בית המשפט העליון קבע בשבוע שעבר את מה שנחשף במספר דוחות שפרסם מבקר המדינה בשנה האחרונה: הטיפול בתושבי הצפון, בדגש על אלה שאינם נמצאים בקו הראשון ולא פונו בתחילת מלחמת חרבות ברזל, היה כושל.

מעבר לתיקון העוול שנעשה לתושבים, ראוי לראות בפסיקה זו אזהרה כלפי ההתנהלות המדינה במצבי הביניים של תושבים תחת אש שאינם מפונים, שנראה רלוונטי מאד גם לעימות הנוכחי.

המבקר חשף, אך לא יכל לחייב

בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית או כל בדיקה אחרת של הממשלה את התנהלותה, רק גוף ממסדי אחד נתן דין וחשבון על התנהלותו של הפינוי הארוך בהיסטוריה של המדינה – והוא מבקר המדינה. אם זה הכאוס בניהול הפינוי, המחסור במיגון, המחדלים הביטחוניים או הכישלון האישי של ראש הממשלה בהכנת העורף למלחמה – רק קולו של המבקר נשמע בדבר בעוד השרים ובכירי המשרדים האחראים למחדלים מיהרו להתהדר בהצלחות (ולהיעדר מביקורות).

כוחו של המבקר, כפי שניסח זאת המשפטן יורם רבין –  היא בחולשתו; ההמלצות שלו לא מחייבות. הוא לא חלק מהרשות המבצעת ושום דוח שלו לא יכול לחייב שינוי מדיניות או הוצאת תקציב. אך מתוקף כך – הוא יכול לחקור מה שהוא רוצה, לומר מה שהוא רוצה וזה מה שמקנה את המשקל הסגולי לתוצר עבודתו; איכותי בתוכן, חלש בהשפעה.

על רקע דברים אלו יש לבחון את פסיקתו של בית המשפט העליון מיום חמישי האחרון, שקבע שהמדינה תידרש לפצות אלפים מתושבי הצפון שאותם לא פינתה ובהם לא תמכה. על פני 16 עמודי פסק הדין, שופטי העליון אלכס שטיין, נעם סולברג וגילה כנפי-שטייניץ קובעים פה אחד שהמדינה, לאורך 14 חודשי מלחמה, מעולם לא לקחה בחשבון את חייהם של אותם תושבים שנשארו לחיות בתוך שדה קרב עורפי.

עמדת המדינה: לכו לצבא

עמדתה של המדינה, שלאורך שנתיים של דיונים התגלה שאינה מחזיקה במערך ניהול עורפי מסודר שיודע להבחין בין צרכים של תושבי הגבולות, אפשר לסכם בערך כך:

"אין סכנת פלישה? לא יורים עליכם טילי נ"ט? אתם בסדר גמור! צריכים תמיכה כלכלית?  תפנו למועצות שלכם ותריבו איתם על הכספים המועטים שהן מקבלות בשביל להתמודד עם כל בעיות המלחמה שנפלו עליהן. נסגרו מוסדות החינוך? אין מוקדי רפואה קרובים? צריך לנסוע שעה דרומה כדי לקנות לחם וחלב? אל תפנו אלינו בטענות – אנחנו רק נצמדים להחלטות הצבא".

התושבים קלטו את התנערות המדינה מהרגע הראשון; המבקר הסביר את זה על פני מאות עמודים לאורך שנתיים אבל עכשיו, לראשונה, בית המשפט שם לזה סוף כאשר הבחין בין התמיכה הכללית שסיפקה המדינה למועצות הצפוניות לבין תמיכה פרטנית לתושבי המועצות שנמצאים בסיכון גבוהה במיוחד ותנאי חיים קשים במיוחד.

נכון, בראש אחריותה של המדינה היא קודם כל להגן על תושביה מאיומים, קובעים השופטים, אך לצד זאת, יש לה את החובה לסייע לאזרחיה על רקע המצב הבטחוני, על שלל אתגריו הייחודיים. לכן שלח בג"ץ את המדינה לייצר מתווה מדיניות פרטני לתמיכה בעורף הלא מפונה.

את חומרת התנהלותה של המדינה אפשר להבין לא רק מתוכן הפסיקה, אלא גם מהרכב השופטים. השופט שטיין, העומד בראש הפסיקה, והשופט סולברג, נמנים עם האגף השמרני ביותר ביחסם לביקורת שיפוטית על החלטות המדינה ולאורך דפי הפסיקה ניכר שההחלטה להעמיד את המדינה במקומה ולחייב אותה בהוצאות – לא עברה להם חלק בגרון. זו הסיבה שבסופו של דבר  הם קובעים שהתושבים שלא פונו לא יהיו זכאים לאותם הפיצויים של אלו שכן וגם שם – תידרש המדינה להבין בין אלו הקרובים יותר לגבול לאלו הרחוקים. את האחריות לגובה ואופן הפיצוי הם החזירו לידי המדינה.

אך קביעתם העקרונית עומדת – מדיניות ממשלת ישראל מול תושבי העורף הלוחם שלה הייתה לא רלוונטית.