסיפור הזה.
"לי יש אחריות על התושבים שלי ואני לא אחרים או אסרב לשתף פעולה עם מישהו בגלל הדעות הפוליטיות שלו. זה פשוט דבר לא נכון בעיניי. בשביל להצליח אנחנו צריכים לעבוד ביחד, לעקוף את הזהויות הפוליטיות והשיח הפוליטי".

"החיים של כולנו שלובים פה"

זאב אלקין, השר לשיקום הדרום והצפון, הודיע שהחוק לעיגון תקציבי השיקום לצפון יגיע לכנסת עד חג השבועות. 12 מיליארד שקלים צפויים להגיע ליישובים עד 9 קילומטרים מהגבול, אך פרטים רבים לגבי התקציב עדיין לא ידועים. סוגיה בוערת במיוחד עבור לנגלבן, שנוגעת גם לביתו האישי בכפר סאלד, היא המיגון, שנכון לכיום – המדינה לא מתכננת לקדם ליישובים מעבר ל-5 קילומטרים מהגבול.

המדיניות הזו פוגעת במחצית מהקיבוצים במועצה אבל גם בערים ובמושבים בסביבתה. "החיים של כולם פה שלובים. בגליל עליון ברור שכדי לקלוט תושבים צריך קריית שמונה כעיר מחוז חזקה. בית חולים זיו איכותי זה אינטרס של כולנו. בלי שיתוף פעולה עם שאר המועצות מתפספס הסיפור הגדול של כל מה שאנחנו יכולים להשיג ביחד".

"הסיפור של הפערים בצפון הוא אמיתי"

מאז שנכנס לתפקיד, לנגלבן מעביר לא מעט מזמנו בשיחות עם מקבילו העירוני – ראש עיריית קריית שמונה, אביחי שטרן – בניסיון להבין כיצד לקדם שיתופי פעולה על רקע עשרות שנים של יחסים מורכבים שידעו לא מעט עוינות. לא רבים יודעים זאת, אבל לגליל העליון יש 'אסי' משלו – חלק מנחל דן שעובר בקיבוצים הצפוניים של המועצה שיצר כבר מספר משברים של סמכות וחלוקת משאבים מול קריית שמונה. צעירים עירוניים ושערים צהובים סגורים ביקשו לזעוק עשורים של אפליה בעוד ראשי קריית שמונה לדורותיהם, כולל שטרן – האשימו את המועצות האזוריות שהן חוסמות את העיר מלהתרחב לתוך העמק.

"פערים חברתיים מתנקזים בסופו של דבר לאדמה – או במקרה שלנו, הנחל והקרקעות", אומר לנגלבן, שמודע שגם כלפיו נורו חיצי האשמות על כך שגם הוא חלק מ'הקיבוצים הגזלנים'. "הסיפור של הפערים בצפון אמיתי. אני לא אגיד למישהו להרגיש אחרת ממה שהוא מרגיש. אבל אנחנו חייבים להתקדם מהסיפור הזה בשביל לבנות ביחד את הצפון מחדש. לקיבוצים ולמושבים יש משימה לאומית וביטחונית לשמור על הערים. אני מאמין בה ואחרי 7 באוקטובר אני לא חושב שהיא זקוקה לעוד הוכחות – אבל זה לא בא במקום השותפות עם העיר".

אז מדוע לסגור את הנחלים בתוך הקיבוצים?
"אני לא בא לעשות קופה על קריית שמונה. אני הצעתי לאביחי שטרן להקים ביחד איגוד סביב הנחלים. עלות אחזקתם עומדת בכ-4 מיליון שקלים בשנה היום היא נופלת על כתפיים צרות של 20 אלף תושבים. מבחינתי, זה שהנחל יושב אצלי בשטח לא אומר שזה לא יכול להיות גם של קריית שמונה".

"עניין של חיים או מוות"

לקרקעות יש גם עוד מוקש. המחיר שלה. או יותר נכון – היעדרו. בעוד בקריית שמונה מחיר הקרקע הנמוך לא מאפשר קידום התחדשות עירונית, מהמועצה הוא מונע הכנסות קריטיות. "הקרקע החינמית מאפשרת בניית בתים במחיר נמוך, זה אטרקטיבי לתושבים החדשים אבל כתוצאה מזה אין כסף לתשתיות, למוסדות חינוך ותרבות. בסופו של דבר, ביום-יום, הרשויות מתנהלות בשרידות כלכלית. המדינה חייבת לדעת לגבות את הפערים האלו – כן, גם אם זה על חשבון המרכז. גם לי יש מניה בסיפור של הקרקע במרכז. מכיוון בשביל שיהיה בכלל מרכז צריך קודם כל פריפריה".

ליאת, אשתו של לנגלבן, שבעקבותיה הגיע לקיבוץ מהדרום, נפטרה מסרטן לפני שנתיים, אחרי שנים של נסיעות ארוכות הלוך ושוב למרכז הארץ לטיפולים. "בנסיעות האלו הבנתי עוד יותר עד כמה הפערים עצומים", אומר לנגלבן, "זה לא רק מוקדי הרפואה בקריית שמונה שאינם או בית חולים זיו שעושה המון מאמץ להתקדם טכנולוגית.

"אנחנו צריכים את המקצועיות הרפואית של המרכזים הרפואיים של גוש דן. שותפויות בין מרכזים רפואיים כמו שנוצרו בדרום. אני רוצה רכבת מהירה לא רק בשביל שאנשים יוכלו להגיע מפה למרכז במהירות אלא גם כדי שתאפשר לאנשי המקצוע האלו להגיע לפה. זה עניין של חיים ומוות".

"המלחמה פה והיא פה להישאר"

עם רקע ביטחוני עשיר, לנגלבן הגיע לאצבע הגליל לפני 20 שנה ובמשך עשור שימש כקב"ט המועצה. בימים הראשונים לכניסתו למשרד, פרסם מבקר המדינה דוח חריף במיוחד על אי המוכנות של האזור ערב מלחמת חרבות ברזל, שמצא שההיערכות על הגבול לוקה בחסר. הדבר לא הפתיע את מרבית תושבי הצפון, שחלקם התריעו על כך במשך שנים.

"לא צריך את דוח מבקר המדינה כדי להבין שתפיסת הביטחון של בן גוריון, שנתנה המון משקל להרתעה – נגמרה", קובע לנגלבן, "אם פעם אפשר היה להסתפק ברק להרחיק את המלחמה מהגבול כי המשאבים היו מעטים – אז היום זה לא עובד יותר, המלחמה פה והיא פה להישאר".

כאן לנגלבן מותח מספר קווים אדומים: מדיניות של אפס סבלנות להתקרבות לגדרות, פריסת כוחות רחבה לשנים קדימה ולא להסכים לנסיגה מחמשת המוצבים שבתוך הפרימטר בלבנון. "בשביל שזה יקרה צה"ל צריך לגדול. אין מה לעשות", הוא אומר, "אני לא דואג לשנה-שנתיים הקרובות, מבחן הביטחון הגדול שלנו יהיה עוד חמש שנים – שנראה שמצב הכוחות בגבול לא משתנה לרעה".

ואם הדברים ישתנו לרעה?
"אני לא יודע להגיד לאן הצבא הולך אבל אני אעדיף תמיד צבא אגרסיבי ויוזם מאשר שקט והתבססות של חיזבאללה על הגדר – זה עיקרון שצריך לשמור עליו גם במחיר של התדרדרות מקומית מדי פעם".

יש בכלל דרך לפקח על הצבא שהוא עומד באחריותו?
"כולנו צריכים לעקוב אחרי הצבא בפיקוח הדוק, גם אם נצטרך לעלות לירושלים בשביל זה. זה החובה שלנו כראשי רשויות. כל דור ודור צריך להסתכל על הבעיה הזו, אבל אני אומר להנהגה של המדינה והצבא – אל תעבירו אותה לדור הבא".