בשבוע שעבר הגיעו המתחים במשק המים להתרסקות של ממש: חברת המים הלאומית, "מקורות", הגישה עתירה יוצאת דופן שבה ביקשה להקפיא לאלתר את השינוי החד בתמחור המים שערכה רשות המים. בעתירה, שבאה בהמשך לאזהרות שהעבירה החברה עוד מסוף 2025, התריעה "מקורות" כי שינוי התמחור ישמוט את הקרקע מתחת לנכסיה ויוביל למחיקת ערך נרחבת.
ואכן, יומיים בלבד לאחר מכן, פורסמו ספרי החשבונות של החברה וחשפו את גודל הפגיעה: מחיקת ערך של כ-20% משווי החברה. המחיקה נובעת ישירות משינויי הרגולציה הללו, שגרמו בתורם להפסדים כבדים, וזאת למרות ש"מקורות" רשמה צמיחה נאה של 8% בהכנסות, שהייתה אמורה להתבטא בעליית השווי שלה.
ברשות החברות הממשלתיות, שמשמשת כ"בעלים" של "מקורות", זעמו על המהלך. "לא ברור איך דווקא בזמן מלחמה דוחפים ברשות המים לטלטלה הזו", אמר יניב אדרי, סגן מנהל רשות החברות. ב"מקורות" מזהירים כי המהלך מעמיד בסכנה את דירוג האשראי המושלם של החברה, מה שיפגע אנושות ביכולתה לגייס הון להמשך פיתוח רשת המים הלאומית.
השאלה המתבקשת היא: מה גרם לרשות המים – הגוף שאחראי על היציבות של משק המים – לפגוע בצורה כה אנושה בחברת המים הלאומית?
המלכוד של "המשק הסגור"
כדי להבין את הדילמה של רשות המים, צריך לחזור לאחור ולהבין כיצד בנוי משק המים הישראלי. עד שנות האלפיים, המדינה תקצבה באופן ישיר השקעות בהקמת תשתיות מים דרך חברת "מקורות", ובנפרד, קבעה את מחיר המים לצרכן. שני צדי המשוואה, הוצאות מול הכנסות, לא נבחנו בהכרח זה מול זה, אלא לפי הצרכים הלאומיים.
המצב השתנה כשהוחלט להעביר את משק המים (בדומה למשק החשמל) למודל של "משק סגור". המשמעות פשוטה: צרכני המים מממנים בעצמם, דרך תעריף המים, את כלל ההוצאות של משק המים. רשות המים מחשבת את העלויות הכוללות של המשק, מחלקת אותן בכמות המים המשוערת שתימכר, וכך קובעת את המחיר שכל אזרח משלם על קוב מים.
העלויות הללו לא כוללות רק את שאיבת המים מהכינרת או את הפעלת מתקני ההתפלה. הן משקפות שרשרת שלמה: טיהור, הובלה במוביל הארצי, הובלה לצרכן דרך תאגיד המים המקומי, ובעיקר – את סעיף הפיתוח של תשתיות הרשת.
בעבר, כאמור, המדינה קבעה את יעדי פיתוח התשתיות ללא קשר להכנסות ממים, כדי להבטיח את ביטחון המים של ישראל. במודל החדש, רשות המים מצאה את עצמה במלכוד: אם רוצים לפתח ולשדרג את משק המים – כדי להתמודד עם צמיחת האוכלוסייה, עם הצורך בטכנולוגיות חדשות, ובעיקר עם הבצורות וההתחממות הגלובלית – מחיר המים לצרכן חייב לעלות כדי לממן את ההשקעות האלו.
הגוף המרכזי שמבצע את ההשקעות הללו בפועל הוא חברת "מקורות". כדי לתמרץ אותה לפתח את הרשת במהירות, היא מקבלת לא רק החזר על עלות הקמת המתקנים החדשים, אלא גם תוספת רווח המכונה "רכיב ההון" (שעמד עד השנה על כ-4.8% מעלות המתקן).
היתרון של מודל "המשק הסגור" הוא שהוא מחייב את רשות המים לנהל את המשק ביעילות מקסימלית, ומרחיק – לפחות לכאורה – את הפוליטיקאים מקביעת המחירים. עליות התעריפים נתפסות כ"גזירת גורל" מתמטית. החיסרון הוא שרשות המים נכנסה לעידן שבו עליות המחירים הן כמעט בלתי נמנעות.
כשהמים עולים – הרגולטור מחפש קיצורי דרך
רשות המים מעוניינת כמובן להוזיל את התעריף לצרכן, אך בו-זמנית היא חייבת להמשיך לפתח את הרשת. אלא שבשנים האחרונות שורת גורמים מביאה להתייקרות מתמדת (גם אם במבט גלובלי, המים בישראל עדיין זולים יחסית). הצורך להסתמך יותר ויותר על התפלת מי ים, שהיא יקרה בהרבה משאיבה טבעית ודורשת הקמת מתקנים חדשים, מעלה את העלויות. בנוסף, ההתפלה צורכת המון חשמל, ועל רקע העלייה הכללית בתעריפי החשמל בישראל, גם עלויות ההתפלה מזנקות בהתאם.
בעידן שבו המדינה סבסדה את משק המים, היא פשוט הייתה מזרימה תקציב כדי לספוג את ההתייקרויות האלו. היום, רשות המים צריכה לשמש כ"איש הרע", ולהודיע לאזרחים שוב ושוב על התייקרות התעריף. בניסיון להימנע מכך בקדנציה הנוכחית של שר האנרגיה אלי כהן, בחרו ברשות המים בפתרון שלישי: לקצץ בתשלומים שמגיעים לחברת "מקורות".
תעריף המים, שמתעדכן פעמיים בשנה, מחולק פחות או יותר כך: כמחצית ממנו הולכת לתאגידי המים המקומיים שאחראים על הצנרת העירונית; כ-30% הולכים ל"מקורות" עבור תפעול ופיתוח המערכת הארצית; והיתר משולם למתקני ההתפלה. החלטת רשות המים לחתוך כמה אחוזים מהתשלום המגיע ל"מקורות" נועדה להוריד מלאכותית את התעריף לצרכן. במקביל, משרד האנרגיה מנסה לקדם חקיקה שתאפשר את ביטולם של חלק מתאגידי המים, במהלך ששנוי במחלוקת קשה בקרב המומחים בתחום.
אלא שהניסיון להאט את עליית המחירים על ידי ייבוש של "מקורות" עלול לעלות ביוקר בטווח הרחוק. "מקורות" תיאלץ לקחת הלוואות בריביות גבוהות יותר כדי לממן את פיתוח התשתיות, והריביות הללו יתגלגלו בסופו של דבר – שוב – לצרכן. "הנסיגה של הרשות מהסכמות עם החברה היא מהלך שקשה יהיה לחברות הדירוג להתעלם ממנו", הסביר יניב אדרי מרשות החברות. "וכל זה בשביל מה? בשביל לחסוך כמה אגורות? אני לא מבין את הדחיפות".
התעלומה: לאן נעלמה ההתייקרות?
ייתכן שהדחיפות של רשות המים לבצע מהלכים כה דרמטיים שמסכנים את שווי החברה הלאומית, נובעת מהלחץ הפוליטי. הלחץ הזה הגיע לשיאו בישיבה דרמטית של מועצת רשות המים שנערכה בסוף דצמבר האחרון, לקראת עדכון תעריף המים של 2026.
באותה ישיבה הייתה אמורה הרשות לקבוע סופית את חישוב העלויות של ספקי המים. על פי דיווח של משרד האנרגיה עצמו, בישיבה נאמר כי התעריף חייב לעלות בכ-7%, בעיקר בגלל התייקרות החשמל ושנות הבצורת. אלא ששר האנרגיה, אלי כהן, התעקש שהעלייה תמותן ותעמוד על 2.49% בלבד.
גורמים אחרים שנכחו באותה ישיבה טענו בשיחה עם "דבר" כי ההמלצה המקצועית עמדה על התייקרות של כ-4.2%, אך בסופו של דבר, אכן התקבלה דרישת השר והתעריף עלה ב-2.49% בלבד. את הפער הזה שנוצר בקופה, כך נראה, נאלצת כעת "מקורות" לספוג – גם במחיר התרסקות שוויה.
רשות המים: "הרגולציה החדשה צפויה רק להיטיב עם מקורות"
מרשות המים נמסר בתגובה: "רשות המים רואה בחברת מקורות גורם מרכזי במשק המים הישראלי וסבורה כי חברת מקורות חזקה ואיתנה. הרגולציה החדשה שנעשתה, בהמשך לדו"ח מקצועי שהובל על ידי פרופסור יוג'ין קנדל במשך כשלוש שנים, צפויה רק להיטיב עם חברת מקורות.
"רשות המים פעלה, פועלת ותמשיך לפעול לייעול כלל המקטעים במשק המים והביוב. לעניין האסדרה העדכנית על חברת מקורות, הרי שיישום המלצות דו"ח ועדת קנדל, יוצרים הלימה משופרת בין העלויות הנורמטיביות הנדרשות להפעלת מקטע זה באופן יעיל לבין העלויות בפועל של החברה. זאת, תוך תמרוץ החברה להגברת יעילותה, באופן שישמר ואף יגדיל את איתנותה הפיננסית".
